ב-6 לאוקטובר 2023 עוד חשבה מפיקת האירועים הוותיקה חיה קימלמן שמסיבות ה'יוניטי' וה'נובה' יהיו ההפקות האחרונה שלה לפני שתערוך שינוי מקצועי משמעותי בחייה שאותו תכננה במשך חמש שנים. אבל בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, הזמן בישראל חדל מלנוע כרגיל. קימלמן ניצלה בנס, אך החיים כפי שהכירה אותם – התפרקו לרסיסים.
מתוך פחד קיומי, תחושת הרס וכאב אישי עמוק, נולד מסע לא צפוי: מסע מהתופת אל האור, מסע שמחבר בין טראומה פרטית לטראומה לאומית ובין שבר גדול לניסיון עיקש לבנות מחדש. את כל כישרונותיה כמפיקה, אשת טיפול ויזמת חברתית גייסה קימלמן כדי להקים מיזם תרבותי וטיפולי חדש – "בית חלוצי האור" בבניין ההיסטורי "בית ארזה" שבמוצא עילית. "לאלוהים יש תוכניות משלו", היא אומרת היום בשקט. "וברגעים שבהם אין שום דבר אחר להיאחז בו – נשארת רק האמונה. לא אמונה דתית בהכרח, אלא תחושה עמוקה שיש משמעות למה שאנחנו עוברים, ושיש סיבה לכך שנשארנו כאן".
צילום: תמונות הארכיון של בית ארזה באדיבות הארכיון הציוני
לאחר שנים שעמד נטוש, "בית ארזה" – ששימש בעבר כבית הבראה לעובדי ההסתדרות, ולפני קום המדינה אף נקרא 'בית הבראה לחלוצים' – קיבל חיים חדשים. חיה בחרה בשם "בית חלוצי האור" כשם המחבר בין עבר לעתיד. חדרי המקום שבעבר פקדו אותם דמויות כמו גולדה מאיר, חיים נחמן ביאליק וברל כצנלסון – הפכו לחדרי טיפול, בית קפה, חנות מזכרות, אודיטוריום לאירועים, חדרי לימוד ועוד. "הבית מחבר מאה שנות עשייה ורוח חלוצית. זו אותה אדמה, אותו הבית ואותה מהות – להבריא, לרפא, לבנות ולהאיר. אנחנו שהיינו שם ברגעי התופת רואים עצמנו כחלוצים חדשים שממשיכים את הייעוד המקורי של המבנה על ידי מיזם חברתי שפועל לחיזוק נפגעי טראומה ושכול באמצעות ביסוס תחושת שייכות ובטחון".
בימים אלו חיה וחבריה עובדים סביב השעון כדי להפוך את המבנה שדומה באדריכלות שלו לבית הלבן ושהוזנח במשך שנים– למרכז תרבותי-טיפולי לעיבוד וטיפול בטראומה. כל אחד משמונת חדריו מוקדש לאדם שנרצח או נפל. "זה לא מקום של זיכרון קפוא. זה מקום של חיים, תנועה, יצירה, מקום של אור", אומרת חיה.
הפניות הלא צפויות של החיים
חיה היא תושבת מודיעין, נשואה לאורי ואמה להילה ולשחר. היא אינה דתייה כיום, אך גדלה בבית דתי במושב אדרת, ולמדה באלון שבות. "חונכתי על אהבת הארץ, אהבת אדם, להיות טובים. כשאתה מגיע לחושך ולקרקעית, שם יש רק אמונה. אני מאוד מחוברת, מרגישה את אלוהים איתי. גם ברגעי הפחד הקיומי הגדולים ביותר, אמרתי את פרקי התהלים שאני זוכרת – 'השלך על השם יהבך והוא יכלכלך' והוא אכן עוזר לי, כל הזמן".
היא עבדה במשך כמעט שני עשורים בעולם ההפקות: פסטיבלים, מסיבות ענק, אירועי תרבות מורכבים – ובעיקר קהילה. "הפקות זה חיידק", היא מחייכת בעצב, "אדרנלין גבוה, אחריות בלתי נגמרת, ומרחב שבו אתה לא רק עובד עם אנשים – אתה חי איתם, אוכל איתם, ישן איתם, נושם איתם את השטח".
כך, במשך עשר שנים הייתה אחת הדמויות המרכזיות מאחורי הקלעים של פסטיבל יוניטי ומהמפיקות הבולטות בקהילת הטראנס בישראל. "זו לא רק מוזיקה. זו תרבות ומשפחה. אנשים נפגשים ברחבות שוב ושוב, נוצרים חיבורים עמוקים, והצוות – הוא לב פועם, במיוחד בלילות הארוכים בשטח".
צילום: תמונות הארכיון של בית ארזה באדיבות הארכיון הציוני
ואז הגיעה הקורונה. עולם ההפקות קרס באחת, וחיה נאלצה לעצור. "זו הייתה סטירת לחי, אבל גם מתנה, הבנתי שאני חייבת להוריד הילוך, להקשיב לגוף ולדאוג לעצמי". היא פנתה ללימודי NLP וCBT- פתחה קליניקה, החלה להרצות ולהנחות קבוצות בבתי ספר ובקהילות. ביולי 2023 סיימה התמחות בטיפול בטראומה, חרדה, אבל ודיכאון, והייתה בטוחה שסגרה את פרק ההפקות בחייה – נותרו לה רק היוניטי והנובה – המסיבות האחרונות.
בהפקת שתי המסיבות היא הייתה אחראית גם על המעטפת הלוגיסטית והרישוי. גרעין הצוות שלה, שכלל גם את בעלה ואת אחיה, שכר דירה בנתיבות, סמוך מאוד לגבולות העיר. בימים רביעי עד שישי הם היו במסיבת היוניטי. בשישי בבוקר עשו בדיקת רישוי במתחם, ובשישי אחר הצהריים הם עוד עברו באתר הנובה ועשו החלפת משמרות להפקה. בעשר בלילה הם התקלחו ופרשו לישון, עם תוכנית להגיע לנובה מיד על הבוקר כדי להמשיך סבב רישוי נוסף בשטח ולהנות מהפסטיבל האחרון שיש לה בו חלק. "באירוע מתמשך עורכים כל 24 שעות סיבוב רישוי – בודקים, מוודאים שהכל תקין וחותמים, זה חלק מהשגרה", היא מספרת.
בשעה 6:29 בבוקר, השגרה התרסקה. "בהתחלה חשבנו – זה הדרום, ככה זה פה, רגילים לאזעקות. אבל זה לא הפסיק. שכבנו על הרצפה בדירה בלי ממ"ד, בלי אוכל ושתייה, ובכל פעם שקמנו ראינו את השמיים מתמלאים בפטריות עשן של יירוטים, משהו בגוף התחיל להבין שקורה כאן משהו אחר.
"הטלפון החל לרטוט בלי הפסקה, יריות, פצועים, קריאות לעזרה. הגיע אליי סרטון הטנדר משדרות, לא האמנתי, אבל התחלתי להבין. התקשרתי לאסף שלזינגר ז"ל שהיה אחראי על הרפואה בשטח, רציתי קול אחר, רגוע, מישהו שייתן לי תמונת מצב אמיתית. הוא אמר לי שהוא מטפל בפצועים וניתק. בדיעבד הבנתי שהייתי השיחה האחרונה שלו. השעות הבאות היו סיוט, מה ששמענו בטלפונים, הקריאות לעזרה, התערבבו עם היריות ששמענו בחוץ, הקרבות התחוללו שלושה בתים מאיתנו".
חיה קימלמן ובעלה אורי בפסטיבל רייזינג ספיריט בבוקר ה6 לאוקטובר 2023 | חיה עם אחיה ישראל רפאל נחמן ב6 לאוקטובר 2023 אחר הצהריים בסגירה של פסטיבל היוניטי | צילום: עמית עזריאל | באדיבות המרואיינת
הרגע הקשה מכל הגיע כשחברתה הטובה לורה בלג'מן כאדר, שהייתה בקראוון בשטח עם בעלה וחברים, שלחה הודעה: 'מנסים לפרוץ אלינו. אני אוהבת אתכם’. ברגע הזה ידעתי שזו פרידה, אין דרך אחרת לתאר את זה. למזלנו, הם ניצלו".
בתוך הפחד, חיה מצאה את עצמה פועלת. "הבנתי שאם אין מענה מסודר – אנחנו חייבים לייצר אחד. פתחתי חמ”ל מהטלפון. ביקשתי מאנשים לשלוח נ.צ – נקודות ציון שאוכל להעביר הלאה כשיגיעו כוחות הביטחון". החמ"ל המאולתר, לדבריה, הפך לכלי הצלה. מאבטחים וחברי צוות שלא היו במסיבה הגיעו לשטח, נלחמו במחבלים, חילצו פצועים והצילו חיים – בזכות המידע שזרם.
בשתיים וחצי אחר הצהריים באותה השבת הם נמלטו מנתיבות בשיירת רכבים לכיוון שטח כינוס בבית קמה, לפי ההצעה של שניר אוחנה השותף שלה. אורי שנהג ביקש ממנה להוריד את הראש למטה ולא להסתכל, אך היא לא יכלה שלא. 28 חברים ומכרים שלה נרצחו בנובה, ושקט ארוך משתרר בשיחה כשהיא מזכירה את המספר הבלתי נתפס הזה.
השקט שאחרי והנשימה המעגלית
אחרי החזרה הביתה הגיע השקט. "שקט כבד, זר. חצי שנה הייתי על הספה, לא מתפקדת. טיפולים, כדורים – שום דבר לא באמת עזר. זה היה גדול ממה שהגוף והנפש יכולים להכיל", היא מספרת. ואז, כמעט במקרה, חברה הציעה לה להצטרף אליה לריטריט בנאות קדומים. "פחדתי לצאת לשטח, יער היה טריגר עבורי, אבל החברה שהזמינה אמרה לי: 'זה שמונה דקות מהבית שלך, ואם יהיה לך קשה – מיד חוזרים".
הסדנא היחידה שנותרה פנויה באותו ריטריט הייתה נשימה מעגלית. "איך שהתיישבנו, שמענו יריות, הגוף שלי קפא, אבל המנחה יפעת לוי הייתה מדהימה. היא הסבירה שאלה אימונים ממתקן אדם הסמוך, של חיילים ששומרים עלינו, היא קרקעה אותנו ויצרה תחושת ביטחון. במהלך הנשימות הרגשתי בפעם הראשונה איך המערכת העצבית שלי יוצאת מקיפאון, הקוגניציה חזרה לעבוד והרגשתי שאני שוב נוכחת. כאן נפל לי האסימון: אם נשארנו פה – יש לנו תפקיד, ואם סיימתי התמחות בטראומה רגע לפני שכל המדינה נכנסה לטראומה – זה לא מקרי בכלל".
חלום ישן – שליחות חדשה
עוד לפני ה-7 לאוקטובר היא חלמה להקים מרכז תרפיה, ואחרי אותה סדנה של נשימה מעגלית, היא הבינה שזו המטרה שלה – להקים מרכז תרפיות ותרבות שמציע מגוון טיפולים, והפעם כדי לרפא כמה שיותר מעם ישראל. החזון הראשוני שלה היה שזה יוקם על האדמות החקלאיות במושב אדרת, בו נולדה. כדי לעשות זאת, הבינה שעליה להיפגש עם ראש מועצת מטה יהודה, אבישי כהן, כדי לקבל אישור. בפגישה עם ראש המועצה היא קיבלה התקף חרדה ולא הצליחה לדבר. ראש המועצה היה סבלני מאוד, וביקש ממנה לומר במשפט אחד מה היא רוצה. "אמרתי בלב: 'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך' ואז יצא לי המשפט הבא: 'אני רוצה לתת מענה למשפחות שכולות ולניצולים של השבעה באוקטובר ואני צריכה מבנה'. הוא צחק: 'איזה מבנה?' אמרתי לו: יש מלא מבנים נטושים במועצה, נפריח את השממה. הוא אמר שהמבנים הם של המנהל, אבל למועצה יש מבנה אחד גדול. אמרתי לו שגם המשבר שלנו גדול, וגדול אני יודעת להפיק. אז הוא אמר לי: "אוקיי, אז יש לי מבנה, במוצא עילית, שנטוש בערך כמספר השנים של הגיל שלך".
כשהבינה שמדובר ב"בית ארזה", היא מיד הרימה טלפון לדודתה פיבי שעבדה בבית ההבראה ההיסטורי. חיה מספרת שכשהייתה בת שנה גילו שהיא רואה רק בעין אחת, ובילדותה הייתה מטופלת בבית חולים הדסה עין כרם. אביה, שלקח אותה לטיפולים, השאיר אותה לאחר מכן אצל דודה פיבי שעבדה בבית ארזה. למרות שהייתה צעירה מאוד המקום הילך עליה קסם, עד לסגירתו בשנת 1991.
עמודי היסוד של הבית
חיה מדגישה כי "הבית הזה שהקמנו – בית חלוצי האור – לא היה קם בלי החיבורים שנוצרו בחיינו לאחר האסון. לפגישה עם ראש המועצה הגיעו איתי ישראל רפאל נחמן - אחי הקטן וחבר ותיק - שניר אוחנה. בזכות הרוח והאמונה שלהם התחלנו לצעוד, ידענו שאנחנו רוצים להנציח את היקרים לנו וכך הצטרפו אלינו אילה פודר, אמא של מאיה פודר ז"ל והילה ליאור, אחות של מתן ליאור ז"ל, הפועלות מיום האסון ללא הרף למען משפחות נרצחי אירועי המוזיקה בדרום. הן דואגות להקים מרחבי מרפא, למצוא דרכים להגברת התמיכה והמענים שמקבלים בני המשפחות השכולות. הכאב שנוצר אצל כל אחד ואחת מאיתנו חיבר אותנו לעשייה משותפת.
טקס גזירת סרט במעמד ראש המועצה האזורית מטה יהודה מר אבישי כהן קיץ 2025 | צילום: ליאור רוטשטיין
"הצטרפו אלינו להקמה גם דקלה פומרנץ – אשת חינוך ומטפלת רגשית הפועלת בעשור האחרון להגברת המודעות לבעלי מוגבלויות ומפתחת משחקי הרפתקה – בהשראת חדרי בריחה. גם עדן אמסלם, בת מושב אדרת וחברת ילדות ביקשה להצטרף כדי לעשות משהו טוב עבור הנפגעים. עדן היא מטפלת בנשמה, והמשאלה שלה הייתה ליצור 'מרחב קול תנועה ונשימה' בו יתקיימו סדנאות וחוגים. בית חלוצי האור משלב את החלומות של כולנו. כל הזכייה שלנו במכרז ובהקמת המקום לא הייתה אפשרית בלי אבא של שניר, אבנר אוחנה. הוא עלה לארץ כילד קטן ויחד עם משפחתו הקימו את מושב כסלון ואת ענף הלולים ביישוב. אבנר הוא חקלאי מלידה וכשראה את התוכנית שלנו הוא מיד הבין את הבשורה – הם, הדור שלו, בנו לולים, גידלו עופות, עבדו אדמה זרעו וקצרו את תבואת הארץ, והיום הדור שלנו מתבקש לזרוע זרעים של תקווה, חוסן, כלים להתמודדות והתפתחות מתוך השבר. כולנו יחד החלוצים החדשים".
מאה שנות ריפוי
הכל החל בשנת 1898, בנימין זאב הרצל הגיע לארץ ונטע עץ באזור כדי לסמל את ההתחדשות היהודית בהרי יהודה. הרצל שתל עץ שזוהה כעץ ארז ואמר שיש באיזור המיוחד הזה משהו מרפא וצריך להקים שם בית הבראה. המילים שלו נחקקו בלבבות ובשנת 1923 הונחה אבן הפינה והחלה הבנייה של בית ההבראה לחלוצים. למבנה המפואר שנבנה קראו "בית ארזה" על שם אותו עץ הארז, שלימים נפגע ונשרף בפרעות של הערבים. הגדם שלו עוד שמור בקופסת זכוכית משוריינת בשדרת הנשיאים שקיימת בשכונת היוקרה שנבנתה סביב בית ארזה.
בראשית דרכו שימש בית ארזה כבית החלמה, בפרט לאנשים עם הפרעות במערכת העיכול. בהמשך הפך לאתר נופש מבוקש ששירת את האריסטוקרטיה הישראלית ואף הגיעו למקום שייח'ים מחצי האי ערב בזכות השמועות על האוויר הנקי והנופים המרגיעים. בשנות ה-80 הוסב למרכז כנסים עד לסגירתו ב-1991.
אחרי כמעט 30 שנה שהמקום עמד שומם הוא שופץ במסגרת פרויקט משותף של המועצה האזורית וחברת אזורים. בשנת 2022 פורסם מכרז להפעלתו לראשונה. "בדרך נס, המכרז הזה בוטל", מספרת חיה, "כנראה שהמבנה ממש חיכה לייעוד הנכון שלו. הרצל אמר שיש באדמה הזו משהו מרפא, ומאה שנה אחרי שהמקום הזה הוקם – אנחנו חוזרים לשם עם אותו צורך בדיוק. בקרוב יגיע נשיא המדינה הנוכחי לשתול כאן עץ נוסף. בעץ הזה נטועה התקווה לצמיחה מתוך השבר והטראומה".
מדובר במבנה מאוד גדול. מה היה מצבו כשהגעת לכאן?
"כשהגעתי לבניין בפעם הראשונה, ראיתי את הבלאי והרטיבות, אבל אי אפשר להסביר את זה – הקירות דיברו אליי. ראיתי את הסטודיו לריקוד וידעתי שהוא יהיה על שמה של שני לוק ז"ל, שהאודיטוריום יהיה על שמו של מתן ליאור ז"ל שהיה אחראי על המוזיקה וההגברה בנובה וגם למד מדעי המוח. דמיינתי איך כל חדר ימשיך את ניצוץ האור של דמות מסוימת שהייתה פה ואיננה עוד, אבל הותירה שובל של אור אחריה. רציתי שנלך לאורם".
מרחבי הבית כוללים כיום – ספריה לרוח מנהיגות ומורשת ע"ש רפ"ק ארנון זמורה ז"ל, יליד היישוב; אודיטוריום ע"ש מתן מרדכי ליאור ז"ל; סטודיו למוזיקה ע"ש מתן קידו אלמלם; סטודיו לתנועה ע"ש שני ניקול לוק ז"ל; סטודיו לקולנוע ויצירה דיגיטלית ע"ש מאיה פודר ז"ל; אולם כנסים ע"ש סרן דקל סויסה ז"ל; חדר טיפולים במגע ע"ש אריק ורות פרץ ז"ל המשלב מטפלים מעמותת 'פעולה', מטפלים בעלי מגבלה של לקות ראייה; מרחב הבעה ויצירה ע"ש שני גבאי ז"ל.
קביעת המזוזה נעשתה בחודש יולי האחרון, ומאז בחודשיים האחרונים המקום פעיל שלושה ימים בשבוע. הפעילות עד כה כללה הרצאות, סדנאות, הקרנת סרטים, הופעה ולאחרונה אף נפתחה תערוכה של האמן הישראלי הבינלאומי – בנצי ברונפמן. ב-6 לאוקטובר 2023 ברונפמן הגיע לשטח הנובה כדי לצייר שלושה אמני טראנס שנרצחו. מאז ה-7 לאוקטובר הוא צייר יותר מ-150 דיוקנאות של נרצחים, נופלים וחטופים, וחלקם מוצגים כעת בתערוכה בבית חלוצי האור.
חלק מהפעילויות במקום יהיו פתוחות לקהל הרחב וחלק יהיו עבור השורדים והמשפחות השכולות. גם סדנאות טיפוליות ייכנסו למקום כחלק מתפיסה הוליסטית של מודל טיפולי המבוסס על שלושה שלבים: ויסות מערכת העצבים, עיבוד רגשי וצמיחה. "במודל שלנו, כשאדם חווה טראומה, קודם כל צריך לווסת את מערכת העצבים חזרה באמצעות טיפולים כמו תנועה, צלילים, נשימה וטיפולי מגע, כי הטראומה נשארה בגוף. לאחר מכן יש פניות לעבור לשלב העיבוד הרגשי של החוויה באמצעות מגוון סוגי תרפיות או יצירה, כתיבה ומעגלי שיח. השלב השלישי הוא ההתפתחות – איך אני צומח מכאן?. המטרה שלנו היא להחזיר לאנשים יכולות בסיסיות שנעלמות כאשר חווים טראומה". בצוות של קימלמן פועלות גם שתי נציגות המגיעות ממשפחות שכולות, כדי ליצור את הרגישות המתאימה מול ציבור המשפחות הזה.
"אני רק צינור כאן, זה היה חייב לקרות", אומרת חיה בענווה. כשאני מציינת בפניה שמדובר בצעד שלא כל אחד יכול היה לעשות אותו – לשפץ ולרהט מבנה גדול, להקים מאפס מרכז שמשלב תרפיה, התפתחות ומורשת – היא מודה שבאמת "צריך הרבה אומץ לבוא מהניפוץ שחווינו ולהתחייב למשהו כזה גדול, אבל אני מאמינה שחייבים לייצר מענה למאות אלפי אנשים שנפגעו בנפשם ולבני המשפחות השכולות. זו החלוציות שלנו היום, כמו שעשו כאן לפני מאה שנה כשהקימו בית הבראה כאן. זה יהיה קשה, אבל כולי אמונה שזה יצליח. יש לנו אחריות אזרחית לפעול גם כשהמדינה מתקשה לתת מענה. זה לא משהו שאני צריכה עבור עצמי, חיה, זה משהו שמדינת ישראל צריכה בעבור העתיד שלה".