נדחתה תביעת לשון הרע של רונן ברגמן נגד גדי טאוב

​בית משפט השלום בתל אביב דחה על הסף את תביעת לשון הרע שהגיש העיתונאי ד"ר רונן ברגמן נגד הפובליציסט ד"ר גדי טאוב. השופט ליאור גלברד קבע כי הפרסומים של טאוב ברשת החברתית "X", שעסקו בנסיבות פרסום מאמר של ברגמן ערב "מבצע הביפרים", אינם עולים כדי לשון הרע כלפי העיתונאי.  

התביעה, על סך 330,000 ש"ח, נולדה בעקבות סדרת ציוצים של טאוב החל מאוקטובר 2024. במרכזם עמד מאמר שפרסם ברגמן ב"ידיעות אחרונות" ב-16 בספטמבר 2024, יום לפני תחילת מבצע פיצוץ הביפרים בלבנון. במאמר צוטטו "גורמים בכירים בצה"ל" המזהירים מפני "צעדים פזיזים" של הממשלה בצפון שעלולים להוביל להסלמה אזורית.   ​טאוב טען בפרסומיו כי הממסד הביטחוני ניסה למנוע את מבצע הביפרים באמצעות הדלפה לברגמן, שנועדה להביא לגניזת המהלך. ברגמן, מצידו, טען בכתב התביעה כי הפרסומים מייחסים לו "לקיחת חלק במעשה שנעשה בכוונה לפגוע בביטחון המדינה" וכי הם בעלי "אופי פלילי, ברמה של בגידה במדינה".  

אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות הייתה כינויו של ברגמן על ידי טאוב כ"כתב חצר" או "דובר אישי" של הרמטכ"ל ושל הממסד הביטחוני. ברגמן טען כי דברים אלו מבזים אותו ופוגעים במשלח ידו כעיתונאי חוקר עצמאי שדווקא מתח ביקורת חריפה על המטכ"ל בעקבות כשלי ה-7 באוקטובר. ​מנגד, טאוב טען כי מדובר בביקורת לגיטימית על מה שנחזה בעיניו כ"קרבה יתירה של ברגמן למקורותיו" וכי מדובר בהבעת דעה על טיב הסיקור העיתונאי. טאוב הוסיף כי תביעת ברגמן היא "תביעת השתקה" שנועדה לסתום את פיו כאינטלקטואל המבקר את התנהלות התקשורת.  

השופט גלברד בחר להכריע בשאלה המקדמית – האם יש בפרסומים לשון הרע – עוד לפני שלב ההוכחות. הוא יישם את מבחן "הקורא הסביר", הבוחן את המסר האובייקטיבי של המילים ולא את כוונת המפרסם או תחושות הנפגע. ​"מסקנתי היא שלא עולה מהפרסומים שטאוב ייחס לברגמן ידיעה על מבצע הביפרים וניסיון להכשלתו," קבע השופט. בניתוח הפרסומים ציין בית המשפט כי טאוב כיוון את חיצי הביקורת שלו כלפי "הממסד" וכלפי המדליפים, ולא כלפי העיתונאי שקיבל את המידע. ​השופט התייחס ספציפית לציוץ בו כתב טאוב כי המאמר של ברגמן "ניסה בעצם להביא לגניזתו" של המבצע. השופט קבע כי בהקשר הכולל, הקורא הסביר מבין שהכוונה היא שמי שהדליף את המידע לברגמן הוא זה שניסה לסכל את המבצע, ולא שברגמן פעל מתוך כוונה פלילית. "ברגמן אינו במוקד המאמר אלא הממסד," נכתב בפסק הדין.  

​פסק הדין מדגיש את החשיבות של חופש הביטוי בביקורת על אנשי תקשורת בכירים. לאור זאת נדחו הטענות הנוגעות לכינויים בהם כינה טאוב את ברגמן כדוגמת "דובר אישי" ו"כתב חצר", שלטענתו היוו פגיעה ביושרתו, "אמנם מדובר באמירות שיש בהן משום ביקורת על עבודתו העיתונאית של ברגמן ובהחלט ניתן להבין אמירות אלה כמבקשות להטיל בה דופי. עם זאת, מדובר, כאמור, באמירות כלליות ובלתי מנומקות – עובדתית או אחרת – וניתן להעריך שגישתו של הקורא כלפיהן תהא ספקנית; כביקורת אישית של טאוב תוך הפניה של טאוב לפרסומים של ברגמן באופן שמאפשר לנמעני הפרסום לעיין בפרסומים ולגבש דעה עצמאית. על כך יש להוסיף את מעמדו של ברגמן כעיתונאי בכיר – שאינו במחלוקת – אשר מביא לפרסום עניינים אקטואליים צבאיים ומדיניים שיש להם גם היבטים פוליטיים אשר עשויים לעורר מחלוקת ציבורית ואת גישתו המשמעותית לאמצעי תקשורת על מנת להפיץ מסרים ולהתייחס לביקורת מתוקף מעמדו. בנסיבות אלה נראה שגם שיקולי מדיניות, בהתאם לגישה בפסיקה שלפיה יש לתת משקל לשיקולים אלה, מצדיקים מתן משקל משמעותי ומוגבר לחופש הביטוי ונקיטה במידה גדולה יותר של הכלה כאשר בוחנים את השאלה אם יש בהתבטאויות כדי 'לחצות את הרף הנסבל של ביטוי לא פוגעני' כך שגם אם מדובר בביטויים גבוליים, הרי שיש להעניק את הבכורה לשיקולים של חופש הביטוי". 

בסיכום פסק הדין קבע השופט גלברד כי התביעה נדחית במלואה, וברגמן חויב לשלם לטאוב הוצאות משפט בסך 15 אלף שקלים. במסגרת פסיקת ההוצאות התחשב השופט בכך שפסק הדין ניתן בשלב מקדמי, לאחר ישיבה אחת בלבד ועל בסיס כתבי הטענות.