"אמא שלי החליטה לעשות ברית מילה לי ולאבא שלי, תוך כמה שעות היינו מהולים"

עבור קהילת בני המנשה בישראל, חגיגות יום העצמאות ה־78 נמשכו עוד כמה ימים אחרי ה' באייר. מיד אחרי החג נחת בישראל מטוס שהביא עימו עולים מצפון מזרח הודו. הפעם, ידעו בני הקהילה, זו הסנונית שמבשרת את בואם של כל אחיהם ארצה. מדינת ישראל החליטה סוף־סוף שבני המנשה הם בשר מבשרנו. יו״ר הסוכנות היהודית, דורון אלמוג, שהוביל את קבלת הפנים יחד עם שר הקליטה, ציין את מה שלא מעט ישראלים כבר יודעים: "בני קהילת המנשה מביאים איתם אהבה ללא תנאי למדינת ישראל".

כאשר ישראל והודו חידשו את היחסים הדיפלומטיים, לפני 35 שנים, הכרנו בישראל שתיים וחצי קהילות הודיות־יהודיות – את "בני ישראל" ממרכז הודו, ואת הקוצ'ינים מדרומה. הקהילה הבגדדית המפוארת עזבה את הודו גם היא, אבל מעטים מבניה עלו ארצה.

מאז ועד היום עלתה לישראל בשלבים קהילה הודית נוספת, מצפון מזרח הודו: בני המנשה. 5,000 מבני הקהילה כבר כאן, והחצי השני מחכה למימוש החלטת הממשלה שהתקבלה לפני כשנה, ובה נקבע שעד שנת 2030 יוכלו לעלות לישראל. מטוס ראשון עם 240 עולים כבר נחת בנתב"ג כאמור לאחר יום העצמאות, במסגרת מבצע "כנפי שחר", ובחודשים הקרובים יגיעו עוד ועוד עולים.

לפני יובל שנים הגיע מכתב ראשון מקצה הודו אל מנהל מחסן הספרים בספרייה הלאומית, שמשון שמשון, יהודי הודי שכלל לא שמע על הקהילה קודם לכן. שמן של קהילות נידחות כמו ביתא ישראל וקוצ'ין הגיע לאזניהם של פוסקים שונים, ועיסוקם ההלכתי בסוגיה הקל על ההכרה ביהדותן במדינת ישראל. ואולם בני המנשה, שחיו בעיקר במיזורם ומניפור, שתי מדינות בפדרציה ההודית בגבול הודו ומיאנמר (בורמה), היו מנותקים אף יותר ולא היה להם שום קשר עם העולם היהודי.

שמשון פנה לרב אליהו אביחיל, שהתפרסם בעיסוקו בתחום עשרת השבטים. הרב אביחיל זיהה שהפעם מדובר בקהילה בעלת כמות חריגה של מאפיינים עבריים, וכי קיימת סבירות גדולה שנמצא שבט מנשה האבוד. בביקורו הראשון בהודו גילה הרב אביחיל שהקהילה הקטנה כבר רקמה קשרים ראשוניים עם הקהילות המסורתיות של יהודי הודו בבומביי הרחוקה ובכלכותה הקרובה מעט יותר, ושהזהות הישראלית־תנ"כית שלה מוצקה מכפי שחשב.

כינון היחסים עם הודו, בינואר 1992, אִפשר לטפטוף העולים ממזרח הודו לבנות קהילות בכמה יישובים בישראל, כולל בגוש קטיף. עמותת עמישב בראשות הרב אביחיל המנוח בנתה גשרים בין מדינת ישראל ובין קהילת בני מנשה. לקהילה היו מנהגים מובהקים וגם טקסטים שקשרו אותם לעם ישראל הקדום, אבל מאז התנתקותו של שבט מנשה הקדום מעם ישראל, התפתחה  בקרבו יהדות שרחוקה מהמסורת; ברור היה שנדרשים גיור וחיבור מחדש לנורמות ההלכתיות הנוכחיות.

בגלל המראה הייחודי של חברי הקהילה, ישראלים רבים מכירים ומזהים אותם למרות מספרם המועט. ובכל זאת, טרם פגשתי ישראלי שיש לו מושג, ולו קלוש, על הקהילה הייחודית הזאת ועל חזרתה לכלל ישראל.

חזיון הגשר

כמו רבים מן הישראלים, גם עבורי המפגש עם בני המנשה היה רווי בסקרנות מהולה בחשדנות. מהמאה התשיעית ועד ראשית הציונות הופיעו על במת ההיסטוריה דמויות כמו אלדד הדני, דוד הראובני, יצחק עקריש, מנשה בן ישראל ויוסף הלוי. חלקן ייחסו עצמן לעשרת השבטים, חלקן סיפרו על מפגש איתם, וחלקן היו נציגים רשמיים של מוסדות יהודיים ונדרשו לשלוח דו"חות מהימנים. הפלגות הדמיון שחלוצי התחום הרשו לעצמם הפכה אותו לנלעג או לא קיים בפקולטות ליהדות. וכך, שייכותם של בני המנשה לעם ישראל עדיין מחכה למחקר אקדמי מסודר.

את יצחק תנגזום, מקהילת בני המנשה, הכרתי סביב ביקורו הראשון בישראל של ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ב־2017. עמותת "דגל מנשה" שהקימו יצחק ואשתו ג'סיקה, סייעה בארגון ההסעות למפגש של הקהילה עם מודי, שהתקיים בגני התערוכה בתל־אביב. שום דבר לא הכין אותי לסיפור הסבוך והמרתק של יצחק ושל הקהילה.

איתמר בן אב"י היה הילד העברי הראשון. לפי האגדה, אתה הילד היהודי הראשון בצפון־מזרח הודו. זה נכון?

"קשה להגיד שאני הראשון, אבל אני שייך לדור הראשון של הילדים היהודים שגדלו בהודו כבני המנשה. האווירה שחווינו כילדים היא צימאון מתמיד של ההורים שלנו לרוחניות ומשמעות. ההורים גילו בשנות השבעים את השייכות שלנו לשבט מנשה, והיינו הקבוצה הראשונה של ילדים שגדלו כיהודים באזור הכי נידח בהודו. אבא שלי היה פקיד בכיר בשירות הציבורי ההודי במניפור, והשתייך לאליטה המקומית. אימא שלי החליטה, כמו ציפורה אשת משה, לעשות ברית מילה לי ולאבא שלי. זו כבר הייתה המאה העשרים, אז הלכנו לבית חולים, ותוך כמה שעות היינו שנינו מהולים".

איך קהילה שמתגוררת בפריפריה של הפריפריה של הודו, מנותקת מכל קהילה יהודית קיימת, מגלה את היהדות?

"בני מנשה שייכים לקהילה אתנית רחבה יותר, המכונה קוקי־צ'ין־מיזו, שבט־אב שהתפצל לתת־שבטים במשך השנים. הקהילה מפוזרת על פני שתי מדינות בתוך הודו, וגם קצת במיאנמר. במחצית השנייה של המאה ה־19 החלה פעילות מיסיונרית נוצרית באזור שלנו, בחסות השלטון הבריטי האימפריאלי. הוקמו גם מוסדות חינוך שקנו את ליבם של המקומיים. סבא שלי למשל ברח מהבית כדי לקבל חינוך מערבי. הוא היה איש השבט הראשון שקיבל תעודת בגרות, ובהמשך גם הרופא הראשון שהשבט הוציא מתוכו.

"שבט הקוקי ניסה למרוד בבריטים ובמיסיונרים, ובמשך שנתיים עמדה האימפריה הבריטית בפני המרד השבטי הגדול ביותר שהיא התמודדה איתו בהודו. אחרי שהבריטים ניצחו את קואליציית השבטים הצפון־הודית, הדרך להתנצרות של כלל האזור היתה פתוחה. החינוך המערבי קסם לדור הצעיר, והתפיסה של אחדות האל כבר הייתה מעוגנת במסורות השבטיות שלנו".

אבל לצד החינוך המערבי, אומר יצחק, "הנצרות מחקה או גינתה חלק ניכר מהמסורות. עבודת הקורבנות שלנו, למשל, נחשבה בעיניי הנוצרים כמשהו שטני. בנצרות שלנו לא היו טקסטים שאנחנו יכולים לקרוא באופן ביקורתי, אלא רק מה שהמיסיונרים סיפרו לנו. הביבליה הנוצרית ובתוכה התנ"ך תורגמה לשפות המקומיות רק בשנות החמישים והשבעים, עשרות שנים אחרי שהנצרות כבר התבססה באזור. התרגומים חשפו אותנו לראשונה למסורת של התנ"ך, ולראשונה נוצר גם מתח בין התנ"ך ובין האתוס של הברית החדשה.

"לאט לאט גילינו שיש בעולם אנשים שחיים על פי התנ"ך והם לא נוצרים. עוד לפני שנולדתי, לאחד מחברי השבט היה חיזיון על השייכות שלנו לעם ישראל, והוא ראה גשר שמגיע מצפון־מזרח הודו לירושלים. לימים, באותו מקום שהוא דמיין הוקם שדה תעופה, וכעבור ארבעים שנה המריא משם מטוס העולים הראשון מהאזור לישראל.

"עוד לפני ההתגבשות שלנו כקהילה יהודית, היו ניסיונות לעלות לישראל. כבר בשנות השבעים התגבש גרעין שניסה לצעוד למדינת ישראל, לשווא. באותן שנים גם נעשה מאמץ ראשון להכיר את הקהילות היהודיות הקטנות בהודו, לרכוש סידורים ותפילין וכדומה. כילד חשבתי שברכות השחר מסכמות פחות או יותר את תפילת שחרית".

לחם נטול שמרים

ישנה מחלוקת האם בני מנשה הם באמת צאצאי השבט הישראלי הקדום. מה דעתך בנושא?

"אני לא מאמין שהמחלוקת תיפתר, מה שחשוב בסוגיה הזו הוא האמונה. זה כמו לשאול על אמיתות התנ"ך, תמיד יהיו מאמינים ומפקפקים. המיסיונרים הנוצרים נחלו הצלחה לא קטנה בהשכחה והשחרה של מסורות שבטיות עתיקות שלנו. יחד עם החוקר והמתרגם הלל הלקין ופדרציית ניו־מקסיקו, כתבנו ספר על המסורות של הקהילה. הספר אסף את כל מה שהצלחנו להציל מהזיכרון השבטי שלנו, ולדעתי ניתן ללמוד ממנו עד כמה המקרה שלנו הוא ייחודי בתוך הסיפור הכללי של עשרת השבטים.

"זה נכון שרוב המזמורים שלנו מכילים שמות טיבטיים ובורמזיים, אבל 'מנשיה' הוא האב הקדמון שאליו תמיד פנינו. למזמורים העתיקים שלנו התגנבה גם גרסה מקומית של השמות גלעד ואולם – צאצאי מנשה. הסיכוי ששמות שמיים חדרו במקרה לתוך המזמורים שלנו הוא נמוך.

"המסורת הקדומה שלנו מספרת גם על חציית ים גדול, על אויבים שיש לנו עוד מימי ה'תרה', על ענן ביום ואש בלילה, על אויבים שטובעים בים, ועל מים שיוצאים מסלע ושהשבט שותה מהם. לא רק גלעד ומנשה, גם תרח מופיע כאב קדמון שלנו. לפני הגעת המיסיונרים היה נהוג חג אביב שהשמרים היו אסורים בו. האזור שלנו בהודו הוא אזור אורז ולא חיטה, אבל השמרים היו חשובים לייצור אלכוהול. פעם בשנה, בליל ירח מלא, כל אנשי השבט ישבו ואכלו יחד לחם אורז בלי שמרים. לנו זה ברור שיש לנו היסטוריה משותפת ליהודים כחלק מעם ישראל".

במקרים מסוימים, המסורות של בני המנשה עשויות להנהיר סוגיות מקראיות. כך למשל, פרשנים וחוקרים דנו במשמעות המילה 'סלה', שמופיעה רבות בסופי פסוקים בספר תהילים בסופי פסוקים. "כשהלקין הגיע לצפון־מזרח הודו הוא גילה שבאחת השפות השבטיות שלנו, המילה 'סלה' היא מרכיב חשוב בשירת המזמורים, והיא מופיעה בסוף משפט כדי לסמן שמדובר בשורה שצריך לשיר אותה שוב ושוב. זה מסביר אולי גם למה פירוש נפוץ של המילה 'סלה' הוא לתמיד, לנצח - כמו שורה של שיר ששרים שוב ושוב. אולי זו מסורת ששבטי ישראל הגולים הכירו, אבל בתקופת אונקלוס מקור המילה כבר אבד ונשמר רק אצלנו. אם תהיה התעניינות מחקרית בקהילה, אני בטוח שנחלץ מתוך המסורת של בני המנשה עוד ועוד הפתעות".

ותודה לישיבות ההסדר

בפתח השיחה שאני מקיים עם שר הקליטה אופיר סופר בעניין בני המנשה, הוא מציין לשבח את קודמתו בתפקיד, פנינה תמנו־שטה. "היא אמרה לי בשיחה הראשונה שלנו שדחיית פתרון העלייה של כלל בני המנשה רק מסבכת אותנו משנה לשנה, וכדאי למהר עם העניין".

סופר מכיר את הקהילה עשרות שנים, ומספר על אירוע אישי שבו חווה חיבור רגשי לקהילה ולגורלה. "לפני כמה שנים היה אירוע בתיכון של הבת שלי, ואחד הדברים שהוצגו היה ציור של נערה מבני המנשה, מהשכבה שלה. ראו בציור נערה בתוך אינסוף עצים, ולי היה ברור שזה ציור על בדידות. מיד עלתה בי המחשבה שחייבים להביא את כולם, ושזו צריכה להיות תוכנית מסודרת שתשפר את הקליטה של הקהילה החשובה הזאת".

הקהילה החקלאית שמצאה עצמה לפתע בלב המודרנה הישראלית, נעזרה בלא מעט ישראלים טובים שפעלו לחבר אותה אל ישראל ואת ישראל אליה. לצד ראשי הערים שקלטו את בני הקהילה, השר מציין את הרב יהושע ויצמן, שנחישותו ומסירותו הצליחו לרכך את הספקנות של הצבא בנוגע ליכולת לשלב את בני הקהילה במסגרות קרביות. ישיבת ההסדר במעלות, לצד ישיבות אחרות, לקחו על עצמן את שילוב בני הקהילה בחברה הישראלית. השר סופר משבח גם את איש החינוך משה פינס, שמונה על ידו לתפקיד משנה למנכ''ל. סופר הטיל עליו את תכלול כלל המאמצים של המשרד, הסוכנות היהודית, הערים הקולטות והעמותות – לטובת העלאת כל בני המנשה.

היום הנוכחות של בני המנשה ביחידות הקרביות ובמסלול הסדר היא מובנת מאליה ואף בולטת. הקהילה הקטנה גם איבדה שניים מבניה במלחמה: סמ"ר גרי גדעון הנגהל שנפל בפיגוע דריסה סמוך לבית אל, וסמ"ר גרי ללהרואיקימה זולת, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה. קשיי הקליטה של הקהילה פגשו את התודעה הישראלית בעקבות הירצחו של יואל לַהנְגְהָל בקריית שמונה, והתפרצות מלחמת אזרחים בצפון מזרח הודו. אחד מבני הקהילה נרצח במלחמה לא לו, בתי כנסת נשרפו, ו־300 מבני הקהילה נאלצו לעקור מאזור הקרבות. הקהילה בישראל הבינה שעליה להפעיל לחץ גדול יותר על הממשלה כדי להעלות את בני המנשה, והפעם את כולם.

"זו קהילה מיוחדת ועדינה, שמתרחקת מכל נושא במחלוקת, ורואה את עצמה לחלוטין חלק מכלל ישראל", אומר השר. "למרות שהם חיים בהודו שנים רבות במסגרת של עולם המצוות, הם באים לגיור בשמחה ובצניעות. אנחנו נעלה בעזרת ה' את כולם תוך חמש שנים, ונתקן טעויות קודמות בקליטה שלהם. הקהילה הזאת היא מערכת סגורה, ואין כמעט מצטרפים חדשים, ככה שאנחנו יכולים לתכנן קליטה של 1,200 עולים בשנה באופן מיטבי ומתוך לימוד הקשיים שהיו בסבבים קודמים. התחלנו את תהליך העלייה, ואני מתרגש שסוף־סוף זה קורה באופן מערכתי. העלייה מאתיופיה ומהודו היא מגה־אירוע היסטורי. יש כאלה שכבר התרגלו לפלא הזה, אבל מצד האמת זה כמעט בלתי נתפס".

בכיתה מרווחת בקריית־ארבע, הרב שמעון גנגטה מלמד עברית קבוצת עולים מבוגרים של הקהילה. זו לא משימה פשוטה, שכן בכיתה יושבים דוברי שתי השפות של בני המנשה – קוקי ומיזו – וכל הסבר ניתן פעמיים. הרב גנגטה, שעלה לישראל שנה אחרי כינון היחסים הדיפלומטיים והוסמך לרבנות בארץ, מעביר את השיעור בנעימות. "שמענו על החלטת הממשלה בשמחה ובהפתעה, היינו מאושרים", הוא אומר, "עכשיו נשאר רק צעד קטן אחד בשביל השמחה השלמה - למצוא את כל שאר עשרת השבטים ולהעלות אותם לישראל".