הטיפות נטפו לאיטן מהחתך שזה עתה חרצנו בו. הבטנו בעץ הנמוך, בעל העלים התִּלְתָּניים והקליפה המתקלפת, והבנו שזהו זה. סוף־סוף, אחרי שבוע וחצי של חיפושים ברחבי סומלילנד, עמדנו מול האפרסמון - לא הפרי הכתום שזכה משום מה לשם הזה בעברית המודרנית, אלא אחד מצמחי הבושם היוקרתיים ביותר בעולם העתיק. צמח שהיה סמלה הלאומי של ארץ יהודה יחד עם התמר, והוא גם הזיהוי העיקרי של הצרי, מסממני הקטורת בבית המקדש. בעבר היה זה גידול חקלאי ייחודי בבקעת ים המלח ובבקעת יריחו, אך לפני מאות שנים הוא נעלם מהאזור. הדרך למפגש המחודש איתו בקרן אפריקה כללה מסע ממושך תחת שמש לוהטת, מעבר בעשרות מחסומים, ניסיון גנבה של ציוד, ומפגש לילי עם כפר שלם של יצרני לבונה גולמית.
ככל הידוע לנו, אנחנו היינו המשלחת האקדמית הראשונה שיוצאת מישראל לסומלילנד. בראש המשלחת עמד פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. שני החברים הנוספים היו ד"ר ירון סרי מהאוניברסיטה הפתוחה, ואני, פוסט־דוקטורנט במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל.
למסע הייתה מטרה כפולה - מחקר אתנו־פרמקולוגי (ענף העוסק ברפואה מסורתית), ומחקר על צמחי הבושם הרבים הגדלים בסומלילנד, ובראשם המור, הלבונה והאפרסמון. המחקר האתנו־פרמקולוגי מצטרף לשנים רבות של מחקר סדור שערכו פרופ' עמר וד"ר סרי יחד עם חוקרים נוספים בכמה מדינות - ישראל, ירדן, מרוקו, הודו, איחוד האמירויות ובחריין. ובאשר לצמחי הבושם - את עבודת הדוקטורט שלי, שעסקה בעולם הבשמים הקדום, השלמתי רק לאחרונה במחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר־אילן, אבל פרופ' עמר כבר שלושים שנה בתחום, מחפש כל דרך אפשרית ולא אפשרית להגיע לאפרסמון הנחשק.
יום ראשון, י"ט באב תשפ"ו, 2 באוגוסט
תקרית גבול בג'יג'יגה
כמה מילים על סומלילנד: עד לפני 66 שנה הייתה זו מושבה בריטית, וב־26 ביוני 1960 ניתנה לה עצמאות. כעבור חמישה ימים בלבד – שבמהלכם הספיקה לזכות בהכרה מצד 35 מדינות, ובהן ישראל - התאחדה סומלילנד עם סומליה וחדלה להיות מדינה עצמאית. היה זה איחוד עגום, שהוביל ברבות השנים למשטר דיכוי קשה ולמלחמת אזרחים. ב־18 במאי 1991, בעקבות קריסתה של סומליה, התכנסו זקני השבטים של סומלילנד ב"ועידת בורעו" והכריזו שוב על עצמאות. סומלילנד המחודשת לא קיבלה הכרה בינלאומית, אך התקיימה מאז כמדינה בפועל. המדינה הראשונה החברה באו"ם שהכירה רשמית בעצמאותה של סומלילנד הייתה ישראל: ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על כך בדצמבר 2025, ובעקבות הצעד כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים מלאים.
ההיסטוריה של סומלילנד התחילה כמובן הרבה לפני המאה ה־20. חלק מהחוקרים מזהים את רצועת החוף שלה עם ארץ פונט, המוזכרת בכתבים מצריים עוד מהמאה ה־25 לפנה"ס. לפי המתואר שם, פונט סחרה עם מצרים וסיפקה לה זהב, שנהב ובשמים יוקרתיים דוגמת המור. תבליט בן 3,600 שנה שהתגלה בדיר אל־בחרי במצרים מתאר את קשרי המסחר האלה, ובין השאר מופיעים בו קופים דומים להפליא לאלה שראינו בסומלילנד. פרופ' עמר סבור שפונט היא פּוּט, הנזכרת במקרא לצד כוש; חוקרים אחדים מזהים אותה עם ארץ אופיר, ששלמה המלך הביא ממנה זהב. כפי שראינו במסענו, עד היום יש בסומלילנד מכרות זהב.
כדי שמסענו יצא לפועל ערכנו אינספור תיאומים מקדימים: יצרנו קשר עם עמיתים מאוניברסיטת הרגייסה, בירת סומלילנד, וקיבלנו מהם הזמנה רשמית למדינה. פרופ' עמר הצליח להגיע גם עד אחיו של הנשיא, וכן יצרנו קשר מקדים עם השגרירים כאן ושם. בכל שהותנו בסומלילנד ליוו אותנו נציגים מהאוניברסיטה, וכן אנשי משטרה וצבא.
פרופ' עמר, ד"ר זבטני וד"ר ירון סרי בשוק ה | צילום: באדיבות ד"ר אלרון זבטני
המראנו במוצאי שבת מנתב"ג לאדיס־אבבה, בירת אתיופיה. ממנה המשכנו, אחרי בידוק ממושך ותורים אינסופיים, לחבל ג'יג'יגה שבמזרח אתיופיה. שם, בשדה תעופה נידח ועלוב, מצאנו הלכנו ברגל עם הטרולי מהמטוס לטרמינל, ואז חיכינו למזוודות עד בוש. לבסוף התברר שהן לא עלו איתנו לטיסה. חלק מהמזוודות הגיעו לג'יג'יגה באיחור גדול, והמזוודה של ירון פשוט נעלמה.
משדה התעופה נסענו אל מעבר הגבול לסומלילנד, נסיעה ארוכה ורצופת נקודות בידוק. תחילה הגענו למעבר מגלה־קאראן, שם נדרשנו לפרוק את הציוד מהרכב ולעבור איתו אל שטח עפר מימין לכביש. הנחנו את המזוודות על שולחנות מתכת, ושוטרים פתחו אותן בזו אחר זו וסרקו את תכולתן.
לפתע החל ירון לצעוק: הוא זיהה את המזוודה שלו אצל אדם שעמד לפניו בתור לבידוק. הגנב, שכבר טרח להסיר מהמזוודה את כל הסימנים המזהים, נבהל ונמלט. לו היינו מגיעים לשם דקה אחר כך, המזוודה הייתה נעלמת לנצח.
במקביל זהר נלקח הצידה בידי השוטרים האתיופים, שהבחינו שהוא מצויד בכסף, וחשבו שלפניהם טרף קל. ד"ר פקאדו, נציג אוניברסיטת הרגייסה שליווה אותנו מעת נחיתתנו בג'יג'יגה, הצליח לבסוף לחלץ אותו מהתקרית.
אחרי עוד כמה מחסומים ובדיקת דרכונים, הגענו למעבר גבול מטונף ומצחין, ונכנסנו לשטח סומלילנד. פקידי הגבול גבו מאיתנו אגרת כניסה בת 60 דולר, והעניקו לנו את דגלי המדינה. הלאומיות בסומלילנד, כך גילינו עד מהרה, דומיננטית מאוד. דגל המדינה מתנוסס בכל מקום, מונף על תרנים, מכסה קירות. לצידו מופיעות תמונות של הנשיא, ושני התאריכים המכוננים – 26 ביוני ו־18 במאי.
גם האסלאם נוכח בכל אשר תפנו. במהלך הנסיעה למלון בהרגייסה שמענו את קול המואזין הקורא לתפילה, והנהג נכנס מיד למסגד, והותיר אותנו לחכות לו ברכב. התופעה הזאת חזרה על עצמה גם בהמשך. בחדרי המלונות היו ספרי קוראן על השידה, ועל הקיר הופיע סימון של הקִיבְּלָה, כיוון התפילה לעבר מכה. הנשים בסומלילנד לבושות בצניעות מגיל צעיר מאוד, לעיתים רק עיניהן מציצות מתוך הרעלה המכסה אותן. מצד שני קיים פער עצום בין הסטנדרטים ברחוב ובין מה שקורה ברשתות החברתיות: ביוטיוב ובטיקטוק יש סרטונים של זמרות מקומיות ללא כיסוי ראש.
הכבישים הבין־עירוניים היו בדרך כלל במצב מצוין, אך בתוך העיר נסענו בלא מעט דרכים משובשות ודרכי עפר. תמרורים אין, רמזורים הם מחזה נדיר, והכוונת התנועה בצמתים מוטלת לרוב על שוטרים. למכוניות שם יש הגה מימין ובחלק מהדגמים הגה משמאל, מה שיכול להסביר את המספר הרב של המראות, לעיתים שמונה ברכב אחד, ואת הצפירה הרציפה הנלווית לכל עקיפה.
קצב החיים בסומלילנד שונה לחלוטין מזה המוכר לנו בישראל. הרחוב מתעורר רק בשעות הבוקר המאוחרות, ועיקר הפעילות מורגשת מהשעה ארבע אחר הצהריים והלאה. המשקה הפופולרי הוא תה, עם הרבה סוכר. במסעדות מגישים את התה עם חלב נאקות, אלא אם תבקש אחרת. הקפה פופולרי פחות. תרבות לעיסת הצ'את (גת) רווחת מאוד, דוכני צ'את הם חלק מהנוף העירוני, ובכניסה לכל חנות אפשר לראות ערימה של חלקי הצמח.
בשטחה של סומלילנד, בלב השבר הסורי־אפריקני, יש מדבריות לוהטים והרים גבוהים. בקיץ חם מאוד, והטמפרטורה יכולה להגיע לחמישים מעלות. בנסיעה בדרכים ראינו מגוון גדול של בעלי חיים: עדרי גמלים, כבשים ועיזים, קופים, חזירי יבלות, צבאים ואנטילופות. ציד חיות בר אסור כאן, והעונש על הפרת החוק הוא שנתיים מאסר.
יום שני, כ' באב, 3 באוגוסט
חנות קטנה ומטריפה בהרגייסה
אחרי ארוחת בוקר שהבאנו איתנו מישראל, נסענו ל"שוק הכסף" כדי להמיר דולרים למטבע המקומי, השילינג. שער החליפין הוא כ־11 אלף שילינג לדולר אמריקני אחד. מיד כשהוצאתי שטר של מאה דולר, צבאו עלינו המוני קבצנים, ובהם גם ילדים ונשים, שממש נגעו בנו והתחננו לכסף. אגב, רבים מהקבצנים בשוק מציגים מספר טלפון: בסומלילנד מעבירים את הכסף דרך הטלפון הנייד. תמורת שטר יחיד של מאה דולר קיבלתי מספר עצום של שטרות מקומיים, שמתנוססים עליהם דמויות של גמלים, כבשים ועיזים. אחזתי בחפיסה העבה ולכמה רגעים נהניתי מההרגשה של מיליונר מדומה.
פייסל, בוטנאי מאוניברסיטת הרגייסה, ליווה אותנו משם לשוק הבקר - שטח גדול ומגודר, הומה ורועש, שבו סוחרי בהמות מציעים גמלים, עיזים, פרות וכבשים. הכבשים כאן הם ממין נטול צמר ושחור ראש. גם הבשר הוא חלק מהתרבות של סומלילנד, וכל ארוחת צהריים כוללת בשר ואורז, שנאכלים בשקיקה בידיים.
שכנתה של סומלילנד מעבר למפרץ עדן היא תימן, וגם בסומלילנד עצמה יש אוכלוסייה תימנית גדולה. הדבר בא לידי ביטוי במסעדות, בחנויות הבשמים ובמכולות שמוכרות מסולתה ומשמנה. כל חברי המשלחת שלנו הם מיוצאי תימן, והמסע הזה נתן לנו הזדמנות להתחכך בתרבות התימנית. באחת החנויות התימניות רכשנו מור ולבונה מסוקוטרה, אי שעצי המור והלבונה שלו ידועים בשרף המיוחד שלהם. אני קניתי גם שמן חילבה, ירון קנה דבש תימני מפרחי שיזף שנחשב איכותי ביותר, וזהר קנה חילבה תימנית, ששונה מעט בטעמה מהחילבה ההודית הנמכרת בישראל. בדוכן סמוך קנינו מוסק לבן, מוסק אדום ורסק עצים מבושם בעוד (oud) - בושם המופק מעץ הודי, ונחשב למבוקש מאוד בעולם הערבי. זה למעשה היה יעדו העיקרי של מסענו: התחקות אחר סממני הקטורת ורכיבי בושם נוספים מהעידן הקדום, שמוזכרים רבות במקורות אולם נעלמו זה מכבר מארץ ישראל, ונותרו רק במחוזות הללו של העולם.
נפח הכפר מכין כלים לחריצת לבונה | צילום: באדיבות ד"ר אלרון זבטני
הגענו לחנות המרכזית לצמחי מרפא ובשמים בהרגייסה, "אסלי מילס", שהייתה מלאה נשים שבאו לרכוש מוצרי טיפוח. לצורך הסקר האתנו־פרמקולוגי השיטתי שלנו בדקנו תא אחר תא, מגירה אחר מגירה. רכישת אמונם של המוכרים דורשת מיומנות שזהר פיתח במשך שנים; כאשר הם מזהים ידע, הם מכבדים ומעריכים זאת. ירון תרם את ההתמחות שלו בשפה הערבית ובסממני המרפא מימי הביניים. חלק מהסממנים המקומיים הכרנו, אחרים לא היו ידועים לנו.
בלהט המחקר לא הבחנו שהחנות התרוקנה לחלוטין מלקוחות. כששמנו לב לכך, הסביר לנו פייסל שהחיים בסומלילנד נעצרים משעת תפילת הצהריים ועד ארבע, ויש אפילו שוטרים שעוברים ברחובות ודואגים לסגירת החנויות. אלה הם המֻחְתַסִבּים, ממשיכיו של האגורנומוס - מפקח השווקים בעולם היווני־רומי, שבאסלאם קיבל גם תפקיד דתי. הכרנו אותם מהחִסְבָּה, הספרות האסלאמית, וכאן ראינו אותם לראשונה בפעולה. המוכרים לא העירו לנו, אולם הבנו שמצופה מאיתנו לסיים ולצאת.
הרפואה המסורתית היא עולם הולך ונעלם, ואין ספק שבחלוף הזמן זה יקרה גם בסומלילנד. כשנכנסנו לבית מרקחת מודרני ושאלנו על חנות אחרת של צמחי מרפא, הרוקח הגיב בביטול וקבע שהמרפאים המסורתיים הם אנשים נבערים וברברים. אנו מצידנו המשכנו ומצאנו חנות נוספת שמוכרת סממני מרפא מסורתיים, וגם כאן הבעלים הסכימו באדיבות שנבחן היטב את ההיצע. בשלב מסוים הם התעניינו לדעת מהיכן הגענו, אך למרות הקשרים הרשמיים והגלויים בין המדינות, חששנו לספר שאנחנו ישראלים. התחמקנו במבוכה ולבסוף השבנו "מידל איסט". זה לא סיפק את הבעלים, וחשנו שהם מאבדים סבלנות. תיעדנו את המקום, קנינו כמה מוצרים ויצאנו.
חיפשנו חנות שמוכרת אופרקולום – מעין מכסה שסוגר את פתח הקונכייה של רכיכות ים מסוימות. התעניינו בו משום שיש בו חומרים ארומטיים, והוא אחד הזיהויים המקובלים לציפורן (שחלת), מסממני הקטורת. נאמר לנו שנוכל למצוא אותו רק בחנות אחת ויחידה, וקיבלנו הכוונה אליה. המוכר במקום אמר שאכן יש לו אופרקולום, אך גם הוא לא ידע לפרט כיצד משתמשים בו. אחת הקונות נחלצה לעזרתו והסבירה שנהוג לקלות את האופרקולום באש, לכתוש אותו ולהוסיף לבושם, ככל הנראה כמעצים ריחות.
בשעות הערב, כשמזג האוויר היה נוח יותר, טיילנו בשווקים. בדוכנים רבים מכרו סיוואכ - ענפים טריים של סלוודורה פרסית, חתוכים למעין מקלות באורך כעשרה ס"מ. הם משמשים לצחצוח שיניים, ויש להם משמעות דתית באסלאם. אישה שישבה שם ניקתה בסיוואכ את שיניה, כשהיא נעזרת במראת יד קטנה. צילמתי וננזפתי: בסומלילנד רגישים מאוד לצילום, נשים וגברים כאחד.
יום שלישי, כ"א באב, 4 באוגוסט
שייח' יהודי בהרי גוליס
יצאנו לדרך בשמונה בבוקר, מתוך כוונה לגמוא היום יותר מ־600 ק"מ ולהגיע לעיר עריגאבו. הנסיעה לוותה במוזיקה פנטטונית - בעלת חמישה צלילים בכל אוקטבה, מן הסולמות הקדומים בתולדות האנושות. השירים חזרו על עצמם לא פעם ולא פעמיים. עצרנו במחסומים משטרתיים רבים, ממתינים בכל פעם לשוטר שיצא אלינו מתוך מבנה הפח הרעוע הסמוך. רבים מהשוטרים הללו היו לבושים ברישול ויחפים. הבחנתי שסמל המשטרה המקומית הוא הקודו, אנטילופה אפריקנית גדולה ומרשימה שמקרניה מכינים את השופר התימני. הקודו נחשב לבעל חיים שוחר שלום, וככזה הוא מסמל את תפקידה המוצהר של המשטרה בסומלילנד: להשכין שלום בין האזרחים.
לעיתים קרובות פתחו השוטרים בדין ודברים עם הנהג והמאבטח שלנו, אך אם התעוררה בעיה כלשהי, ירון היה מניח על ראשו כיפת שייח' שרכש, פותח את החלון ואומר בערבית: א־סַלַאם עַלַיכּם וַרַחְמַת אללַּה וַבַּרַכַּאתֻה. שומרי המחסום היו נבהלים למראה השייח' היושב במכונית, מצדיעים ומאפשרים לנו להמשיך בדרכנו.
בתחילת הנסיעה הקיפו אותנו נופי סוואנה, שהתאפיינו בצמחי הבקע המוכרים לנו: שפע עצי שיטה ומקבצים גדולים של פתילת המדבר. בהמשך הידללה הצמחייה. בצידי הדרך ראינו מדי פעם אנשים הולכים לכיוון עיר הנמל ברברה. הנהג שלנו, רדואן, הסביר שאלה אזרחים אתיופים שחוצים ברגל אלפי קילומטרים, כדי להגיע בסופו של דבר למדינות המפרץ העשירות ולמצוא שם עבודה. בדרך הם עובדים בניקיון כלי רכב, וכך חוסכים כסף כדי להפליג לתימן וממנה לערב הסעודית. לא מעטים מהם מתים במהלך המסע, וגופותיהם נשארות מוטלות בצד הכביש. רדואן עצמו, לדבריו, נתקל לא פעם במחזות כאלה. רשויות סומלילנד דואגות לקבור את הגופות, אך איש אינו מקבל עדכון על מותם של המהגרים הללו. רדואן סיפר שגם בסומלילנד האבטלה גבוהה, ורבים מבעלי ההשכלה מהגרים ללוב או למצרים, ועובדים שם בעבודות מזדמנות.
צילום: אלרון זבטני
מברברה טיפסנו אל רכס הרי גוליס וחצינו מצר הררי. הצמחייה השתנתה: עצי ערער, שיחי דודונאה וצבר. שקים מלאים פחמים מעצי שיטה נערמו בשולי הדרך, ממתינים לאיסוף. עברנו את העיר בורעו והמשכנו לעריגאבו. בדרך ירדנו להצטלם עם תילים ענקיים של טרמיטים. תושבי האזור, כך סיפר לנו הנהג, מאמינים שתילי טרמיטים מעידים על הימצאות מים סמוך לקן.
במקום תחנות דלק, ראינו לאורך הכביש ילדים מחזיקים ג'ריקנים: לאורך כל שעות היום הם עומדים בשמש הקופחת, מעין תחנת דלק ניידת. עוד ראינו אישה וכמה ילדים אוספים במריצה צמחים של פתילת המדבר - לא רק את העלים, שמשמשים באופן מסורתי להכנת פתילות ותרופות עממיות, אלא את כל חלקי הצמח. כשניסינו לשאול את הילדים באילו חלקים מהצמח הם משתמשים, הם ברחו. הנהג הסביר שההורים מנחים אותם לא ליצור קשר עם זרים.
בלילה הגענו לעריגאבו. בשירותים במלון לא היו מים זורמים, וגם בקבוקי מים מינרליים לשתייה לא יכולנו להשיג. זו בעיה של ממש, שכן בסומלילנד לא מומלץ לאדם מערבי לשתות מים "רגילים".
יום רביעי, כ"ב באב, 5 באוגוסט
לילות לבונה במדר־מוגה
בבוקר נאלצנו לעבור במשרדו של מושל עריגאבו, כי כך מקובל בסומלילנד. המושל תהה מי אישר לנו להסתובב בעירו. לא עניין אותו שאנחנו מלווים באבטחה, בנציג של האוניברסיטה ובנציג של הממשלה: הוא דרש לראות את האישור הרשמי שלנו, וטען שהוא אחראי לכל מה שיקרה לנו. המושל אף שאל רטורית אם בישראל היו מאפשרים לנו לעבור ממקום למקום באופן חופשי, בלי להודיע מראש ובלי מסמכים. הוא היה משוכנע שכדי להגיע לירושלים, למשל, יש לעדכן מבעוד מועד את ראש העיר ולפרט את מטרות הביקור. לא השבנו לו. הבנו שזו רק שיחת נזיפה, ושהוא יתיר לנו, כמחווה חד־פעמית, להמשיך בדרכנו. מהשיחה הזאת גם למדנו שהשלטון בסומלילנד מחזיק באזרחיו באופן הדוק ביותר.
פרופ' עמר הציג את הוויזה שלנו, את מכתבי ההזמנה מאוניברסיטת הרגייסה, ומכתב מסגנית נשיא אוניברסיטת בר־אילן המופקדת על הקשרים הבינלאומיים. המסמכים צולמו ותועדו, אך המושל התעקש שיצורף אלינו גם מלווה מטעמו. בסוף המסע התברר שהליווי הנוסף לא ניתן חינם: נציג המושל דרש מאיתנו מאה דולר תמורת השירות.
לאחר המפגש הכפוי עם השלטון המקומי המשכנו בנסיעה. פרופ' זהר זיהה בדרך את "דם הדרקון" - עץ דמוי פטרייה ענקית, עם שושנות עלים בקצות הענפים. מהעץ הזה מפיקים שרף בצבע אדום עז, שמשמש להכנת קטורת מסורתית. תושב ששוחחנו איתו על מבוקשנו אמר שהמור קרוי בלשון המקומית "מלמל" והלבונה "לובאן", ושאת שני העצים נוכל למצוא במרחק שעה אחת של נסיעה. למעשה נדרש מאיתנו כמעט יום שלם כדי להגיע למקום. בהדרגה למדנו ש"עוד מעט" פירושו בסומלילנד כמה שעות, ואת המילים "ממש קרוב" יש לתרגם להליכה של קילומטרים ברגל.
עצרנו לארוחת צהריים בארשידה, כפר של כורי זהב. זה לא יישוב אמיד, אלא מקבץ פחונים ובתים הבנויים מטלאים וסחבות. הפער בין שווי החומר שהמקומיים כורים ובין מצבם הקיומי הוא בלתי נתפס.
בנקודה מסוימת ראינו בתא שטח אחד לפחות שלושה מיני קומיפורה - צמחים ממשפחת הבָּשְׂמִיִּים שגם המור והאפרסמון משתייכים אליה. לצידם צמח גם מין של לבונה, שהגיר שרף בעל ריח אופייני. שאלנו כמה צעירים על המלמל והם לא הכירו את הצמח, אבל חבורה אחרת הובילה אותנו אל עץ שגדל בתוך הכפר. כך פגשנו את המור במלוא הדרו: גזע עבה, ענפים משורגים וקוצניים, ללא עלים וללא פירות. אפשר היה לראות עליו הפרשות ישנות, כהות ומוצקות, לצד הפרשות חדשות ונוזליות, בצבע שקוף ולבנבן. העץ פשוט שפע שרף. והריח? אין לתאר. אחד הילדים חרץ את העץ, והחתך התמלא לנגד עינינו בנוזל. המקומיים סיפרו שהם מורחים את השרף על העור לטיפול בנפיחויות. ביציאה מהכפר פגשנו שימוש אחר בתכשירים המופקים מצמחים: לנשים היו מסכות פנים ירוקות, עשויות עלי שיזף כתושים, ולאחרות מסכות צהובות, עשויות כורכום.
את המור ראינו, ועתה פנינו לעצי הלבונה. השעה הייתה כבר ארבע וחצי אחר הצהריים, ונותרו לנו עוד שתי שעות חסד של אור. חצינו ערוצי נחלים בדרך מפותלת, רצופת עליות ומורדות. חיפשנו את הלבונה, ובינתיים ירד החושך. פייסל אמר לנו שיש עץ לבונה במדרון סמוך לדרך. כשעמדנו לרדת אליו, עבר בכביש טנדר עמוס אנשים. פייסל והמלווה מטעם המושל הורו לנו להסתתר. מדוע? מתברר שעסקי הלבונה הם עניין רגיש בסומלילנד, כל עץ שייך למשפחה מסוימת. אחרי שהטנדר עבר ירדנו בזהירות לכיוון העץ, בעוד המלווים מזהירים אותנו לא לפצוע אותו ולא לקחת ממנו מזכרות. מצאנו את עץ הלבונה, וגילינו שגם בלילה יש לו מראה מרשים.
את הריח אין לתאר. זבטני ועץ המור | צילום: ד"ר אלרון זבטני
בשעה 20:15 הגענו לכפר מדר־מוגה. הרחובות היו חשוכים אבל מצאנו בהם תכונה ערה, גברים רבים חמושים בקלצ'ניקובים, ודוכנים מוארים. הבנו שהגענו לכפר של לא פחות מאשר מפיקי שרף הלבונה. 500 משפחות גרות במדר־מוגה, ולכל אחת מהן עצים משלה הגדלים בנחלתה במשך מאות בשנים, במרחב גידול של כחמישה קמ"ר. כל משפחה מתחתנת רק בינה לבין עצמה, ואישה שנישאת לגבר ממשפחה אחרת תנושל מהירושה של אוצר הלבונה.
ראינו את יבול היום הטרי: עיסה כהה וריחנית של שרף, קליפות ומוהל כהה. מתוך גוש ענק נחתכו מנות של התערובת, נשקלו ונארזו בשקיות. כדי להפיק את החומר, הסבירו לנו, חורצים את עצי הלבונה, ממתינים שבוע, ואז אוספים את השרף. קילו אחד של התערובת הוא התנובה המתקבלת מעשרה עצים. קנינו קילו שרף במחיר חמישה דולרים בלבד.
ב־11 בלילה חזרנו למלון בעריגאבו, ורק אז התברר לנו שהכפר של מגדלי הלבונה נמצא במרחק של לא יותר משעתיים נסיעה. כל היום נסענו בדרך הלא נכונה, ולכן הגענו אל הלבונה לאחר רדת החשכה. מאוכזבים ורעבים הלכנו לישון.
יום חמישי, כ"ג באב, 6 באוגוסט
גחלים לוחשות בעריגאבו
פרופ' עמר קנה באחת החנויות בעריגאבו תערובת לבונה דומה לזו שראינו במדר־מוגה. תמורת חצי קילו הוא שילם שלושה דולרים. בחנות אחרת קנינו שרף לבונה נקי יותר, בשישה דולרים לחצי קילו. גרושים: בארץ כמות כזאת יכולה לעלות 150 שקלים.
אחד המקומיים סיפר לנו שמשפחתו מחזיקה אלפי עצי לבונה, ומפיקה מהם עשרת אלפים ק"ג של חומר בשנה. עוד הסבירו לנו שחורצים את העץ רק בין אוגוסט לאוקטובר; אם מנסים לנצל אותו יותר מדי, איכות השרף יורדת.
עיסה כהה וריחנית. אוצר הלבונה | צילום: ד"ר אלרון זבטני
בחנות זעירה מצאנו נפח מסורתי, יושב ליד גחלים לוחשות, מפוח ידני וסדן קטנטן. שאלנו אם הוא יודע להכין את האמצעים הנחוצים לחריצת הלבונה. הוא צייר לנו בחול כלי בעל שני ראשים: ראש רחב לחריצה (afeeye) וראש צר לאיסוף השרף (dabagale). בתוך שעה הוא הכין לנו כלי כזה; יצר רצועת ברזל, ליבן אותה באש, הכה ועיצב, ונתן לעוזר שלו ללטש. מאוחר יותר יצאנו בחזרה לבורעו, נסיעה בת חמש שעות.
יום שישי, כ"ד באב, 8 באוגוסט
מעין עולם הבא בברברה
בארבע וחצי לפנות בוקר יצאנו לברברה. איש הקבלה במלון שלנו ישן על מזרן בתוך אוהל כילה, סמוך לדלפק. בברברה חיפשנו מלון שמתאים לשהות בשבת: דלתות שנפתחות במפתחות ולא באמצעי דיגיטלי, אפשרות לבישול עצמי ומקרר בחדרים. הסברתי לפייסל מהי שבת, על כל ההיבטים הלוגיסטיים המורכבים.
המלון הראשון שניסינו, Mansoor Hotel, הזכיר לי את בסיס צאלים: המון חול וביתנים מסודרים בח'. במקלחות לא היה ברז למים חמים; כששאלנו על כך, ענו לנו שהמים פשוט חמים באופן טבעי. במלון השני החדרים נפתחו בכרטיסים בלבד. השלישי, Bad Jacayl ("ים של אהבה" בסומלית), התגלה כמתחם מגודר ובו חדרים מרווחים עם מקרר, מזגן, מיקרוגל וקומקום חשמלי, מטבח שהותר לנו לבשל בו, וכל זה במרחק מאתיים מטרים בלבד מחוף הים של מפרץ עדן. בקיצור, גן עדן.
הנחנו את החפצים שלנו ונסענו לערוך קניות לשבת. השוק המקומי התגלה כלא יותר ממבנה ישן מרובע ובו שתי סמטאות שתי וערב של דוכנים. הצפיפות גדולה, הסחורה מונחת על שולחנות ועל הרצפה, והבשר נמכר ללא קירור, ללא כיסוי, עם לא מעט זבובים עליו. ילד מילא שקיות קטנות בנוזל ורוד: גלידה, הסביר רדואן. המבחר בשוק לא היה גדול והאיכות ירודה בלשון המעטה, אך כמה דוכנים של נשים שמכרו סממני מרפא עם מקטרים של קטורת משכו את תשומת ליבנו והסיטו אותנו מהקניות אל ענייני המחקר שלשמם עשינו את כל הדרך הארוכה לכאן.
ירון בישל את ארוחת השבת. הוא עשה זאת בשיא החום, במטבח נטול מיזוג. הנחתי את הרגל על הריצוף בחוץ, וזה כמעט הסתיים בכווייה. לפני כניסת השבת טבלנו את הרגליים במימי מפרץ עדן. גברים ונשים נכנסו לים, כשהנשים נשארות בלבושן המלא. כמשלחת שכל חבריה בני העדה התימנית, היה משהו מרגש בידיעה שהעיר עדן נמצאת מעברו האחר של המפרץ, מרחק כ־260 ק"מ מאיתנו.
הכנסנו את השבת. לומר את שיר השירים בחבל הארץ שבו גדלים המור, הלבונה והאפרסמון לא היה עניין של מה בכך: "בָּאתִי לְגַנִּי... אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי", "דְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים". ימים ספורים קודם לכן ראינו את עצי המור נוטפים, ואת הצבאים רצים בהרים. הגיעה העת לנוח ולצבור כוחות לקראת המשימה העיקרית: החיפוש אחר האפרסמון.
יום ראשון, כ"ו באב, 9 באוגוסט
אכזבה יבשה ברוואקו
פייסל חסך לנו פגישה דומה לזו שהייתה בעריגאבו: הוא התקשר למושל ברברה והשיג עבורנו אישור להסתובב בנחלתו.
במסענו אחר האפרסמון עצרנו בכפר הקטן ברוואקו. הראינו לתושבים שהתאספו סביבנו את איור העץ במגדיר הצמחים של האזור ואת שמותיו בשפה המקומית: garoon, daseino, dhudus. אחד המקומיים אמר שהוא יודע היכן נמצא עץ כזה. הוא הצטרף אלינו לרכב, ובהנחייתו ירדנו מהכביש הראשי לדרך עפר. הנוף השתנה להררי ומצוקי, והמסלע הפך לגרניט וצפחה, מראה המזכיר את הרי אילת. השביל נעשה צר ולא פעם הייתה תהום פעורה לידנו, אבל הדרך נראתה מתוחזקת, עם קירות תמך וסימונים תכולים על הסלעים. באחת העצירות חרצנו עץ שנאמר לנו ששמו Geed qubaax - בהמשך הבנו שזה שם קיבוצי לכל הקומיפורות. נטף ממנו נוזל חלבי, שלדברי המקומיים מועיל כתרופה לזיהומים.
השרף נוטף מעצי הקטף. שמן אפרסמון | צילום: אלרון זבטני
סמוך אלינו ראינו מבנה בודד. תושב שיצא ממנו סיפר שלא רחוק מכאן יש מכרה זהב, מה שהסביר מדוע הדרך סלולה ומסומנת. הוא הוביל אותנו לשני עצים משורגים זה בזה, וטען שאחד מהם הוא האפרסמון שלנו. אך החריצה לא הובילה להפרשת שרף כלשהו, ולכן שללנו את הזיהוי.
המשכנו ממקום למקום, מכפר לכפר ומנווה מדבר אחד לאחר. שאלנו את כל מי שראינו בדרך. ראינו עוד עצי מור, אבל אחרי שעתיים וחצי חלחלה ההבנה שאת האפרסמון כבר לא נמצא היום, ושבנו לברברה בידיים ריקות.
ביקשנו להיכנס לנמל, ומשלא קיבלנו אישור לכך, פנינו לעיר העתיקה. שרידים מתפוררים של בתים מפוארים העידו על ימי הזוהר של עיר המסחר הבינלאומית לשעבר. בין החורבות זיהה פרופ' עמר אפילו בית שאבניו עשויות מאלמוגים מסותתים.
ידענו על קיומה של קהילה יהודית בעיר בתחילת המאה ה־20, וניסינו למצוא את בית הכנסת שפעל במקום. כששאלנו את התושבים היכן בית הכנסת של היהודים שחיו בברברה, חלקם אמרו שאינם יודעים, ואחרים הגיבו בכעס ואמרו שלא היה דבר כזה; בסומלילנד היה מאז ומתמיד רק אסלאם. בדיעבד התברר שהיינו קרובים לבית הכנסת החרב.
רחובות שלמים בברברה מלאים חנויות דגים. דגי ים סוף והאוקיינוס ההודי שנמכרים בהן דומים להפליא לאלה שמתוארים בתבליט בדיר אל־בחרי. אך אותנו זה לא ניחם במיוחד. חזרנו למלון מתוסכלים: הגענו כל הדרך מישראל כדי למצוא את האפרסמון, ונראה שגם לבני הארץ שאמורה להיות מולדתו של הצמח הזה אין מושג עליו. ייאמר לזכותם שבאנו בעונה הקשה ביותר: רוב הקומיפורות נשירות, ולא פשוט לזהות עץ בלי עלים ובלי פרחים, מתוך סוג שיש בו עשרות מינים דומים. חיכינו אלפיים שנה, נחכה עוד יום אחד.
יום שני, כ"ז באב, 10 באוגוסט
תפילות מתגשמות בלאס־גל
יצאנו לניסיון נוסף למצוא את האפרסמון. בכפר ששמו חמאס פגשנו זקן מקומי - ענק לבוש חצאית ומצויד בסכין בתוך נדן - שאמר שהוא מכיר את הצמח. ביקשנו ממנו להצטרף אלינו. גם הפעם, בשלב מסוים ירדנו מהרכב והתחלנו ללכת רגלית, לנקודה שנמצאת "ממש קרוב" לדבריו. לא טרחנו אפילו להצטייד במים. ידידנו החדש שם את המקל שלו על עורפו, הניח עליו את שתי ידיו והלך קדימה עם חמזה, החייל שליווה אותנו. כך יצאנו להליכה ארוכה וקשה באזור שדמה מאוד לסביבתו של ים המלח: מישור מדברי, מצוקים תלולים וערוצי נחלים יבשים. בגדות הנחל ראינו עצי מור, לא אחד ולא שניים. עצרנו לצלם, והפער בינינו ובין הצמד המוביל גדל עד שאיבדנו קשר עין. לבסוף חמזה שרק לנו במשרוקית, וראינו את הזקן מנופף לנו בבגד לבן מעל השלוחה. טיפסנו בעקבותיהם, ומצאנו את העץ שהזקן זיהה כאפרסמון. גם הפעם לא השתכנענו. השעות נקפו, פרופ' עמר כבר חש ברע, ובחסדי שמיים הצלחנו לחזור למכונית בשלום. גם עצים נוספים שבדקנו לא הניבו את התוצאה המקווה.
הנקודה הבאה שאליה נסענו הייתה לאס־גֵל (Laas Geel), "באר הגמלים". זהו אתר התיירות המרכזי של סומלילנד, בזכות ממצא ייחודי שהתגלה בו - ציורי סלע פרהיסטוריים של בקר. הכניסה למקום מחייבת אישור מיוחד, ולמזלנו פייסל השיג מראש גם את האישור הזה.
שוטר שעצר אותנו בכניסה דרש שנשלם 25 דולר לאדם. היינו כבר די שבעים מההוצאות: מלבד 2,400 דולר על כרטיס טיסה, שילם כל אחד מאיתנו כ־1,100 דולר על רכב, מאבטחים, מלווה מטעם האוניברסיטה ונציג של הממשלה. שילמנו גם על "עבודתם" בשבת, אף שהם נחו בדיוק כמונו. הפעם סירבנו לשלם, אך משהבנו שאין ברירה, ביקשנו לפחות קבלות. השוטר ענה שאין לו כאלה, ואפשר לקבל אותן במשרד התיירות. אחרי עיכוב בן ארבעים דקות שילמנו ונכנסנו למרכז המבקרים. היה זה חדר עלוב למדי: קירות מתקלפים, כמה שלטים ושולחן מתנדנד שעליו ספר מבקרים.
התחלנו לסקור את הצמחים באתר. ואז, בשעה 15:20, כאשר הנהגים כבר האיצו בנו לחזור, גילה לפתע פרופ' עמר עץ שכמוהו עוד לא ראינו: עלים תלתניים, ללא קוצים, גזע מתקלף שמפריש שרף. האפרסמון המיוחל נמצא!
מכיוון שלא ראינו על העץ פריחה או פירות, הנחנו שמדובר בפרט זכרי. המשכנו בשביל ומצאנו גם עצי אפרסמון נקביים עטורי פירות ופרחים. פייסל, שהיה מצויד במכבשי צמחים, הכין דוגמאות מיובשות עבור העשבייה הרשמית של סומלילנד, אוסף צמחים שעדיין הולך ונבנה. אנחנו הישראלים התחלנו לעבוד ולחקור את העץ. כשחרצנו אותו, ראינו טיפות נוטפות ממש. כך, בקרן אפריקה המרוחקת, צפו ועלו לנגד עינינו דבריו של רבן שמעון בן גמליאל, שיהודים משננים בתפילתם בכל יום: "הצרִי אינוֹ אלא שרף הנוטף מעצי הקטף". בדקנו אם השרף "עף" כפי שמתואר במסכת שבת, ואכן הוא נדלק והתאדה. חגגנו. מטרת המסע הושגה.
יום שלישי, כ"ח באב, 11 באוגוסט
תיקון טעות בעשבייה
נסענו למשרד התיירות לקבל את הקבלות. הפקיד שישב שם העביר את הבקשה לפקידה, וזו נעלמה וחזרה רק כעבור שעה כשבידיה קבלות מודפסות. אגב, חדר השירותים במקום כלל חור ברצפה ודלי. שירותים כאלה פגשנו בכל מקום בסומלילנד, למעט במלונות, אבל במשרד התיירות?
משם נסענו לאוניברסיטה בהרגייסה, וביקרנו בעשבייה שלהם - חדר קטן ובו כאלף מיני צמחים. מארחינו הראו לנו את מה שזיהו עד אז כקומיפורה גילדנסיס, צמח האפרסמון, אך הבהרנו להם שהזיהוי שגוי. הדגם שלהם היה צמח קוצני בעל עלים כלייתיים ומשוננים – צמח שראינו ופסלנו בלאס־גֵל. הקוצים לבדם הם נורת אזהרה המעידה שאין זה האפרסמון. אנשי האוניברסיטה ביקשו את עזרתנו בבניית פלורה לסומלילנד ובפיתוח העשבייה.
כל הסממנים. חנות בשמים בהרגייסה | צילום: באדיבות ד"ר אלרון זבטני
המשכנו לפגישה עם נשיא האוניברסיטה וכל הנהלת המוסד, סקרנו באוזניהם את המסע על הצלחותיו וקשייו, ודיברנו על המשך שיתוף הפעולה. הפגישה התנהלה ברוח טובה. זהר העניק להם אריח שנכתב עליו "ירושלים", וד"ר פקאדו, בן הדת הנוצרית, התרגש מאוד.
יום רביעי, כ"ט באב, 12 באוגוסט
עם הפנים לסעודיה
בלילה פקד את סומלילנד מבול של גשמי מונסון, שנמשך חצי שעה. במעבר הגבול שוב פגשנו את הזבל, הלכלוך והצחנה, והפעם נוסף אליהם גם ערוץ נחל בוצי שזרם במקום. בכמה נקודות הוקמו מעליו גשרונים מאולתרים. נפרדנו לשלום מפייסל ועברנו רגלית לאתיופיה. התקדמנו לכיוון ג'יג'יגה, ושוב עברנו בנקודת הבידוק מגלה־קאראן. המזוודות שלנו נפתחו וכל תכולתן הוצאה, כולל תפילין של ראש ושל יד שנאלצתי לחזור ולקפל, ופלטת שבת שתבעו שאפתח. התור מאחורינו השתרך עוד ועוד, אבל השוטר התעקש לבדוק כל פריט ביסודיות. לפחות לא דרשו מאיתנו כסף. אחרי נסיעה של כשעתיים הגענו לשדה התעופה, ומשם טסנו לאדיס־אבבה. בדיוטי פרי שמעתי פתאום עברית. כמה כיף לגלות סביבך עוד ישראלים.
פרופ' עמר ועץ הלבונה בשעת לילה | צילום: ד"ר אלרון זבטני
לקראת חצות נחתנו בנתב"ג. סיפור המזוודות לא נגמר: המזוודה של פרופ' עמר לא הגיעה איתנו, והוא קיבל אותה רק כעבור שישה ימים. ובכל זאת חזרנו עם שפע של חוויות, ועם תשובה לשאלה הגדולה שהעסיקה אותנו: האפרסמון, שנעלם מעין גדי ומיריחו, מוסיף לצמוח בקרן אפריקה, הלבונה מפרנסת עד היום כפרים שלמים, והמור נמכר שם גם הוא, אם כי אינו זוכה למקום של כבוד כמו הלבונה. בשווקים בסומלילנד נמכרים סממנים נוספים שמוכרים לנו מן המקורות.
שיתוף הפעולה האקדמי עם סומלילנד נשא פרי. אנחנו עומדים בקשר עם עמיתינו מאוניברסיטת הרגייסה ומתכננים את המשך שיתוף הפעולה בינינו. ואולי הסכמי אברהם יתרחבו, והמזוודות שלנו ייסעו איתנו לסעודיה, לעומאן ומי יודע - אולי גם לתימן, ערש תרבות הבושם והקטורת של העולם הקדום.
עוד כתבות בנושא
