לפני 150 שנה, במלאת מאה לעצמאות ארה"ב, התפרסם השיר העברי הראשון שעניינו ארצות הברית. השיר חריג בספרות העברית בחגיגיותו היתרה, בשמחה ובאופטימית שלו, כמו גם בנימה האוניברסליסטית שמלווה אותו. הוא יוצר מפגש מסקרן בין ארץ לא נודעת שיצרה אומה חדשה, ובין עם עתיק שמתקיים ללא ארץ. בדברים שנלוו לשיר נאמר כי הוא חובר "בשם עם בני ישראל", על ידי "משה אהרון שרייבער מק"ק שערי תפילה נוא יארק", כדי לציין את "שמחת החג אשר יחוגו ברביעי לחודש יולי בשנת 'גאולת עולמים' פ"ק, ליום מלאת מאה שנה לפרשת הדרור בארץ".
שמו של השיר הוא "מנחת יהודה", והכוונה הייתה למנחה המיוחדת שיהודי ארה"ב יכולים להביא למולדתם המאומצת ביום חגה: שיר בשפת התנ"ך. כדברי המחבר בבית השמיני והמסכם של האודה הארוכה הזו, שתוכה רצוף מובאות תנ"כיות ברוח שירת ההשכלה:
וַאֲנַחְנוּ בְּנֵי בְּרִית / אֵין לָנוּ שְׁאֵרִית / לְהָבִיא לָךְ בְּרָכָה / כְּגוֹי וּמַמְלָכָה / כִּי אִם "שְׂפָתֵנוּ" / הִיא שְׁאֵרִיתֵנוּ / שְׂאִי מִבְּנֵי עֵבֶר, / שִׁיר בִּלְשׁוֹן עֵבֶר / וַאֲנַחְנוּ תְּפִלָּה / יְבָרְכֵךְ אֵל סֶלָה!
הכי מעניין
אולם הגננּות ב"תערוכת המאה" שהתקיימה בשנת 1876 בפילדלפיה | צילום: גטי אימג'ס
השפה העברית הייתה משאב ייחודי שאותו יכלו היהודים להביא מנחה למורשת הלאומית האמריקנית. הלא האבות המייסדים הפוריטניים של האומה האמריקנית ביססו את המורשת הזו על התנ"ך, ובמרכזו על חזון היציאה משעבוד אנגליה, היא מצרים בתפיסתם, והגירתם לארץ המובטחת – אמריקה, ציון החדשה. לא היה אפוא צורך ביהודים כדי להביא את מורשת התנ"ך כמנחה לציון העצמאות, אבל את שפת התנ"ך דווקא כן.
להסביר לעולם
האווירה הבינלאומית מלווה את השיר כמעט לכל אורכו. כבר בבית הראשון מוצגת השאלה הרטורית:
מָה מַלְכֵי גּוֹיִם / עִם יוֹשְׁבֵי אִיִּים / צְבָאוֹת יִדֹּדוּן / בַּסַּךְ יָגוֹדוּן? / רָצִים בַּסּוּסִים / בַּאֲבָקָם מְכַסִּים / מִקּוֹל פָּרָשִׁים / מִשִּׁפְעַת אֲנָשִׁים / תִּרְעַשְׁנָה חוֹמוֹת / אַף חוּצוֹת הוֹמוֹת / עֵין כֹּל צוֹפִיָּה / פִילאַדֶעלְפִיָּה!
בהמשך השיר מוזכרת סדרה ארוכה של ארצות, בהן "אֶרֶץ מִצְרַיִם / וַאֲרַם נַהֲרַיִם / תּוֹגַרְמָה וְסִינִים / הֹדּוּ וְצִדּוֹנִים / יָוָן חַם וְצָרְפַת / אַשְׁכְּנַז גַּם רִיפַת [אנגליה]", ועוד עמים רבים שהשתתפו בחגיגות המאה לארה"ב.
כאשר חוגגים יובל להצהרת העצמאות האמריקנית, הנימה הבינלאומית כמעט מתבקשת. ככלות הכול, ההצהרה שהשיר חוגג לא כוּונה פנימה אלא החוצה: היא הייתה מסמך תעמולה אפולוגטי שפנה לכל באי עולם כדי להצדיק את המהלך המדיני המהפכני שנקטו אותן שלוש־עשרה מושבות אמריקניות שהתנתקו מאנגליה.
כינון העצמאות כשלעצמו היה החלטה קצרה ופרוזאית שהתקבלה ב־2 ביולי בקונגרס הקונטיננטלי שהתכנס בפילדלפיה. היא כללה רק משפט אחד, הנפתח במילים: "הוחלט שהמושבות המאוחדות הללו הן, ובדין שיהיו, מדינות חופשיות ועצמאיות". ההצהרה הארוכה, בת כ־1,500 מילים, שנוסחה התקבל ונחתם ב־4 ביולי, נועדה כאמור להסביר את הצעד לאומות העולם. כפי שנאמר בפתיחה להצהרה:
עם כי ייאלץ, במהלך הקורות את בני האדם, להתיר את הקשרים המדיניים שחיברוהו אל עם אחר ולתפוס בתוך מעצמות העולם מעמד נפרד ושווה... יחס הוגן של דרך ארץ כלפי דעות האנושות מחייבו להודיע את הסיבות הממריצות אותו להיפרד.
זיקוקים מעל אנדרטת לינקולן, אנדרטת וושינגטון ובניין הקפיטול במהלך חגיגות יום העצמאות של ארה"ב | צילום: AP
ברוח זו, השיר שלפנינו מדגיש את הלגיטימציה הבינלאומית שבאה לידי ביטוי בהתכנסות משלחותיהן של אומות רבות לחגיגת יובל המאה, במסגרת היריד העולמי של 1876 שהתקיים בפארק פיירמונט בסמוך לפילדלפיה. ככלות הכול, גם לאחר מאה שנות עצמאות, ארה"ב נותרה מדינה שולית במשחק העמים. על כן היה ראוי לציין שאומות העולם "הֶרְאוּ אוֹת אַהֲבָה / לַעֲרֹב מַעֲרָבָה" בחגיגת היובל.
בהשראת לוחות הברית
מלבד היותו הראשון בעברית שעוסק בטיבה של הלאומיות האמריקנית ובהיסטוריה שלה, לשירו של שרייבר ישנם עוד שני מאפיינים ביבליוגרפיים בולטים. האחד, שהוא הודפס לראשונה לא בספר או בעיתון אלא ככרזה. השני הוא שהנוסח העברי המקורי הופיע בד בבד עם תרגום לאנגלית, ולא תורגם, כמקובל, לאחר זמן.
על פניו, פרסום השיר ככרזה אמור היה להגביל את התפוצה שלו. ואכן, למרות ייחודו ההיסטורי, השיר לא זכה כמעט להתייחסות במרוצת הדורות: הוא הודפס מחדש רק פעם אחת, ב־1900, ולא זכה מעולם לעיון מפורט. ואולם יש יסוד לחשוב שהכרזה דווקא זכתה לתפוצה רחבה בזמן שהופיעה.
ככל הידוע, שני עותקים בלבד של הכרזה המרשימה שרדו עד ימינו. האחד מצוי באוספי הסמינר התיאולוגי בניו־יורק; העותק השני נמכר לפני מספר שנים במכירה פומבית (תמורת 20 אלף דולר). כלל אצבע בחקר הביבליוגרפיה, המנוגד לאינטואיציה הראשונית, קובע כי ככל שמהדורה של דבר־דפוס גדולה יותר, כך ימעט מספר העותקים שישרדו; שהרי מהדורות המוניות וזולות, בדומה לחינמונים של ימינו, נוטות להישמר הרבה פחות ממהדורות יוקרה מוגבלות. וכך, דווקא מיעוט העותקים ששרדו עשוי אולי להעיד על תפוצה ראשונית רחבה.
כך או אחרת, הכרזה, שאותה אייר אדולף לשצ'ינסקי, מושקעת מאוד באיכותה הגרפית ובעיצוב החזותי שלה, המרמז לשני לוחות הברית. משלהי העת העתיקה, ובקרב היהודים מאז הרנסנס, מקובל היה לייצג אותן כלוח אחד מחולק לשניים – מעין דיפטיכון שראשם של שני חלקיו מעוגל. ללוחות הברית מקום מרכזי בייצוגים עצמיים של יהדות אמריקה, מארכיטקטורה של בתי כנסת ועד למיתוג של הרבנות הצבאית; אולי משום שהם מרמזים למורשת המקראית שהייתה משותפת לכלל האמריקנים.
במקרה הנוכחי, שני הלוחות מייצגים את שתי הלשונות שבהן התפרסם השיר מלכתחילה. ואולם מתברר שישנם הבדלים גדולים בין שני הלוחות, אף שהם מוצגים חזותית כדיפטיכון אורגני, ומבנה החריזה והמשקל של הנוסח האנגלי מנסה לדמות לאלה של המקור העברי. לא רק שהתרגום אינו נאמן למקור, מבחינות מסוימות הוא אפילו "בוגדני" וחותר תחתיו.
את הנוסח העברי של השיר חיבר, כאמור, משה אהרן שרייבר (1912-1841), משכיל עברי מקובנה שלמד אצל אברהם מאפו והוסמך על ידו להוראת עברית. הוא גם הוסמך כ"חזן", כלומר ככלי־קודש רב־תכליתי, על ידי הרב הראשי של בריטניה, נתן אדלר. שרייבר שירת בבית הכנסת "שערי תפילה" בניו־יורק, שהיווה מוקד לאליטה היהודית־אנגלית של העיר, בעוד האצולה היהודית־ספרדית התרכזה סביב בית הכנסת הראשון באמריקה, "שארית ישראל", שהוקם ב־1654, מועד בואם של ראשוני היהודים לצפון אמריקה מרסיפה שבברזיל.
התרגום לאנגלית נעשה על ידי הרב בפועל של "שערי תפילה", הרב ד"ר פרדריק דה־סולה מנדס (1927-1850), שהייתה לו מיומנות בולטת בתרגום. הוא פרסם תרגומים של טקסטים עבריים עתיקים ומורכבים לאנגלית, ומאוחר יותר היה אחראי על כלל התרגומים במפעל המונומנטלי של עריכת האנציקלופדיה היהודית באנגלית.
פרדריק היה נצר לשושלות הרבנים הספרדיות־פורטוגזיות החשובות. הוא נולד בג'מייקה אך גדל באנגליה ולמד באוניברסיטת לונדון, סיים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הלה בגרמניה, ולמד בבית המדרש לרבנים הנודע של ברסלאו. בעוד אחיו הנרי (חיים) פריירה מנדס שימש כרב של "שארית ישראל", שהלכה וחברה לאורתודוקסיה האירופית, פרדריק – שהוכתר כרב של "שערי תפילה" ב־1877 – הוביל שינויים הדרגתיים שהפכו לבסוף את "שערי תפילה" לקהילה רפורמית. שינויים אלה היו ככל הנראה הסיבה לכך ששרייבר עזב את "שערי תפילה" והפך לרב בקהילות המחזיקות במסורת, בניו־יורק ובבלטימור.
היה אפוא פער ניכר במוצאם ובבית גידולם של המחבר והמתרגם, ולא ייפלא שיש גם דגשים שונים מאוד בין שיר יובל המאה לעצמאות ארה"ב ובין תרגומו. נסתפק בציון שניים מהם.
החופש החליף את החירות
סיומו של הבית הראשון בשירו של שרייבר הוא, כאמור: "תִּרְעַשְׁנָה חוֹמוֹת / אַף חוּצוֹת הוֹמוֹת! / עַיִן כָּל צוֹפִיָּה / פִילָאדֶעלַפְיָה!". הפזמון מחזיר אותנו מפילדלפיה אל העולם המקראי: "יוֹבֵל הִיא לָנוּ / כִּי אֵל גְּאָלָנוּ / וַיִּקְרָא הַדְּרוֹר / אֶל כָּל דּוֹר וָדוֹר".
חגיגות יובל המאה התמקדו בפילדלפיה, שם נחתמה מגילת העצמאות ועוצבה החוקה, ובקרבתה, בגני פיירמונט, התקיים היריד העולמי של 1876, ובו ביתנים של 37 מדינות שהציגו את מיטב הטכנולוגיה והקדמה של אותם ימים. ביריד הוצג גם פסל חופש הדת שהכין האמן היהודי־אמריקני הנודע דוד אזקיאל (יחזקאל), פסל שנתרם על ידי ארגון בני ברית, והוצבו בו גם הזרוע והלפיד שיהוו בהמשך חלק מפסל החירות.
שרייבר בשירו התרכז ב"העיר יפה־פיה, פילאדעלפיה!", שבליבה, מעל אולם העצמאות, צלצל פעמון החירות. על אותו פעמון נחקק הציטוט מספר ויקרא, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", ומכאן שורות הפזמון החוזר: "ויקרא הדרור, אל כל דור ודור". אגב, הכותרת המתנוססת בראשית השיר היא הפסוק "זכרו לעולם בריתו, דבר צווה לאלף דור". שנת היובל לעצמאות ארה"ב, האומה הראשונה ששלטונה היה של העם, בידי העם ולמען העם, הייתה אפוא זמן מתאים מאין כמותו לאזכור רעיון החירות והדרור המקראי, שמוכרז גם הוא קבל עולם, בעצם שנת היובל.
ואולם מנדס, מתרגם השיר, העדיף להדגיש את החופש על פני החירות. חירות, "liberty", נטתה לשמש באותו זמן בהקשרים מדיניים וציבוריים, וליכולת לבטא עצמאות מדינית. חופש, "reedom", נטה יותר לבטא מעמד אישי וקבוצתי, ובהקשרים שמדגישים את האינדיווידואל נעשה בו שימוש כמעט בלעדי. מעבר לכך, לחופש הייתה קונוטציה של "חופש מ", ואילו לחירות קונוטציה של "חופש ל", ברוח השניוּת שפיתח בהרחבה ישעיהו ברלין. "חופש ל" הייתה תפיסה מסורתית יותר שראתה מקום להצבת ייעוד לפרט ולכלל, לעומת "חופש מ" שמבטא פרימת כבלים ועומד לעצמו.
אם ב־1776 לחמה ארה"ב לחירות הכלל, הרי שלאחר מלחמת האזרחים ששחררה את העבדים, ולאחר הטמעת עקרונות הזכויות הטבעיות בחוקה, הפכו החופש האישי וזכויות הפרט למוקד התודעה המדינית והפוליטית. כך בנאום גטיסבורג: לינקולן פותח באבות המייסדים שהביאו לעולם אומה חדשה שהורתה ולידתה בחירות ("conceived in Liberty") ומסיים בדור הגיבורים שיביאו ללידה חדשה של האומה בחופש ("new birth of freedom"). החירות פונה אל העבר, החופש לעתיד.
שרייבר התבונן במבט מלא סיפוק אחורה, ל־1776, לאולם העצמאות ולפעמון החירות שהיה תלוי מעליו, בלב פילדלפיה ההיסטורית. הוא קשר אותם לשנת היובל, לספר ויקרא ולשפת התנ"ך. מבטו של מנדס היה מופנה קדימה. לדידו המוקד שאליו "עין כל צופיה" לא היה אולם העצמאות ופעמון החירות שבלב "פילאדעלפיה", אלא פארק פיירמונט שבשוליה. ואם באולם העצמאות ניתקה ארה"ב את תלותה בעולם הישן, ביריד העולמי היא חזרה והתחברה לעולם כמובילה, וחגגה את ההבטחה לעולם כלכלי חדש.
"הבו לי חרות או הבו לי מוות" היה נאום מהפכני מכונן של בן דור המהפכה פטריק הנרי, שמוזכר בנוסח המקורי של שרייבר. גם פטריק הנרי נעלם מהתרגום של מנדס, יחד עם תומס ג'פרסון, מהאבות המייסדים. במקומם באה תפיסת החופש של ארה"ב שלאחר מלחמת האזרחים, שפניה אל המאה העשרים.
לאן נעלם הנשיא גרנט
מכאן להבדל שני בין המקור העברי לתרגום לאנגלית שהתפרסם בצידו, הבדל שלפחות מבחינת היקפו הוא בולט הרבה יותר. מדובר בהתייחסות לנשיא המכהן, יוליסס ס' גרנט. שרייבר מפאר אותו לאורך שמונה שורות בבית האחרון של השיר, ואילו מנדס אפילו לא מזכיר את הנשיא ה־18.
כאן דומה שלא רק האידיאולוגיה אלא גם הסוציולוגיה והפוליטיקה מדברות. האליטות היהודיות של ניו־יורק, שמנדס השתייך אליהן, נטו כנראה לתמוך בדמוקרטים שהיו שמרנים יותר מממפלגתו ה"פרוגרסיבית" יותר של לינקולן, המפלגה הרפובליקנית שהתנגדה לעבדות. דמוקרטים רבים בצפון התנגדו למלחמת האזרחים, מסיבות כלכליות בעיקר.
וזאת לדעת: לרבים ממובילי הקהילה היהודית היו קשרי מסחר וכלכלה ענפים עם הדרום. הם התפרנסו, ואפילו התעשרו, ממסחר התוצרת החקלאית עתירת עבודת־העבדים שגודלה בדרום, שבמרכזה הכותנה אך גם סוכר, טבק, אורז, דִבשה (ליצור רום), אינדיגו, ג'ינג'ר ומוצרים טרופיים אחרים. מוצרים אלה שווקו ויוצאו על ידי בני הצפון, וגם עובדו בתעשיותיו.
ואכן, רבים מהיהודים נמנו על הדמוקרטים הצפוניים שהתנגדו למלחמת האזרחים. אחיהם, היהודים בדרום, היו כמובן דמוקרטים ותומכי עבדות כמעט כולם. ניו־יורק, ביתה של הקהילה היהודית הגדולה בארצות הברית בפער ניכר, הייתה מעוז של סנטימנט אנטי־מלחמתי: פרשנים באותם ימים כינו אותה בלגלוג "בירת הקונפדרציה" הדרומית.
בשכונות העיר שבהן התגוררו רוב היהודים, לינקולן הרפובליקני שלחם בעבדות קיבל רק כשליש מהקולות בבחירות הגורליות של 1860, ערב המלחמה. זהו נושא שהיסטוריונים יהודים־אמריקנים ממעטים לעסוק בו, ופרק שיהודי ארה"ב נוטים לדלג עליו מסיבות מובנות. הם מעדיפים לדוש בתפקידם הדומיננטי של יהודים בתנועה נגד אפליה גזעית ולמען שוויון זכויות שקמה אחרי השואה, החל ממחצית המאה העשרים.
עם זאת, היה בצפון גם מיעוט יהודי, שככל הנראה נמנו עליו רבים מבני עמך ישראל בני מעמד הפועלים, ובכללם המהגרים היהודים המעטים שהגיעו עד אז ממזרח אירופה, שנטה ללינקולן ולרפובליקנים, התנגד לעבדות ולחם לביעורה. שרייבר, שמוצאו היה מליטא, ככל הנראה נמנה עליהם; לכל הפחות הדבר מתאים ליחסו לנשיא גרנט.
גרנט היה המצביא שלינקולן בחר כדי להכריע את מלחמת האזרחים, בין השאר על ידי לחימה נחושה נגד ליבו הכלכלי והאזרחי של הדרום. היה זה מהלך שדמה לאסטרטגיית האדמה החרוכה של מלחמות מאוחרות יותר. ממילא היה גרנט שנוא בדרום ובקרב תומכיו ושותפיו הכלכליים. יתרה מזו, בתקופת הנשיאות שלו אחרי המלחמה היו תושבי הדרום נתונים לשלטון צבאי, שניסה להגן על העבדים המשוחררים מזעמם ונקמתם של השמרנים הדרומיים. הממשל הצבאי בדרום בוטל רק לאחר שגרנט עזב את הנשיאות. בעבור אלה שהיה להם קשר כלכלי ואהדה מסוימת לדרום, גרנט לא היה דמות ראויה להלל.
גם מזווית ראייה יהודית, גרנט עשוי היה לעורר רגשות מעורבים. כגנרל בחזית המערב במהלך מלחמת האזרחים הוא ציווה על גירוש היהודים מהשטחים שהיו תחת אחריותו הצבאית. היה זה הצעד האנטי־יהודי אולי החריף ביותר בתולדות ארה"ב, והוא בוטל במהירות רבה על ידי לינקולן שהיה איש מופת. עם זאת, בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה, ובעיקר כנשיא, יחסו של גרנט ליהודים היה ללא דופי, והוא כנראה היה אוהד יותר לעומת כל קודמיו (לאחר נשיאותו אף נסע לארץ הקודש).
תקופת הנשיאות של גרנט, שהסתיימה בשלהי 1876, התאפיינה גם בשחיתות שלטונית רבה ועוררה ביקורת ציבורית קשה, אף שמקובל כי גרנט עצמו היה נקי כפיים. קל אפוא להבין את קיומה של מחלוקת על גרנט ושלטונו, גם בין עמיתים ושותפים ספרותיים דוגמת שרייבר ומנדס, שהיו ביניהם פערים סוציולוגיים ותרבותיים בולטים. מנדס בתרגומו מברך את לינקולן על "החופש" שהביא לעבדים, אך עד כדי הערכה לגרנט שאִפשר במלחמתו את שחרורם הוא לא הגיע.
ייתכן שדווקא בשיר היובל הזה היה מקום לפערים משמעותיים בין טקסט עברי לתרגום אנגלי, כמו ההבדל שבין החופש המודרני לחירות המקראית, ובין שיר הלל לגרנט להתעלמות ממנו. כפי שראינו בפתיחה, "מנחת יהודה" – כלומר, המנחה שהביאו היהודים ליובלה של אמריקה – הייתה השפה העברית. בנוסח אנגלי, המנחה הזו מתאבכת ובפועל מתאדה ונעלמת. על סיפה של אמריקה חדשה המתעצבת לקראת המאה העשרים, היה מקום להביא מנחה חדשה ואחרת, לא זו שכמו העברית ימיה כימי עולם וכשנים כקדמוניות.
ולסיום הנה צירוף מקרים ספרותי. שרייבר כתב ש"עין כל צופיה פילאדעלפיה!", שירת ההשכלה הרבתה לצטט מקראות, אלא ש"עין צופיה" איננו צירוף מקראי מובהק. הפסוק הקרוב ביותר לצירוף הזה הוא מישעיהו (נב, ח) "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן". שנתיים אחרי יובל המאה לעצמאות אמריקה ישתמש משורר עברי אחר, שמן הסתם לא הכיר את שירו של שרייבר, בצירוף "עין צופיה". ב"התקווה" של נפתלי הרץ אימבר, כמו בפסוק בישעיהו, העין צופייה לציון. ב"מנחת יהודה" של שרייבר, ארץ הקודש כלל לא מוזכרת: אמריקה, ביום חגה, היא חזות הכול.
מנחם בלונדהיים הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה ולתקשורת באוניברסיטה העברית, ומשמש כדיקן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל