קיום היהדות בגולה הוא לא תקלה היסטורית

במשך תקופה קצרה לאחר שבעה באוקטובר, נראה היה כי יהודי ישראל ויהודי התפוצות חווים מחדש את תחושת הגורל המשותף. ואולם ככל שהזמן עובר, נראה שהקרע בין ישראל ליהודי העולם רק הולך ומעמיק.

סוגיה כאובה ומורכבת זו, שאינה מניחה לנו ותובעת אותנו שוב ושוב לדיון והתמודדות, ניסרה בחלל עוד מראשית הציונות. די אם נזכיר בעניין זה את רעיון "המרכז וההיקף" של אחד העם, שסבר שארץ ישראל צריכה לשמש (רק) מרכז רוחני ליהודי הגולה. שמעון דובנוב, האוטונומיסט, דגל בקיום יהודי סביב מרכזים רוחניים בתפוצה, והבונדיסטים האנטי־ציונים אף דגלו בטיפוח תרבות יידיש ושפתה כבית תרבותי להמוני היהודים. לעומתם התנועה הציונית טיפחה את העברית, ובמסגרתה הלכה והתגבשה העמדה של "שלילת הגולה", עמדה שראתה בגלות עיוות וחולי שניתק את היהודים מן ההיסטוריה והחיים. עמדה זו הייתה לפופולרית בקרב תנועת הנוער הסוציאליסטיות, והפכה להיות במידה רבה העמדה שעיצבה את הציונות.

זה הזמן לשוב ולעיין במשנתו של אחד ההוגים המקוריים והנשכחים ביותר במחשבה היהודית המודרנית, שעשוי לרבע את המעגל הזה. שמעון ראבידוביץ הזהיר לפני למעלה מיובל שנים שהסכנה הגדולה ביותר לעם היהודי היא האפשרות ש"ירושלים" ו"בבל" יחדלו לראות זו בזו שותפוֹת לגורל. ראבידוביץ, שביום שלישי הקרוב, כ"ב בתמוז, יחול יום פטירתו, תואר כ"אחד החוקרים וההוגים העבריים החשובים והפחות מוערכים במאה ה־20", ש"תרומתו נדחקה ונשכחה". מיהו אפוא שמעון ראבידוביץ ומדוע הודחקה תרומתו?

ההיסטוריון יצחק קונפורטי תיאר את ראבידוביץ כ"ציוני שחייב את הגלות במפגיע". כלומר, מצד אחד היה ראבידוביץ ציוני ואף פעל במסגרת תנועה זו, ואולם הוא גם תמך בקיום התפוצה והתקומם בכל ישותו כנגד שלילתה. לימים, כשגיבש את משנתו בספר עב כרס, הוא קרא לו "בבל וירושלים", ככינוי למרכז היהודי שבתפוצה לעומת המרכז היהודי שבארץ ישראל. ראבידוביץ שם דגש מיוחד על ו' החיבור, שכן מטרתו הייתה לקיים חיבור ושיתוף בין השניים. מבחינת הציונים נחשב ראבידוביץ לסוטה מדרך הישר של שלילת הגלות, ואילו בקרב האנטי־ציונים הוא נחשב לציוני. כך יצא קירח מכאן ומכאן, כשאלה ואלה דוחים אותו ואת משנתו מליבם ומסדר יומם.

לתקן את המיתוס

ראבידוביץ נולד ב־1897 בעיירה גרייבו, בתחום המושב של האימפריה הרוסית. אביו היה סוחר ותלמיד־חכם ציוני שנמנה על תנועת המזרחי, והבית היה ספוג בתורה, בציונות ובלשון העברית. ראבידוביץ התחנך בחינוך יהודי מסורתי, ואולם אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר לברלין, וב־1921 החל בלימודי פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת ברלין. הוא עשה חיל בלימודיו, ואף הוצע לו להצטרף לסגל כמרצה במדעי הרוח, דבר שנמנע עד אז מיהודים. ההצעה ירדה מן הפרק עם עליית הנאצים.

בימי שבתו בברלין לא הסתפק ראבידוביץ בלימודיו, אלא היה פעיל בחיי התרבות והספרות היהודיים השוקקים בעיר. הוא התקרב במיוחד לביאליק שקבע באותם ימים את מגוריו בברלין. ביאליק אף ביקשו לנהל את הוצאת דביר שהוא היה ממייסדיה. למרות השכלתו המדעית, לא איבד ראבידוביץ את זהותו העברית. הוא היה שותף להקמת ארגון "הברית העברית העולמית", שקם למען הפצת השפה העברית ולחיזוק הקהילות היהודיות בגולה באמצעות פעולות תרבותיות, ואף נשא את נאום הפתיחה שלו, בברלין בשנת 1931. נראה כי צומת הדרכים בברלין סייע לראבידוביץ לגבש את תפיסת עולמו היהודית והתרבותית, ולהיעזר לשם כך בכלים פילוסופים והיסטוריים.

ראבידוביץ ניסה לעלות לארץ ישראל במטרה להשתלב באוניברסיטה העברית, אולם ניסיון זה לא צלח, ואחרי גירושו מגרמניה ב־1933 הוא עבר לבריטניה שקלטה אקדמאיים יהודים מגורשים. הוא שהה שם עד לאחר מלחמת העולם השנייה, אז הוזמן להורות בארצות הברית. ב־1950 הצטרף לאוניברסיטת ברנדייס שעל יד בוסטון, ולימד בה עד פטירתו ב־1957. ייתכן שדווקא חייו בחוץ־לארץ כציוני אוהב המדינה אבל גם תומך בתפוצות, הקנו לו רגישות ונקודת מבט שונה, שאפשרו לראות ולהבין את התמונה השלמה.

ראבידוביץ גיבש תפיסת עולם היסטוריוסופית ישראלית, שמתכנסת למדינה ותפוצה יחדיו. הוא מחלק את ההיסטוריה לשתי תקופות יסוד, שבהן נבנתה האומה הישראלית. לראשונה הוא קורא "הבית הראשון", ולשנייה "הבית השני". תקופות אלה חופפות אומנם לימי בתי המקדש, אבל נמשכות הרבה מעבר להן.

"הבית הראשון" הוא הבית של ימי המקרא, שמתחיל באבות האומה ומסתיים עם חורבן בית המקדש הראשון. ראבידוביץ מציין כי תקופה זו הייתה נתונה תחת השפעת המיתוס, ומאפיין אותה כתקופת ילדות האומה. כפי שילד חווה ותופס את המציאות באופן פשוט, חושני ופרימיטיבי, כך התפיסה האלילית, שמשמעה הגשמת האלוהות והאנשתה, שלטה באותם ימים. לתוך מציאות זו נולדו ישראל, ועימה התמודדו. לפיכך במקומות רבים במקרא ניכר היסוד האנתרופומורפי, שמאניש ומגשים אלוהים ומלאכים, שטן ונחש, בני האלוהים ובנות האדם. אלה טביעות אצבעותיו של המיתוס, טוען ראבידוביץ. גם הנביאים שהתגלותם הייתה במראה, צורה וקול, הושפעו מן המיתוס. ברם, משימתם של נביאי ישראל הייתה להעמיד במקום המיתוס האלילי מיתוס מתוקן, מוסרי ומונותאיסטי, שיכול לשמש שורש ליצירת עם ועולם.

ואמנם, בבית הראשון גם עבודת ה' נתפסה בדרך חושנית וגשמית. וכך בשביל לפנות אל אלוהים נדרש מקום גשמי מסוים, המקדש, שהתבלט בציוריו וסמליו הרבים. אף העבודה בו הייתה גשמית והצריכה הקרבת קורבנות ואכילתם, והעלאת קטורת לריח ניחוח לה'. הוויית מיתוס זו, טוען ראבידוביץ', השפיעה גם על התפיסה המדינית. וכך, כל עם הוגדר על פי ארצו ומדינתו. רק מי שהיו לו גבולות וממלכה גשמיים, יכול היה להיחשב לעם. כך גם ישראל תפסו את ארצם ואת מדינתם כמהותיים להגדרתם כעם. תפיסת מציאות ארץ־ישראלית זו כונתה על ידי ראבידוביץ "ירושלים".

בית כנסת במקום מקדש

"הבית השני", שהחל עם חורבן הבית הראשון וכלל את חורבן המקדש, המדינה והארץ, סימן את סופה של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה. אין זה רק שינוי כרונולוגי אלא שינוי טקטוני בעצם מציאותם של ישראל, ואשר משליך על תפיסת המציאות והבנייתה. שינוי זה הוא בעצם שלב המעבר אל הבגרות. בתקופה זו החל עולה הלוגוס, הכוח השכלי. פעולת השכל היא ליטול את המראות והחוויות המוחצנות של הילדות, להפשיט אותן ולגלות את תוכנן הפנימי ומשמעותן. בטרמינולוגיה הפסיכולוגית תהליך זה מכונה סובלימציה.

זה היה אפוא עניינה של תקופת הבית השני, תקופה שבה פסקה הנבואה והכתר עבר לחוכמה. אז החלו קמים מרכזי תורה שבעל פה בגולת בבל. ואמנם פעולתה של תורה שבעל פה היא ליטול את הסיפורים ומראות הנבואה שבמקרא, להפשיטם בכוח החוכמה ולחשוף את הרעיון השכלי, את משמעותם המהותית. חז"ל ביטאו זאת באמרתם הידועה "חכם עדיף מנביא".

תהליך זה חל בכלל שדרות החיים והתבטא גם בעבודת ה' שהתבגרה והפכה רוחנית. כך, במקום עבודת הקורבנות שנדרשו למען ריצוי ה', הפכה עתה התפילה לעבודה שבלב. גם הופעת מוסד בית הכנסת לימדה שה' האינסופי לא נתפס עוד כמוגבל ומצומצם רק למקום אחד.

עיקרון זה חל גם ביחס למושג העם והמדינה. כעת לא נדרשו עוד ארץ ומדינה למען זהותם של ישראל כעם. אדרבה, מרגע שקהילות ישראל התרכזו סביב ישיבות שהתוכן השכלי במרכזן, הוא הפך לתוכנם ומגדיר זהותם. וכשם שהשכל והתורה רוחניים ואינם מוגבלים למקום מסוים, כך כל מקום שישראל יבחרו ויהפכוהו למקום של חיים תורה ויצירה, ייחשב למקומם.

כך הוכשרה התפוצה להיות גם היא למקומם הלגיטימי של ישראל, אם כי לא במקום מדינת ישראל אלא לצידה. ראבידוביץ כינה תפוצה זו "בבל", שממנה יצאה תורה, תלמוד בבלי, לכל חלקי האומה, והיא משמשת בניין אב לכל תפוצות ישראל. בזה נבנתה קומתה השלמה של כנסת ישראל על שני מרכיביה, ירושלים ובבל, תפוצה ומדינה. מכאן ואילך היא יכולה לנוע במעלה ההיסטוריה. על פי ראבידוביץ, שני המרכיבים הללו הכרחיים ומתחייבים בשיתוף זה עם זה, למען קיומם והצלחתם של ישראל.

תבונת הדורות

אם הצלחתם של ישראל תלויה בחיבורם של ירושלים ובבל, הרי כישלונם גלום בקרע ופירוד שיחול ביניהם. קרע כזה זיהה ראבידוביץ במאה ה־18, עת ניתנה ליהודים אמנציפציה ונפרצו גבולות הגטו הפיזי והרוחני. מאורע זה חולל פירוד בקרב עם ישראל, בין אלו שראבידוביץ מכנה "ישראל החדש" – היהודים שנפתחו לרוחות ההשכלה והמודרנה, ובין "ישראל הישן" – אלו שנשארו באדיקותם למסורת.

בתוככי "ישראל החדש" כלל ראבידוביץ בין השאר את תנועת ההשכלה ולאחריה שיבת ציון ואף התנועה הציונית. הללו כולם ביקשו את השיבה לתנ"ך, לארץ התנ"ך ולשפת התנ"ך, ואלה לדידו סימנים מובהקים להשפעת המיתוס של הבית הראשון. יתרה מזאת, התנועה הציונית חדורה הייתה השפעות משיחיות, אם סמויות ואם גלויות, והמשיחיות היא מביטוייו המובהקים של המיתוס.

חשוב להדגיש: ראבידוביץ לא התנגד לעצם היעדים שתנועות אלה חתרו אליהם. הוא זיהה עצמו כציוני וראה ברכה בהקמת המדינה. ביקורתו וחרדתו היו שמהלכים אלה ייעשו במנותק מן הבית השני התבוני, ועל כן יתנהלו באופן בוסרי ובלתי בוגר, וגם יביאו לקרע גדול בישראל. על פי מושגיו, הייתה זאת מלחמת הבית הראשון בבית השני. הבית הראשון ביקש את עצמאותו וביטויו במנותק מהבית השני, כלומר מיתוס בלא לוגוס, ירושלים בלא בבל.

המקום המובהק ביותר לקרע שהלך ונפער היה הפירוד שנוצר בין הגולה למדינה, זו שהולכת וקמה בארץ ישראל. את מדינת ישראל זיהה ראבידוביץ כ"בית השלישי", וחרד שמא יופר האיזון והיא תתעצב בצלמו של הבית הראשון בלבד, ותתנכר לבית השני. כלומר, יהודי הארץ יתבצרו בתוך עצמם ויתנכרו ליהדות התפוצה. ראבידוביץ אף זיהה סימנים מעידים לכך. בראש וראשונה בעמדה השוללת את הגולה, שהולידה בנפש ילידי הארץ רגשות של ניתוק וזרות כלפי יהודי הגולה, כביכול אנו והם איננו אחים. אולם ראבידוביץ זיהה קרע זה גם בעולם הרוח והתרבות, בתביעתם של רבים מסופרי ומשוררי הארץ להתחבר ולאמץ את תרבות הארץ והתנ"ך, ולבוז ולהשליך את תרבות תורה שבעל פה והגולה. השיא לדידו התגלם בתנועה הכנענית, ששאפה לניתוק גמור מהמסורת היהודית הגלותית, על מנת לשוב אל שורש העברי שמקורו במיתוס המזרח הקדום. כך הלך ונוצר לו ישראלי חדש, ילידי, עַז וארצי, אבל מנותק מעושר הרוח ותבונת הדורות שנרקמה בימי הגלות.

לשיטתו של ראבידוביץ, קרע זה יוכל להתאחות דווקא מתוך לגיטימציה ושיתוף הדדי בין יהודי הארץ ויהודי התפוצה, ולמען איחוי זה הקדיש את חייו.

אחיות ראויות

ראבידוביץ ייחל אפוא למרכז יהודי של מדינת לאום בארץ ישראל, אשר הולך ומתכונן בדמותה של מדינת ישראל, יחד עם מרכז או מרכזים יהודיים שבתפוצה. במרכז הארץ־ישראלי יתרקמו חיים יהודיים פוליטיים ומדיניים, יחד עם יצירה לאומית־תרבותית, ואילו בתפוצה יתרקמו חיים לאומיים יהודיים נעדרי מרכיב פוליטי־מדיני, כשעיקר הדגש יושם על חיי תרבות ויצירה יהודיים עשירים. בתפוצה יותן מקום נרחב להיבט האוניברסלי שביהדות, בעוד שבארץ יותן יותר מקום להיבט הלאומי־פרטיקולרי. ובעיקר, כל צד יכיר בלגיטימיות ובחשיבות של רעהו, ושני הצדדים ישתתפו זה עם זה וישפיעו זה על זה. אכן, לשם מימוש חזון זה עולה ומתבהרת חשיבותה של הלשון והתרבות העברית, אשר אמורות לשמש החוט המקשר בין המדינה והתפוצה, ועל כן מתברר מדוע ראבידוביץ כה הרבה להטיף לתרבות העברית וליצירה בשפה העברית.

מדינת ישראל כבר בת 78, והיא הלכה ונעשתה למרכז היהודי הגדול בעולם. האם לא הגיעה השעה שהיא תפנה את פניה לקהילות היהודים בתפוצה ותחשיבן לאחיות ראויות ולגיטימיות, ולא תחמיץ פניה ותנזוף בהם על רצונן להתקיים בעצמן? האם לא הגיע העת לפעול למען יצירה ותרבות משותפת?

הרב חגי רטנר הוא רב בית הספר הממלכתי "קדימה" בקרית־ביאליק, ובי"ס הממ"ד אבן שהם בנהריה; עבודת הדוקטורט שלו נכתבת במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן ועוסקת במשנת ראבידוביץ