לא להפקיר את המגרש: אסור לימין לוותר על מדעי הרוח והחברה

לימוד תולדות ישראל בימי הבית השני מזַמן הפתעות רבות. סיפור החנוכה מתברר כהרבה יותר מאשר מלחמתם של קומץ לוחמים יהודים באויב היווני. עיון בספרי המקבים מלמד כי לצד עמדתם התקיפה של החשמונאים, התקיימו בקרב יהודי התקופה גם גישות פייסניות בהרבה. עוד לפני הקרבות, ואף אחריהם, ניטש מאבק תרבותי בין החשמונאים ובין קבוצות יהודיות המכונות "מתייוונים". כהיום כן אז, הדעות נחלקו סביב שאלת היחס ההולם אל תרבות יוון, שתפסה את עצמה כאוניברסלית. היו שראו בה ידידה ואף קידמו את בואה בברכה, והיו שראו בה אויב תרבותי שיש לגרש ולחסום את השפעתו המזיקה.

הבקיאים בתולדות התקופה יודעים כי רבים מן היהודים בימי בית שני לא חיו בארץ ישראל אלא בפזורה ההלניסטית. אלה היו יהודים הלניסטיים לכל דבר – בדומה ליהודים אורתודוקסים־מודרנים כיום, שמנהלים חיי תורה אך דוברים שפות אחרות, מעורים בתרבות הכללית ומתקיימים במרחב שאיננו יהודי. הידוע שבהם הוא פילון האלכסנדרוני, אך היו רבים נוספים. מיצירתם נותרו לעיתים רק הדים קלושים, אך גם הם מלמדים רבות.

אחד המקורות המרכזיים להבנת עולמם של היהודים ההלניסטים הוא "איגרת אריסטיאס". האיגרת, שנכתבה ביוונית, מתארת את תרגום התורה ליוונית ומציגה אותו כהישג תרבותי יהודי, חגיגה של ממש. המחבר מספר כיצד המלך תלמי הזמין חכמים יהודים, חלק להם כבוד וביקש להוסיף את התורה המתורגמת לאוצר הידע הנצבר בממלכתו, בין השאר בספריית אלכסנדריה העצומה. בעיני הכותב, תרגום התורה פותח צוהר לחוכמת ישראל בפני האומות ומאדיר את כבודה. ואולם חז"ל משמיעים קול אחר. בעיניהם, תרגום התורה ליוונית היה אירוע טראומטי:

מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה (מסכת סופרים א, ז).

ניתן להבין עמדה זו כך: תרגום התורה הופך אותה מ"תורה" – טקסט מקודש השמור לבאים בברית – לידע אובייקטיבי. מ"תורת חיים" היא נעשית טקסט שניתן לחקירה, כזה שניתן להשוותו לסוגי ידע אחרים בספרייה. בארון הקודש מתייחד מקום לספר התורה לבדו – אך על המדף של "יצירות דתיות קאנוניות" בספרייה הגדולה באלכסנדריה, התנ״ך מונח כספר בין הספרים, לצד יצירות דתיות ופילוסופיות נוספות. כבר אז, במאה השנייה לפני הספירה, ניצתה מחלוקת לא רק על יחס היהודים לתרבות יוון אלא גם על האקדמיזציה של הידע.

הסניף הראשון של הלל

כ־1,700 שנים מאוחר יותר, עלתה לראשונה על פני השטח שאלת היחס בין המסורת היהודית למסגרת האקדמית. לא שאלות עקרוניות בדבר היחס בין תורה למדע או בין מסורת ההתגלות לפילוסופיה, שאלות שהעסיקו את הרמב"ם ורבים אחרים – אלא היחס ללימודים אקדמיים ממש.

לא מפתיע לגלות כי שאלה זו הטרידה את יהודי איטליה במאות ה־16 והלאה, שכן באותן שנים מופיעים לראשונה אקדמאים יהודים. הדבר התאפשר בעקבות תקדים היסטורי: אוניברסיטת פדובה, הסמוכה לוונציה, פתחה את שעריה לתלמידים יהודים. על אף היותה מוסד נוצרי ישועי, הסטודנטים היהודים - הששים אלי השכלה והזדמנות להשגת מעמד חברתי ומקצוע – לא איחרו להגיע. באוניברסיטה למדו היהודים לשם קבלת תואר ברפואה, תואר שכלל גם לימודים הומניסטיים, או "אמנויות חופשיות": דקדוק, רטוריקה, מתמטיקה ועוד.

הסטודנטים היהודים באוניברסיטת פדובה נתקלו בקשיים רבים הנובעים הן מן האקדמיה כמוסד, הן מטיב הידע הנלמד בה. ראשית, ההלם התרבותי שבכניסה למוסד אקדמי רב־תרבותי בעל סטנדרט גבוה. שנית, חוקים אנטישמיים הפלו את הסטודנטים היהודים לרעה. נאסר עליהם להשתייך לאף "בית" באוניברסיטה; הם שילמו שכר לימוד גבוה במיוחד; ואפילו נתבעו לשלם "מס מיני מתיקה" עבור חגיגות הסיום של התלמידים הנוצרים. שלישית, הסטודנטים היהודים התמודדו עם פערי השכלה בתחומים שכיום היינו מכנים "לימודי ליבה". רביעית, לפעמים הלימודים הקשו על שמירת ההלכה – בתחומים כמו שבת, כשרות וניתוחי מתים. ולבסוף, ואולי חשוב מכול, אתגר האמונה, שכן תוכנית הלימודים כללה נושאים שאינם עולים בקנה אחד עם המסורת היהודית: מפילוסופיה יוונית והברית החדשה, ועד אסטרונומיה ורפואה מודרנית.

התגובות לאתגרים אלו היו מגוונות. היו שטענו, ובהם גם בוגרי האוניברסיטה עצמם, כי לעיתים אין הנזק שווה את הרווח. הם הזהירו לבל יעז יהודי להיכנס בשערי האוניברסיטה בטרם מילא כרסו בתורה תחילה. אחרים הציעו להקים מוסדות אקדמיים יהודיים עצמאיים. בגישה חברתית ומעשית לעילא נקט אדם בשם שלמה קוניליאנו. הוא הקים מכינה שפעלה כמעין "בית" לסטודנטים יהודים – אולי סניף "הלל" הראשון בהיסטוריה. במכינה הוענק לתלמידים סעד רוחני, לימודי וחברתי; הם קיבלו שם הדרכה וסיוע במקצועות הנלמדים, וכן הקדישו זמן ללימוד תורה.

בסופו של דבר, למרות ההסתייגויות, בתוך כמה עשורים צמחה לראשונה אליטה אקדמית יהודית. רבים מבוגרי האוניברסיטה שימשו לאחר מכן ברבנות ובתפקידי מנהיגות קהילתית. למעשה, רבים מחכמי איטליה בעת החדשה המוקדמת היו רבנים־דוקטורים, תוך שהקהילה היהודית רואה בהם גיבורי תרבות המיישמים כהלכה את האידיאל של היות חכם בתורה ומשכיל במדע באופן שווה.

דוגמה מופלאה לכך היא חבורת המקובלים שהתאספה סביב ר' משה חיים לוצאטו, הרמח"ל. רבים מבני החבורה הזו, שכללה תלמידי חכמים ומיסטיקנים מוכשרים במידה יוצאת מגדר הרגיל, היו סטודנטים או בוגרים של אוניברסיטת פדובה. בראש ובראשונה רמח"ל עצמו, שרכש ידיעות במדעים ובשפות אירופיות ושילבן בכמה מכתביו החשובים (הוא עצמו למד כנראה באוניברסיטה במשך תקופה מסוימת, אבל לא השלים את התואר). שני לו, תלמידו־חברו רבי משה דוד ואלי (רמד"ו), שמתח אומנם ביקורת חריפה על האקדמיה, אך עשה שימוש בידע שרכש בה לצרכיו. ושלישי – רבי יקותיאל גורדון מווילנה. הלה אפילו חישב לעזוב את הלימודים ולעסוק רק בתורה, אך המלאך המגיד של רמח"ל ציווה עליו להשלים את התואר!

הנה כי כן, המציאות שבה רב הוא גם בוגר אוניברסיטה, ובעלי תארים מתקדמים עוסקים בקבלה – איננה תופעה חדשה, אלא מציאות היסטורית רבת שנים.

שאלת היחס הנכון ללימודים באוניברסיטה נידונה בהרחבה בחיבור "שבעת ימי האמת" (נכתב באיטלקית במקור) מאת רבי משה דוד ואלי. הוא סבור כי לאקדמיה בעיות רבות – המדעים השונים אינם מספקים תשובות טובות לשאלות גדולות, והנחות המוצא הפילוסופיות והתיאורטיות שמאחורי מדע הרפואה בטלות ומבוטלות. בדומה לכך, מדעי הרוח אינם מובילים אלא לספקנות:

מדעי ההומניזם גורמים לתלמיד לטבוע בים של אמונות, ולעיתים קרובות, במקום שאלו יפַתחו את חשיבתו, הם גורמים לו להפוך לאטום יותר, כי שופכים עליו מסה סבוכה של דעות שונות, כולן מוטלות בספק, שאינן כוללות שום דבר בעצם, מלבד חוסר הוודאות.

ובכל זאת, רמד"ו עצמו משתמש בתאוריות אנתרופולוגיות וסוציולוגיות בנות התקופה על מנת לערער על אמיתות הדת הנוצרית השלטת. ברי כי אילולי רכש ידיעות ב"מדעי ההומניזם" באוניברסיטה, לא יכול היה להשתמש בהם לצרכיו. יחסי הגומלין שבין בית המדרש לאקדמיה, ושאלת ודאותם של המדעים או השימוש בהם לתכליות שונות – גם הם אפוא סוגיות המעסיקות את המחשבה היהודית שנים רבות.

לתקן את יוון

בעת החדשה המאוחרת נראה היה שהאקדמיה, שהפכה בינתיים מחולנת, עומדת להכריע את העולם הדתי. עד לפני כמה עשרות שנים איימו התגליות המדעיות – ובראשן האבולוציה והאסטרונומיה המודרנית – על חיי הדת. אך לא עוד. פתרונות נמצאו מזמן, ושאלת היחס בין דת למדע ירדה מסדר היום. אינספור מדענים דתיים לומדים, חוקרים ומלמדים בכל המקצועות המדעיים, גם אם בקרב אורתודוקסים מודרנים עדיין קיימת רתיעה ממדעי הרוח והחברה. בהקשר זה זכור לי כי לפני שנים רבות, בעודי תלמיד ישיבה, נשאלתי במהלך נסיעה בטרמפ כיצד אני מיישב את עולמי הדתי עם גילוי שרידי הדינוזאורים. רק בשל הנימוס התאמצתי שלא לפרוץ בצחוק.

והנה זה פלא, דווקא כאשר נראה היה שהפערים בין האקדמיה ובין העולם הדתי מצטמצמים, הפכה האקדמיה למוסד המזוהה באופן חזק לא רק כ"חילוני" אלא כ"פרוגרסיבי" ולעיתים רבות "שמאלני". הדתיים־ימניים־שמרנים אינם נאבקים עוד באבולוציה, אלא במדעי הרוח והחברה שנתפסים ברעיונות ניאו־מרקסיסטיים או "פוסט־מודרניים". רעיונות אלו, כך נטען לעיתים, הם בבחינת "חור שחור" או "חלל פנוי" שאין כל דרך לטהרו; רעיונות שהם בבחינת "כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן", אשר יש להיאבק בהם עד חורמה (תוך התעלמות מכך שהמודרניזם אִתגֵר את המסורת לא פחות מאשר ה"פוסט־מודרניזם"). תפיסות מעין אלו גורמות לאנשי ימין ודתיים לערער על נחיצותם של מדעי הרוח והחברה, ולפתח יחס עוין לאקדמיה בכלל.

וכאן עולה שאלה: האומנם האקדמיה הישראלית (הציונית עדיין, וששפתה עברית) גרועה מן האוניברסיטה הישועית בפדובה? האומנם מנקודת מבט דתית, הניאו־מרקסיזם גרוע מתורת האבולוציה?

הבעיה, כך מסתבר, איננה בדיסציפלינות האקדמיות השונות אלא באופן שבו הן נלמדות ובמוסדות. לא באנתרופולוגיה, סוציולוגיה וספרות השוואתית כשלעצמן, אלא בתאוריות השליטות ובמוסדות שתופסים יותר ויותר גוון אידיאולוגי מסוים. אכן, כאשר האקדמיה הופכת יותר ויותר למקום מחויב אידיאולוגית, היא נעשית בלתי אוניברסלית. הקמת מוסדות חלופיים היא אפוא לא רק אפשרות אלא הכרח רעיוני. יש צורך בתיקון ובאלטרנטיבה לאופן שבו מדעי הרוח והחברה נלמדים כיום, אלטרנטיבה שאיננה דוחה מקצועות אלו כחסרי חשיבות אלא מושתתת על כלים אקדמיים, אך נטולת מסקנות גזורות מראש בהתאמה לאידיאולוגיה השלטת.

ולמה מדעי הרוח חשובים? מעבר לתרומתם לעיצוב אדם חושב ורחב־אופקים, השכלה גבוהה היא מפתח לעיצוב דעת הקהל ולמנהיגות. השכלה פורמלית היא לרוב תנאי הכרחי לעיסוק מקצועי בתחומי הרוח והחברה, ועל כן היא הכרחית גם למי שמבקשים לבקר ברצינות את התרבות המערבית הדומיננטית.

שמירת זהות פרטיקולרית במציאות מערבית־אוניברסלית גלובלית היא אתגר משותף לקהילות רבות. קיימות דוגמאות לא מעטות של קבוצות דתיות או אתניות המשתמשות בהרחבה בכלים אקדמיים בדיוק למטרות אלו. האקדמיה, המכשירה תלמידים למקצועות הרוח והחברה היא חלק חשוב מן המשחק, זירה חיונית עבור יהודים המבקשים להתמודד עם ה"אוניברסלי" בכלים שלו. מי יפתח אנתרופולוגיה "יהודית" אם לא אנתרופולוג? ומי יציע קריאות שמרניות בטקסטים קאנוניים אם לא חוקרי ספרות? כשם שיש מכונים ל"פסיכולוגיה יהודית", אין סיבה שלא יהיו פקולטות או מכונים מקבילים לאנתרופולוגיה, סוציולוגיה וביקורת התרבות, המתבססים על שיטות המחקר והעבודה של מדעי הרוח והחברה – אך יוצאים מהן למסקנות אחרות, אלטרנטיביות.

כ־2,180 שנים לאחר ניצחון החשמונאים, ניתן לומר כי מצד אחד "פך השמן" נותר טהור: היהודים הצליחו לשמר את תרבותם ודתם הייחודית. ואולם מצד אחר, "יוון" – בגלגולה כתרבות המערב – ניצחה גם היא והפכה לתרבות כללית שהיהודים פועלים בתוכה, יחפצו בכך או לא. אם בעבר ביקשה "יוון" לכפות בברוטליות את תרבותה על היהודים, הגיעה העת שהיהודים יתרמו את חלקם בתיקונה של "יוון": לא התכופפות בפניה, אף לא מחיקתה ופסילתה – אלא תיקונה, הארתה: ברית של אורה בין אתונה לירושלים. אלטרנטיבה אקדמית: שמרנית, יהודית וציונית.

ד"ר צבי לובושיץ הוא חוקר קבלה, פוסט־דוקטורנט באוניברסיטת סטנפורד, ומנהל מיזם "כזוהר הרקיע" ללימוד עמוד יומי בזוהר