נחמן פרקש נולד בתל אביב ב-1935 ומגיל צעיר התבלט בחוזקו העצום. בשנות החמישים התחיל פרקש קריירה מבטיחה כמתאגרף, הגיע למעמד אלוף ישראל ונשלח לתחרות בקפריסין. אולם הקריירה שלו נהרסה בעקבות גרירתו לפשע ואלימות. פרקש החל לבצע שודים וגניבות שחלקן היו מוזרות למדי (כמו גניבה של גור נמרים מגן החיות). הוא נתפס בעודו שודד את מחלבת תנובה ונכנס לכלא רמלה, אך ברח מהכלא כעבור שנתיים. לאורך שנות השישים הוא הספיק להיתפס ולברוח מספר פעמים מהכלא עד שבשלב מסוים פרש מפשיעה והחל לנדוד במערות ובואדיות באיזורי הגליל וים המלח. הוא אימץ לעצמו אורח חיים של מתבודד שגר בחיק טבע. הוא למד שחמט ונגינה בחליל, עסק בבודהיזם ויוגה ונהג לבלות בחברת צעירים שעזבו את הבית.
ב-1977 היה אהוד בנאי צעיר בן 24 שבדיוק השתחרר מהצבא והתחיל את צעדיו הראשונים כמוזיקאי. הוא התגורר תקופה קצרה בצריף בוואדי ראש פינה והתחבר עם נחמן פרקש הידוע. פעם אחת סיפר בנאי לפרקש כי בכוונתו להפליג מחיפה לכרתים. פרקש אמר לו כך: "אתה רואה את השביל הזה של הוואדי? דע לך שהוא ממשיך עד לצפת ומשם לחיפה ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש". אהוד חשב בהתחלה שמדובר בעוד משפט הזוי של הזקן התמהוני, אך הוא לא שכח את דבריו גם כשהגיע לכרתים שם עבר חוויות עוצמתיות ופגש כמה חברים לחיים.
ב-1993 בעקבות מפגש נוסף עם פרקש, נזכר בנאי בדברים שאמר לו בשנות השבעים וכתב בהשראתם את אחד מלהיטיו הגדולים שהפך לשיר שמרבים לשיר בטקסי סיום תיכון ובר מצוות.
מאז שהשיר יצא אהוד בנאי היה שולח לנחמן פרקש חלק מכספי התמלוגים שקיבל עליו עד מותו ב2014.
יוצא לאור – אהוד בנאי
"השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן.
חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.
לך עליו, עלה עליו עכשיו
לך עליו, עלה עליו עכשיו
מלאכי ציפורים מעליך
מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור…"
(מילים ולחן: אהוד בנאי)
השיר מתאר יציאה למסע שמתחיל ממקום מאוד מוחשי בין סניף הבנק למעיין אבל ככל שהמסע ממשיך הוא נהיה פחות ברור ומסומן עד אשר יוצא אל חיים חדשים. ייתכן שאהוד בנאי התכוון ממש לחייו שלו וייתכן שגם לחייו של פרקש המוזר והמיוחד אבל ייתכן גם שהכוונה היא לכל אדם בעולם. נקודת הפתיחה של כל אחד מאיתנו היא בדרך כלל מאוד ברורה, אך מה יקרה לכל אחד לאורך מסע החיים זו תעלומה.
יש שאלה שעולה מסופו של פזמון השיר – אם השביל לא מתמיד מסומן, אז איך אפשר לומר לצועד "אל תסטה כדי שתוכל לחזור?" הרי אין רק שביל אחד נכון וספציפי אז אי אפשר לסטות בעצם. אפשר לענות שהסטייה מהשביל היא רק אל מקומות מהם לא תוכל לחזור, מקומות בהם תאבד את ערכיך ורצונותיך ובעצם דרכך כבר לא תהיה שלך.
יעקב אבינו יוצא בפרשתנו למסע. בתחנה הראשונה שלו בית אל, הוא נרדם וחולם על מלאכי אלוקים שעולים ויורדים בסולם. רש"י מפרש שהמלאכים שליוו אותו בארץ ישראל עולים ובמקומם יורדים מלאכי חו"ל שימשיכו ללוות אותו. לאחר שקם, יעקב נודר נדר ומתפלל שיהיה אלוקים עימו בדרכו אשר הוא הולך, ויחזירו בשלום לבית אביו. יעקב לא יכול היה לדמיין כי דרכו חזרה תהיה רק כעבור 20 שנה כשהוא כבר בעל משפחה גדולה ונכסים רבים, אבל הוא הציב לעצמו כבר בתחילת הדרך שלא משנה מה יקרה, אף רגע הוא לא יסטה מדרכו. הוא יודע שכדי שיוכל לחזור הוא יהיה חייב לדבוק בצדיקתו ואמונתו שבאו לידי מבחן גדול תחת רמאויותיו של לבן.
המלאכים ששמרו על יעקב לאורך הדרך ממשיכים ללוות את צעדיו של כל אחד מאיתנו עד היום כמו שכתוב בספר תהילים "כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכיך". חשוב לזכור גם כשהדרך ארוכה לא לסטות ממנה, להישאר נאמנים לעצמנו כדי שנוכל לחזור.
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
