כאשר שבנו לארצנו, קיבלנו על עצמנו אחריות גדולה: לבנות כאן חיים יהודיים הנאמנים לתורה, ולגלות לעולם מה משמעותה של תורה בחיי עם ריבוני. השבוע, אל מול הפסקים שהוציאו רבנים בגוש עציון בעניין מסיק מכרמי זיתם ערביים מחד, ופסק תגובתו של הרב דב ליאור מאידך, אחריות זו הפכה לסוגיית מציאות חיה ולא עוד דיון השמור לדפי ההלכה בלבד.

השאלה כיצד יש לנהוג בשכנינו וברכושם אינה שאלה שולית של יחסי ציבור. היא נוגעת לדרך שבה אנו עובדים את ה׳, לחינוך ילדינו ולדמותה המוסרית של החברה שאנו מקימים בארץ ישראל. משום כך, לפני שנדון ונבחן את פרטי ההלכה בעניין מסיק הזיתים, עלינו להציב את השאלה המוסרית, ההלכתית והחינוכית הרחבה: איזו חברה תובעת מאיתנו התורה להיות?

הנביא ישעיהו מתאר את ישראל כ״אור גויים". אין פירוש הדבר שעלינו להתאים את התורה לכל ציפייה חיצונית, או לוותר על מחלוקת הלכתית קשה. פירושו הוא שעלינו לשאול כיצד מעשינו מעידים על אמונתנו ועל נאמנותנו לתורה. ארץ ישראל אינה פוטרת אותנו מן האחריות הזאת. להפך, היא המקום שבו האחריות הזו נעשית מוחשית במיוחד. שכנות, אדמה ופרנסה אינן מושגים תיאורטיים, אלא חייהם של בני אדם החיים לצידנו.

הרמב״ן לומד מן הפסוק ״קדושים תהיו״ שהקדושה אינה מסתכמת ברשימת איסורים. התורה דורשת להתרחק גם מהתנהגות של ״נבל ברשות התורה״, אדם שמקפיד על סעיפי הדין אך מתנהל באופן מושחת. בהקשר אחר, על הציווי ״ועשית הישר והטוב", הוא מסביר שאי אפשר לפרט בתורה את כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו ואת כל ענייני המשא ומתן. לכן התורה מצווה אותנו באמצעות כלל רחב לעשות את הישר והטוב, ובכלל זה לפעול לפנים משורת הדין. אלה אינם רעיונות חיצוניים להלכה, אלא חלק מן הדרך שבה התורה מדריכה אותנו במצבים שהפסוקים אינם מנסחים מראש לפרטיהם.

הנצי״ב פותח את פירושו לספר בראשית בהסבר מדוע האבות נקראו ״ישרים״. לדבריו, שבחם היה שלא היו רק צדיקים וחסידים ואוהבי ה׳, אלא נהגו ביושר ובאהבה גם עם אומות העולם ואף חשו לטובתן. הוא מזכיר את תפילת אברהם על סדום, שהוא התנגד לרשעתה אך חפץ בקיומה. עולה מכאן אמת חינוכית חשובה: אפשר לאהוב את הארץ ולהגן על גבולותיה, ובה בעת להכיר באנושיותו ובזכויותיו של האחר. בני הנוער שלנו צריכים לשמוע זאת בבירור.

בהיבט האישי, אני מגיב לדברים גם מתוך זיכרון משפחתי ששורשיו נטועים בסיפורו ההיסטורי של העם היהודי בגולה. אבי, ניצול שואה, נהג לספר שכילד באירופה, בתקופות החגים התגבר החשש שיוכה בדרכו הביתה מה"חדר". בישראל איננו יכולים לקבל התנהגות של בריונים כלפי אדם או רכושו רק משום שהוא ערבי. כבר היינו עַם חסר מגן, ואסור לנו ליצור כאן מציאות שבה כוחו של אדם קובע אם זכויותיו יכובדו. זיכרון זה אינו תחליף לבירור מקורות, אך הוא מחייב אותנו לערוך אותו באחריות וללמד את ילדינו שאין היתר הלכתי במקום שבו לא הוכח היתר. זהו המצב בסוגיה זו, כפי שאפרט.

בין זיקה היסטורית לבעלות ממונית

בפסיקתו של הרב דב ליאור בעניין מסיק זיתים מוצגות כמה טענות: עם ישראל מעולם לא איבד את זכותו בארץ; ״קרקע אינה נגזלת״; בעלי המטעים התייאשו מן הזיתים, משום שמניעה ביטחונית מקשה על המסיק; מי שקיבלו תשלום בעד עקירת עצים קיבלו בכך גם את פירות העבר; ולבסוף, מותר ליהודים למסוק זיתים גם באזורים מרוחקים מיישובים יהודיים כדי להרחיב את אחיזתנו בארץ. יש לברר כל טענה בפני עצמה, משום שאף אחת מהן אינה מוכיחה שהזיתים המסוימים נעשו הפקר או שמותר לקחתם בלי רשות.

ראשית, יש להבחין בין זיקתו ההיסטורית והלאומית של עם ישראל לארץ ישראל, ובין הבעלות הממונית על חלקה מסוימת. ההבטחה לאבות, שיבת ציון והחובה ליישב את הארץ הן יסודות מרכזיים בזהותנו ובחיינו, אולם אי אפשר להסיק מהן שכל שטח בארץ שייך לכל יהודי, או שאין לאדם שאינו־יהודי בעלות פרטית בקרקע וביבולה, שכן זהות לאומית וריבונות מדינית אינן מוחקות מאליהן זכויות קניין של יחידים. טענה גורפת בדבר ההיסטוריה של הארץ אינה תחליף לבירור מי בעל החלקה, כיצד הגיעו אליו הקרקע או העצים, ומה הוסכם לגבי היבול.

גם הכלל ״קרקע אינה נגזלת״ אינו מוכיח מסקנה זאת. פירושו ההלכתי הוא שקרקע אינה נעקרת ממקומה ואינה נקנית לגזלן בדרך שבה מטלטלין עשויים להיקנות. הקרקע עומדת ברשות בעליה ועל הגזלן להשיבה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט שעא, א). זהו כלל בדיני גזילה, לא הכרזה שכל הקרקעות בארץ שייכות לעם ישראל. הבחנה זו חשובה במיוחד משום שהפסק של הרב ליאור עובר מדיון בזכות הלאומית של ישראל לדיון בבעלות של אדם פרטי, כאילו זו אותה שאלה, ואולם לא כך הדבר. גם אם נקבל לצורך הדיון את מלוא הטענה ההיסטורית בדבר זכותו של העם היהודי בארץ, עדיין צריך לזהות את המטע המסוים ואת בעליו. בית דין אינו יכול להסיק מכותרת כללית על ההיסטוריה מי הבעלים של יבול מסוים, כשם שאדם פרטי אינו יכול לשאוב ממנה היתר לעצמו. אם יש טענה שהקרקע או העצים נרכשו שלא כדין, יש לברר אותה על פי ראיות, מסמכים וכללי דיני הממונות.

תחולת איסור "לא תחנם"

המחלוקת בדבר היקף איסור ״לא תחנם״ והחלתו על מכירת קרקע למוסלמים ולנוצרים, נידונה בפועל על ידי פוסקים מרכזיים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק דן ב״משפט כהן״ (סימן נח) בהיתר מכירת קרקע למוסלמים, והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג הביא את עמדתו והסכים לה בעיקרה (תחומין, כרך ב). הרב רפאל מיוחס, הרב הראשי של ירושלים, בעל ״מזבח אדמה״, התיר אף הוא מכירת קרקע למוסלמים, משום שלדעתו אין איסור ״לא תחנם״ ביחס לנוכרי שאינו עובד עבודה זרה (חלק ד, יורה דעה, סימן קנא). היתרים אלה נאמרו במסגרת דיון הלכתי ובתנאים שנידונו בכל מקור. מכל מקום, הם מפריכים את הניסוח הגורף שלפיו אין לאדם מוסלמי או נוצרי אפשרות להיות בעל קרקע בארץ.

בהקשר זה, הרמב״ם מנסח את איסור הישיבה בארץ ביחס לעובדי עבודה זרה, כדי שלא נלמד ממעשיהם (ספר המצוות, לא תעשה נא; משנה תורה, עבודה זרה י, ו). גם דברי הראשונים מבהירים שאיסור ״לא תחנם״ אינו חל באופן גורף על כל מי שאינו יהודי. בעלי התוספות (עבודה זרה כ ע״א) דנים במקור איסורי ״לא תחנם״ ומבהירים שאין לחלק בעניין זה בין שבעת העממים ובין שאר עובדי עבודה זרה - אך אין ללמוד מדבריהם איסור על מי שאינו עובד עבודה זרה. הרשב״א דן באיסור ״מתנת חינם״, ומביא את האפשרות שאין איסור לתת מתנה לנוכרי שאינו עובד עבודה זרה (שו״ת הרשב״א, חלק א, סימן ח). המאירי מסביר שאיסורי ההרחקה, ובכללם איסור חנייה בקרקע, מכוונים לעובדי עבודה זרה. בהקשר זה הוא מבחין בינם ובין אומות הגדורות בדרכי הדתות ומודות באלוהות (בית הבחירה, עבודה זרה כא ע״א).

אף שכל אחד מהמקורות הנזכרים עוסק בהיבט אחר, כולם עוסקים בהבחנה בין עובדי עבודה זרה ובין מי שאינם עובדים עבודה זרה, ומכאן שאין איסור ״לא תחנם״ שולל בעלות קרקע של מוסלמים ונוצרים שאינם עובדי עבודה זרה. מסקנה זו נוגעת לשאלת האפשרות להחזיק בקרקע, והיא אינה מתירה לקחת את פירותיו של בעל קרקע בלי רשות. בעלות בקרקע והיתר למסוק יבול הן שאלות הלכתיות נפרדות.

הטענה בדבר ייאוש הבעלים אינה יכולה להסמכך על העובדה שהמסיק קשה או מסוכן, שכן דיני ייאוש דורשים לברר אם בעלים אכן התייאשו מן הרכוש. קושי זמני להגיע למטע אינו מוכיח ויתור על הקרקע או על היבול. הוא עשוי להצדיק הסדר בטיחותי, תיאום עם הצבא, סיוע במסיק או דחייתו, אך לפי הנתונים שהוצגו, צה״ל שאמון על האזור, כמו גם יהודים כיחידים וכארגונים, מוכנים לסייע לבעלי הזיתים להגיע ולעבוד. עובדות אלה מקשות עוד יותר לטעון שהבעלים זנחו את פירותיהם. אם יש כרם זית מסוים שבעליו אמרו במפורש שאינם מעוניינים בפרי, או שנתנו רשות למסוק אותו, יש לדון במקרה על פי העובדות, אך אין להפוך אפשרות פרטנית להיתר כללי.

להגן על צלם התורה

בעניין איסור גזל וחילול השם עומדת הלכה מפורשת, שכן הרמב״ם פוסק: ״אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעכו״ם; ואם גזל או עשק יחזיר״ (משנה תורה, גזילה ואבידה א, ב). כך נפסק גם בשולחן ערוך: ״אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין מעכו״ם״ (חושן משפט שנט, א). התוספתא מוסיפה: ״הגוזל את הנכרי חייב להחזיר לנכרי; חמור גזל הנכרי מגזל ישראל מפני חילול השם״ (בבא קמא י). איננו צריכים להמציא כאן עיקרון חדש או להסתמך רק על רגישות מוסרית מודרנית. המקורות עצמם מבהירים שאיסור הגזל חל גם כלפי מי שאינו יהודי, ואף מדגישים את חילול השם הכרוך בו.

חילול השם הוא חלק מהדיון ההלכתי, אך הוא בא לאחר בירור העובדות והדין, ולא כתחליף להם. כאשר מוצג היתר גורף לקחת את פריו של אדם מפני שאינו יהודי, הדבר עלול להציג את התורה כמי שמכשירה עוול. אולם חשש זה אינן רק עניין של תדמית, שכן אם הבעלות לא נשללה ואם לא ניתנה רשות ולא הוכח ייאוש, נטילת הפרי מעוררת תחילה חשש של גזל. עוון חילול השם מחריף את חומרת המעשה ואת המסר החינוכי שלו. כמי שמצווים לקדש את שם ה׳ ולנהוג כך שאומות העולם יכירו את יושר התורה, ״וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה״ (דברים ד, ו), אין לנו רשות להקל במקום שהדין אוסר.

הטענה שיש להרחיב את אחיזתנו בארץ אינה משנה את התוצאה. מצוות יישוב הארץ חשובה, אך אין היא מתירה לאדם פרטי לקחת את רכושו של הזולת. פעולה שנועדה לחזק התיישבות צריכה להיעשות בדרך מותרת, באמצעות רכישה, הסכמה, הסדר ציבורי מוסמך או הליך אחר שיש לו בסיס הלכתי ברור. שמירת זכויותיו של שכן אינה ויתור על הארץ; היא חלק מהאחריות ליישב אותה בדרך של תורה.

השורה התחתונה פשוטה: אין להסיק מן הזיקה ההיסטורית של עם ישראל לארץ בעלות על כל חלקה פרטית; הכלל ״קרקע אינה נגזלת״ אינו מתיר לקחת את פירותיה; מניעה ביטחונית זמנית אינה מוכיחה ייאוש; אין היתר לקחת את הזיתים. כך נגן על אדמתנו, על נאמנותנו להלכה ועל צלם התורה בעיני ילדינו ובעיני העולם.