תודה לד"ר אלחנן שילה ולד"ר אילה שקלאר על תגובותיהם.

חוק הוא כפייה; זו מהותו. במצב נורמלי, הצדדים למשחק הפוליטי מקבלים את העובדה שלצורך החיים המשותפים קבוצות מסוימות בציבור כופות את עמדתן במקטעים מסוימים, ואחרות במקטעים אחרים. העובדה שכופים עליי חוקים פמיניסטיים איננה גורמת לי לשנוא נשים, והעובדה שכופים עליי חוקים סוציאליים איננה גורמת לי לשנוא את המעמדות הנמוכים. במצב נורמלי, יכולנו לצפות ליחס דומה מצד מי שכופים עליהם חוקים דתיים. אם זה לא קורה, הרי שהמצב אינו נורמלי, וזאת מכמה סיבות, שהעיקריות שבהן: קמפיין דה־לגיטימציה של החקיקה הדתית, נשיאת עיניים אל המדינות ה"מתקדמות" שבהן יש הפרדה (נטולת הצדקה פילוסופית משכנעת) בין דת ומדינה, והפנים הלא נעימות (או שמא התדמית הלא נעימה) של חלק מן המוסדות המופקדים על ביצוע חקיקה זו. גם המוסלמים והנוצרים במדינת ישראל כפופים לחוק הדתי שלהם בדיני אישות, ולא שמעתי שהם מתלוננים על הכפייה הנוראה שהם סובלים בשל כך.

לא פחות חשוב: החקיקה הדתית במובנה הרחב כוללת גם את תמיכת המדינה בחינוך הדתי ובחיי התורה בארץ, וזו אפשרה ואף קידמה את הפריחה המרשימה של התרבות היהודית בישראל. היא גם הייתה גורם מתסיס ומעורר לוויכוח הנוקב על זהותה היהודית של המדינה – ויכוח שבאופן פרדוקסלי חיזק את הזהות הזו ואת תודעת הזהות היהודית המשותפת של הצדדים בו, לצד הפצעים הכואבים שפתח.

בחזונו של יצחק ברויאר, מדינת התורה אין פירושה החייאת עונשי בית דין שבוטלו כבר בתקופת התנאים, אלא תרגום של ההלכה לחייה של מדינה מודרנית. אינני שותף לחזון זה במלואו, אבל בעיקרה זוהי אוטופיה, לא דיסטופיה. מכל מקום, אפילו ברויאר הבין – גם אם סירב להצהיר על כך בראש חוצות – כי כינון מדינת התורה מחייב הבשלה של העם (כולו, לא רק הדתיים), והבשלה של התורה עצמה למציאות מעין זו. בשני ההיבטים הללו, אנחנו רחוקים מאוד מן היעד. הסכנה איננה באוטופיה עצמה אלא במאמץ לכונן אותה כאן ועכשיו, תוך ניסיון לקצר את דרכה של המציאות הסרבנית, וסכנה כזו אינה קיימת בפועל. איש איננו שואף לכך היום ברצינות, וגם אם יש בינינו כמה ילדים חמודים ששרים בניחותא "שלטון התורה ומיד!" – אפשר להמשיך לישון בשקט. אני חושש יותר מהמבוגרים ששואפים ברצינות רבה ל"ביעור התורה מחיינו מיד!", ואף אומרים זאת עם אש בעיניים. 

ברויאר היה שילוב של הוגה ופוליטיקאי, שילוב שלא היה נדיר מאוד באירופה של "המאה ה־19 הארוכה", כלומר עד מלחמת העולם הראשונה, והלך ונעשה נדיר לאחריה. נראה שהשילוב הזה עשוי להביא לעיתים להקשחת ההתנהלות הפוליטית, ולעיתים להגמשת העמדה הרעיונית. אצל ברויאר קרו שני הדברים. עמדתו הבסיסית הייתה טהרנית לכאורה, אך לאחר עלייתו ארצה הוא נוכח בהדרגה בכישלונה של אגודת ישראל בתחום גיוס המשאבים, היוזמה והארגון, ונאלץ להגביר את שיתוף הפעולה עם הציונים.

אם יש אשמה אגודאית בסיפור ההתיישבות החרדית, הרי שיש לזקוף אותה קודם כול לחובת חוסר המסוגלות שלה לפעילות עצמאית, ובכלל זה לחובת כישורי הניהול הירודים שלה, ורק לאחר מכן לאי שיתוף הפעולה עם מוסדות היישוב. אך גם כאן לא הייתי ממהר להיגרר אחר התעמולה הציונית ולהאשים את האגודה ומנהיגיה בהישארות היהודים בגולה ובעקיפין בהירצחם בשואה. בשנות השלושים הסרטיפיקטים חולקו על פי מפתח מפלגתי, ואגודת ישראל קיבלה רק 6.5% מתוכם. עם כמות כזו של רישיונות עלייה, קשה לדמיין עלייה המונית של חרדים ארצה; קשה עוד יותר לדמיין את הנהגת היישוב החילונית מקבלת עלייה כזו בזרועות פתוחות.

עליי להודות: אילו חייתי בין מלחמות העולם, ייתכן מאוד שהייתי גם אני מצטרף לאלה החוששים מן הנזקים שגרמה הציונות ליהדות. רק לאחר שנוכחנו לראות עד כמה הציונות (דרך המדינה) פיצתה את היהדות על נזקים אלה, אנחנו יכולים להירגע מעט. אבל זוהי חוכמה שלאחר מעשה. בתקופה ההיא היה בעמדה הטהרנית מידה רבה של היגיון, במיוחד לאור העובדה שאפילו במבט לאחור העמדה הפשרנית לא הייתה מועילה בהרבה, נוכח מגבלות שלא היהדות החרדית הייתה אחראית להן.