במשך עשורים יהודים הוזהרו שוב ושוב מפני האיסור החמור להיכנס לאזורים אסורים בהר הבית בטומאה, והמילה "כרת" הושמעה ברעד. הדאגה הזו אמיתית ומושרשת בהלכה: קדושת מקום המקדש היא מהקטגוריות החמורות ביותר בתורה.

אולם משהו מוזר מאוד התפתח בשיח הדתי סביב הר הבית. אנרגיה עצומה הוקדשה לאזהרת יהודים מפני האפשרות של כרת בגלל קרבה אל הקודש בצורה לא נכונה, אך לא ניתנת כמעט תשומת לב לכרת אחר המתואר במפורש בתורה: העונש על אי הבאת קורבן פסח כאשר אדם מחויב ויכול לעשות זאת.

הפסוק הזה איננו מעורפל או מיסטי, ומופיע בבירור בתורה. ובכל זאת התפתחה תרבות דתית שלמה הרגישה לסכנת הקרבה לקודש, אך שותקת בעניין ביטול מצווה שאמורה להיעשות באותו הקודש בדיוק.

חוסר האיזון הבוטה מעלה תהיות והרהורים עגומים. השאלה קשה עוד יותר כשבוחנים את המציאות ההיסטורית בששת העשורים האחרונים: במשך שישים שנה כמעט העם היהודי שולט בהר הבית. לראשונה זה אלפיים שנה, המקום שאנו מתפללים לכיוונו שלוש פעמים ביום איננו עוד אתר בלתי נגיש תחת שלטון זר. הריבונות היהודית חזרה לירושלים, והגישה להר הבית חזרה לידיים יהודיות. אך למרות השינוי הזה במציאות, המצוות הקשורות למקום לא עלו לדיון ציבורי רציני.

המקדש חי בעוצמה בדמיון היהודי. אנו מתאבלים על חורבנו, שרים על בנייתו מחדש ומלמדים ילדים לדמיין אותו. אך איננו מדברים עליו כמציאות הלכתית חיה שעשויה לשאת חובות מעשיות.

השתיקה הזו בולטת עוד יותר כאשר בוחנים כיצד ניגשו לנושא פוסקים גדולי תורה בימים עברו. החת"ם סופר, למשל, לא דחה את האפשרות להביא קורבן פסח בזמנו בתור "פנטזיה משיחית". כשנשאל על כך לפני כמעט מאתיים שנה, הוא התייחס לנושא כשאלה הלכתית אמיתית וענה ברצינות למורכבויותיו. מסקנתו, אגב, היא שההקרבה אפשרית מבחינה הלכתית.

גם גדולי זמננו הכירו בכך שאין להתעלם מהנושא. לאחר מלחמת ששת הימים הורה הרבי מלובביץ' לאנשיו להימנע מלהיות בירושלים בערב פסח ובפסח שני בגלל החובה הפוטנציאלית הכרוכה בקורבן פסח. הרב חיים קניבסקי, יחד עם דמויות רבניות מובילות אחרות, רכש חלק בכבש לפני פסח למקרה שהנסיבות ישתנו והמצווה תהפוך לפתע אפשרית. בין שמאמינים שהתנאים קיימים כיום ובין אם לא, הפעולות הללו מראות שהשאלה נענתה ברצינות בידי אחדים מגדולי התורה בדורנו.

זה מקשה עוד יותר על הבנת השתיקה המוחלטת בעולם התורה הרחב. אם התורה אמיתית ומצוותיה מחייבות, כיצד השאלה נעלמה מהשיח הלאומי? קהילה הרועדת לנוכח המחשבה על הפרת ההלכה צריכה להיות מוטרדת לפחות באותה המידה מהאפשרות של הזנחת מצווה שביטולה כרוך בכרת.

הנושא מטריד עוד יותר כשאנו שואלים היכן הייתה המנהיגות הרבנית בטיפול בשינוי הנדרש. היכן הרבנים הראשיים? היכן ההנחיות ההלכתיות הלאומיות שצריכות ללוות את החזרת הריבונות היהודית למקום הקדוש ביותר ביהדות? בנושאים קטנים, חשובים הרבה פחות מקורבן הפסח, פסקי דין רבניים ניתנים במהירות ובביטחון רב, קמפיינים ציבוריים מאורגנים ומתפרסמות הצהרות. אך בשאלות הלאומיות הגדולות של דורנו – הר הבית, קורבן פסח וההשלכות המעשיות של הגאולה – התגובה לעיתים קרובות מדי היא שתיקה רועמת והסטת מבט.

התשובה הנפוצה ביותר המוצעת היא שעניינים אלה "אינם לזמננו". אך לאחר כמעט שישים שנה משחרור ההר, תגובה כזו קשה יותר ויותר להבנה. המציאות בשטח השתנתה דרמטית, אך השיח ההלכתי קפוא בעידן קודם.

ראיות מצביעות על כך שגם בממסד הרבני הייתה מודעות לכישלון הזה. הרב שאר-ישוב כהן, חבר מועצת הרבנות הראשית ורבה לשעבר של חיפה, קרא לרבנות במכתב חריף משנת 2000 להבחין בבירור בין הר הבית למקום המקדש, וטען שיש לייסד אתר תפילה יהודי בהר. הוא כתב שלמיטב זיכרונו, הרבנים מעולם לא אסרו בפועל את הכניסה לכל הר הבית, אלא רק לאזור המסוים שזוהה כמקום המקדש עצמו. הוא ציין גם שכמה דמויות רבניות בולטות היו מודעות להבחנה הזו, ועודדו אותו לפתוח מחדש את העניין בפני מועצת הרבנים. עדויות כאלה מתוך הרבנות עצמה מעידות שהנושא מעולם לא נידון כראוי.

מחקר שערך דוד רפורט, שסקר חומר רבני מהשנים שלאחר 1967, מגיע למסקנה דומה. לפי ממצאיו, הרבנות הראשית לא מילאה את מה שאפשר לראות בו באופן סביר את אחריותה המוסדית: לקבוע את הגבולות ההלכתיים המדויקים של האתר ולספק תקן לאומי ברור לציבור היהודי. רפורט מתאר דפוס של ועדות שהוקמו אך מעולם לא התכנסו, דיונים שנקבעו ובוטלו, והיעדר פסק מקיף המסביר את ההיגיון מאחורי המדיניות הקיימת. לדבריו, הרבנות הראשית לא ממש אסרה לחלוטין על עלייה להר הבית, אלא מדויק יותר לומר שלא הצליחה להבהיר את הגבולות ההלכתיים שיאפשרו טיפול אחראי בנושא.

דבר מכל זה איננו מרמז שהשאלות הכרוכות בכך פשוטות או קלות לפתרון. המורכבויות ההלכתיות סביב הר הבית עצומות, וההשלכות הפוליטיות והביטחוניות חמורות. דווקא לכן הנושא דורש מנהיגות זהירה ואמיצה. גם אם המסקנה ההלכתית הנכונה היא איסור – הוא צריך להתבסס על נימוק שקוף. אם המסקנה הנכונה היא שיש להמתין להתפתחויות נוספות, עיכוב כזה עדיין צריך להיות מלווה בהכנה רצינית ובדיון לאומי כן.

מה שלא יכול להימשך ללא הגבלת זמן הוא דפוס של הימנעות, שבו מתייחסים להחזרת הר הבית לידיים יהודיות כאילו אין לה השלכות הלכתיות כלל. גישה כזו מסתכנת בהפיכת המקום המרכזי ביהדות ללא יותר מסמל – מקום שאנו מתאבלים עליו ושרים עליו אך לעולם לא עוסקים בו כמציאות חיה.

השאלה העמוקה יותר היא אם אנו רגישים באותה המידה לאפשרות של התרחקות מהקודש, דווקא כאשר ההיסטוריה עצמה מציבה את הקִרבה אליו שוב בהישג יד. זה מוביל אותנו בחזרה לשאלה הלא נוחה שפתחנו בה: האם יהודים עלולים להתחייב השנה בכרת דווקא בגלל ההתעלמות מהר הבית? אולי התשובה שלילית, אבל אם התורה באמת מדריכה את החיים היהודיים, העובדה שהשאלה הזו כמעט איננה נשאלת אמורה לזעזע אותנו.

הרב ג׳וש וונדר הוא פרשן ביטחוני, תושב הר הזיתים ומייסד הארגון לעידוד העלייה Bring Them Home