לאחר שנים של היעדר רב לעיר הוד־השרון, מועמדותו של הרב יוגב כהן נראתה מבטיחה. כהן, רב ציוני־דתי צעיר ונמרץ מישיבת הר־ברכה, הגיע למועמדות עם ניסיון קהילתי, תוכניות מפורטות וכוונות טובות. מולו התמודד הרב ארז אלחרר, בעל ניסיון של 15 שנים בהובלת קהילה ופעילות תורנית בעיר, מראשי כולל "יחווה דעת" שבנשיאות הראשון־לציון הרב דוד יוסף, ומקורב גם לאחיו, הראשון־לציון והרב הראשי הקודם הרב יצחק יוסף. כנציג מובהק של ש"ס, הרב אלחרר התבטא גם נגד גיוס בני ישיבות לצבא. לצד 14 מועמדים נוספים, התמודדו השניים על ליבם של חברי האספה הבוחרת; זו מורכבת מחברי וחברות מועצת העיר, ראש המועצה הדתית ונציגי ציבור מטעם השר לשירותי דת ומועצת העיר.
לכאורה, הבחירה הייתה אמורה להיות פשוטה עבור מי שמתיימרים לייצג ציבור ליברלי, המתנגד להתבדלות החרדית. בפועל, הרב אלחרר ניצח בקלות, תוך שהוא זוכה לתמיכתם של רוב חברי מועצת העיר. התוצאה מפתיעה במיוחד נוכח אופייה של הוד־השרון, עיר עם רוב חילוני מובהק שחרתה על דגלה את ערכי הליברליזם, לצד ציבור מסורתי שהוא הצרכן העיקרי של שירותי הדת. רק לאחרונה קטפה הוד־השרון את המקום הראשון במדד החופש העירוני של תנועת "ישראל חופשית", עקב כמה שינויי מדיניות שבוצעו בשנים האחרונות ובהם הצטרפות למיזם "נעים בסופ"ש" – תחבורה עירונית מסובסדת הפועלת בשבתות בין רשויות מקומיות בגוש דן, הקמת מרשם זוגיות עירוני, ופיקוח על תוכניות חיצוניות במערכת החינוך הממלכתית.
בישיבת מועצת העיר שהוקדשה לנושא, אף כפרו כמה חברי מועצה בעצם הצורך בקיומו של רב בעיר כמו הוד־השרון. שירותי הדת המקומיים מסופקים די צורכם, טענו, ובתי הכנסת מקבלים את התמיכה הנדרשת. הנה, עובדה שהרב אלחרר פועל בעיר ללא בעיה, ומי שצמא לדברי תורה – זוכה להם. מדוע, אם כן, נדרש לאייש את תפקיד רב העיר? על רקע המציאות הזו, תבוסתו של איש הציונות הדתית לטובת נציגה המובהק של מפלגה חרדית, מתמיהה שבעתיים.
הכי מעניין
נראה כי המקרה של הוד־השרון מלמד אותנו לקח חשוב: כאשר צד אחד מציג מועמד הנהנה לא רק מגיבוי פוליטי מלמעלה, אלא גם מהיכרות עמוקה עם העיר ואנשיה, ואילו הצד השני מציג מועמדים שמגיעים מבחוץ - הסיכוי שלו לנצח כמעט לא קיים. קמפיין חזק לא יכול להחליף תהליך עומק של הכאת שורשים בעיר, ואת העניין הזה מבינים בש"ס היטב. הרב אלחרר שוקד זה שנים על בניית תשתית מקומית לבחירתו, ולא הסתפק במניפולציות הפוליטיות. הוא איננו תושב הוד־השרון אך מרבה לשהות בה, משמש כרב קהילה, מעביר בה שיעורים ועומד בראש ארגון להפצת יהדות בעיר.
להתחיל מהיסודות
לאחר שנים של קיפאון במינוי רבני ערים, הסכר שנפתח לאחר מאמצים מרובים מצד מפלגת ש"ס הארצית, מביא עימו סחף של מועמדים. בסביון הקטנה, שעומדת אף היא לפני בחירות לרב המועצה המקומית, הגישו 11 רבנים את מועמדותם. בהוד־השרון עשו זאת כאמור 16 מועמדים; רובם המוחלט אינם מתגוררים בעיר ויש להם זיקה קלושה אליה, אם בכלל. כאן טמון הבדל העומק בין הרבנים שמפלגת ש"ס מקדמת, ובין רבנים אחרים שמבקשים להתמודד – רובם צעירים יותר, רובם מהציונות הדתית. בהוד־השרון הגישו את מועמדותם רבנים מירושלים, מראשון־לציון, מיד־בנימין ומיישובים שונים נוספים. עם הישמע צליל הפעמון המבשר את פתיחת ההליך, הם החלו לעבוד כדי להיבחר ולהכיר את העיר ואנשיה. הם לא תקעו יתד בעיר לפני כן, ומי שכן – בחר שלא להתמודד או שבכלל לא יכול היה להגיש מועמדות, משום שתנאי בסיסי לתפקיד הוא החזקה בתעודת כשירות לכהן כרב עיר או כדיין, וזו דורשת מאמץ מכוון ומוקדם.
רבות מדובר על שליטת ש"ס במשרד לשירותי דת, במינוי נציגי השר ובהפעלת מנופי לחץ ממשלתיים ומקומיים, כגורם החשוב ביותר בשאלת מינוי רב העיר. אכן מדובר בגורם כבד משקל, כזה שמביא ראשי ערים שאינם אוהדים את מוסד הרבנות להסכים לעצם המינוי, ואף להטות את הכף בקרב צמוד לטובת המועמד ה"נכון" מבחינתם. אך מה שלא לוקחים בחשבון הוא את החיים עצמם. אף שנבחרי הציבור, שמחויבים יותר לציבור עצמו, מהווים כמחצית מהאספה הבוחרת את רבני הערים – שינוי שחולל השר הקודם לשירותי דת מתן כהנא, ושלא בוטל מאז – אין ערובה לכך שיצביעו עבור מועמד מתון או ציוני יותר. אם בציבור המסורתי ישנה אהדה לרב מקומי שפועל במשך עשרות שנים בעיר, ושאר הציבור נע בין משיכת כתפיים אדישה ובין ייאוש באשר ליכולת לשנות משהו בתחום הדת והמדינה בישראל, מדוע שנבחרי הציבור יחשבו ויפעלו אחרת?
רבני הערים בישראל מחזיקים בסמכויות פורמליות כמי שחותמים על תעודות הכשרות המקומיות, כרשמי הנישואים, וכסמכות ההלכתית בכל שאלה הנוגעת לשירותי הדת ופעילותה של המועצה הדתית. אך בסופו של דבר הצד הלא־פורמלי בתפקיד, וההיכרות הישירה עם הקהילה, הן המרכיב החשוב והמרכזי. באופן פוטנציאלי, הרב הוא היחיד מבכירי העירייה שתפקידו אמור לשאת איתו שאר רוח וחוכמה. תוארו מזכה אותו להופיע ולשאת דברים בטקסים העירוניים ובאירועים בבתי הספר הדתיים. רב העיר עשוי להיות מעורב בסוגיות קהילתיות כמו יישוב סכסוכים על פי דין תורה, השפעה על אופי החינוך ומרחב בתי הכנסת, והקמת בית דין לגיור. קולו נשמע יותר משל אחרים בסוגיות ציבוריות מקומיות כמו שאלת השבת במרחב הציבורי והפרדה מגדרית. מדובר גם במקפצה חשובה לתפקידים רבניים נוספים ובהשפעה אזורית פוטנציאלית; פרקטיקה נפוצה היא שרבני ערים מכהנים מקבלים ממועצת הרבנות הראשית את הסמכות בתחומי הכשרות ורישום הנישואין בערים קרובות שאין בהן רב.
התוצאות בהוד־השרון ממחישות כיצד עבודה ממושכת נושאת פירות. הרב אלחרר נבחר ברוב מוצק של 24 קולות מתוך 36, ואילו הרב יוגב כהן זכה לאחר קמפיין מאומץ ב־9 קולות בלבד. זאת על אף התחייבויות מפורשות שלו לשמירה על צביון העיר ולשותפות ותיאום מלא עם הנהלת העיר, ואף התחייבות חסרת תקדים לבקש מנדט מחודש לאחר חמש שנים בתפקיד. אפשר לחשוב שנרקם כאן איזשהו דיל עלום והופעל לחץ על חברים בכירים במועצת העיר, אבל סביר לא פחות להניח שהתשתית של הרב כהן הייתה רעועה מלכתחילה. מי שמבקש להיבחר לתקופה של עשרות שנים לתפקיד ציבורי משמעותי כל־כך, חייב להתחבר לקהילה המקומית על גווניה והשקפותיה, ולא רק כאשר מסתמנת אפשרות להיבחר. אכן, יש להגדיל את הכוח של הציבור המקומי בבחירת רבניו, להחזיר את קציבת הכהונה ולהרחיב את תנאי הכשירות, אבל מי שחושב שאפשר להסתפק בכך ושהמהלכים הללו לבדם יביאו לבחירת רבנים המתאימים לאתגרי החברה הישראלית של ימינו – טועה.
את התשתית לבניית ההנהגה הרבנית הציונית המתונה יש לבנות כמו שבונים כל בניין – מהיסודות. גם אם המצב הפוליטי הארצי נראה בלתי אפשרי, כדאי לרבנים להתחיל מהמקום הבסיסי ביותר – רבנות הקהילה. מסתבר שגם ברבנות, אין קיצורי דרך.
תני פרנק הוא מנהל המרכז ליהדות ומדינה במכון הרטמן