"המחשבה שההלכה בגלות תהיה זהה להלכה בתנאי ריבונות – לא הגיונית"

צום עשרה בטבת זכה השנה לתשומת לב רבה מהרגיל. זה לא קרה בגלל האבל על המצור שהטיל נבוכדנצר על ירושלים לפני 2,600 שנה, וגם לא משום שאחרי השואה הפך עשרה בטבת ליום הקדיש על כל מי שתאריך מותם המדויק אינו ידוע – אלא בעקבות פולמוס ציבורי שהתלקח פתאום על עצם ההצדקה לקיומו של הצום בימינו.

במרכז הפולמוס המתעורר עמד כנס שהתקיים בנתניה עם צאת חג החנוכה, שמונה ימים לפני הצום, תחת הכותרת "רצו מתענין; לא רצו – לא מתענין". הכותרת הזו, שלקוחה מהגמרא במסכת ראש השנה, כיכבה לאורך הפולמוס, משום שעניינה הוא קביעה מפורשת של הגמרא שקיום הצומות "הקטנים" (צום גדליה, עשרה בטבת וי"ז בתמוז; תענית אסתר איננה מוזכרת בתלמוד אלא במקורות מתקופת הגאונים) תלוי במצבו של העם: במצב של סכנה ("שמד") ברור שיש לצום; במצב של "שלום", כלומר רגיעה מוחלטת, ברור שאין לצום; ואילו במצב ביניים, שאין בו סכנה מובהקת אבל גם לא רגיעה מוחלטת, הצום תלוי ברצונו של הציבור, שיכול לבחור בין קיום הצום להימנעות ממנו.

הכינוס המדובר התקיים בקהילתו של יוזם האירוע, הרב יהודה שְׁלוּשׁ, רב שכונות מזרח נתניה ואחד מראשי "איגוד חכמי המערב", ארגון רבנים שמוצא משפחותיהם מצפון אפריקה (כבר בשמו של הארגון אפשר לזהות עקיצה מסוימת לעולם האשכנזי, המזהה את עצמו עם התרבות המערבית, אף שארצות צפון אפריקה נמצאות גיאוגרפית הרבה יותר מערבית מהמדינות שמהן הגיעו רבני אשכנז, וגם מכונות במפורש בערבית "ארצות המגרב", כלומר המערב).

הארגון, שהוקם לפני כשמונה שנים, מבקש להדגיש את מורשתם האולטרה־ציונית וגם הליברלית של רבני צפון אפריקה, בניגוד למשל לאופיים החרדי של תנועת ש"ס ומנהיגיה. כך למשל, בראשית ימי הקורונה פרסמו רבני האיגוד היתר לקיים סדר פסח בזום שהודלק לפני החג, כדי לא להשאיר בני משפחה מבוגרים בבדידות מוחלטת; הפסיקה החדשנית הזו עוררה כלפיהם כבר אז הרבה מחלוקת וביקורת.

כעת הם ביקשו לחדש כאמור בסוגיית הצומות "הקטנים" – אלה שמתחילים רק בבוקר וכוללים רק איסור אכילה ושתייה, כלומר כל הצומות חוץ מתשעה באב ויום הכיפורים. הרב שלוש פתח את הכנס והסביר מדוע לדעתו אין לצומות הללו תוקף הלכתי בזמננו. בשיחה עם מקור ראשון הוא חוזר ומסביר את עמדתו: "זה מצב אבסורדי שבו מצד אחד אנחנו חוגגים את יום שחרורה ובניינה המחודש של ירושלים בכ"ח באייר, ומצד שני מציינים ימי אבלות על חורבנה, למשל בי"ז בתמוז. אני הייתי עושה הפוך: מעביר את חגיגות יום ירושלים לי"ז בתמוז, ברוח דברי הנביא על הפיכת הצומות מימי אבל לימי שמחה. במצב הנוכחי אנחנו כביכול כופרים במתנה שא־לוהים העניק לנו. זה כמו אדם שמתפלל ומגייס כספים למען בנו החולה, אבל ממשיך לעשות זאת גם אחרי שהבן התרפא".

יותר ביטחון עצמי

הרב שלוש עצמו, יש לציין, ממשיך לצום בצומות האלה; מן הסתם משום שבכל זאת אינו רוצה לנהוג אחרת מכלל הציבור הדתי, אם כי הוא עצמו מדגיש שהוא עושה זאת "לא בגלל החורבן, אלא כצום של תשובה. מצד שני, אחרי ההדים העצומים שהכנס עורר, אני רוצה להתחיל תהליך שאולי יביא לשינוי ציבורי רחב ביחס לנושא. אני מתכוון לכנס את כל התגובות, בעיקר של רבנים, ואם נראה שנוצר קול משמעותי לביטול הצומות, בשנה הבאה נוציא קריאה פומבית לביטולם".

בעיית "המדרון החלקלק", החוששת שהיתר בתחום אחד עשוי לחולל מהפכה שלמה של שינויים בהלכה, איננה מרתיעה את שלוש. אדרבה, הוא אומר, "עוד חידושים בהלכה זה דבר מצוין. אני למשל בעד ביטול התחנון של ימי שני וחמישי, שגם הוא מתאר מציאות של ירושלים חרבה. אבל אני נגד ביטול תשעה באב, כי המקדש עדיין לא נבנה, ובכלל עוד יש לנו הרבה דרך לעשות עד הגאולה השלמה".

הוא לא שולל שינויים גם בתחומים הלכתיים אחרים, כמו מעמד האישה, אבל אומר שהדרך לשינויים מהסוג הזה מורכבת יותר: "שינוי הלכתי גורף ביחס למעמד האישה דורש הכרעת סנהדרין, מכיוון שאי אפשר לשנות גופי הלכה בלי הכרעה כזו – בניגוד לעניין הצומות, שהגמרא עצמה הפכה אותם לרשות. אבל יש נושאים נקודתיים, גם לגבי מעמד האישה, שבהם ניתן להקל לפי הנסיבות. למשל, אפשר לקבל עדות של אישה אם שני הצדדים לדיון מסכימים, או לתת לאישה מעמד של דיינת לגבי טבילת מתגיירות, כי לא ראוי שרב גבר יבדוק את הטבילה".

הרב רפאל דלויה, רב קהילת "אהל יצחק" בהר־ברכה ושותפו של שלוש להנהגת איגוד חכמי המערב, סבור גם הוא שהסוגיה רחבה הרבה יותר מעניין הצומות: "זה חלק מהשקפה שלמה לגבי אופי ההלכה – האם שינויי המציאות משפיעים על ההלכה, או שאנחנו ממשיכים להפטיר כדאשתקד. אנחנו חושבים שאם חזרנו לארצנו והקמנו מדינה, ויש צבא יהודי וקיבוץ גלויות – לא ייתכן שלכל זה לא יהיה ביטוי הלכתי. זה רלוונטי גם לסוגיה כמו גיור: אם אדם מזדהה כיהודי וחי כיהודי – בסגנון של היהודי הממוצע, המסורתי – לפחות בישראל, שיש בה רוב יהודי ואין סכנה של התבוללות, הוא צריך להיות מוכר כיהודי".

מדוע, לדעתך, ההשקפה הזו מאפיינת במיוחד רבנים יוצאי צפון אפריקה?

"לרבני צפון אפריקה יש מסורת של פסיקה רצופה עוד מימי הגאונים. זה נותן להם יותר ביטחון עצמי מלרבנים האשכנזים, שהיו מנותקים ממסורת הפסיקה של הגאונים וגם הרבו לנדוד ברחבי אירופה לאורך הדורות, כך שהמסורת נפגעה עוד יותר. חוץ מזה, ההשכלה גרמה לאשכנזים לחשוש מהחילון, ולכן כל הזמן הוסיפו עוד ועוד חומרות, שהרבנים הספרדים לא רואים בהן הכרח".

האם נתקלת בעוינות, או אפילו באיומים, בעקבות הדברים שנשמעו בכנס?

"מי שלא קשור למפלגת ש"ס, ממילא לא מקבל תפקידים ממסדיים. אחרי הכנס, היו רבני קהילות שהשתתפו בכנס ולחצו עליהם שיחזרו בהם מתמיכה בביטול הצומות. למיטב ידיעתי היו גם שני רבנים שאכן חזרו בהם. זה חמור מאוד שכך מתקיים דיון הלכתי. אומרים עלינו שאנחנו 'רפורמים', אבל האמת הפוכה. אנחנו אלה שמביאים את ההלכה כמות שהיא, ואחרים הם המחפשים חומרות".

לא לבכות על מה שהיה

עם כל הכבוד לרבנים שלוש ודלויה, את עיקר הסערה בכנס סיפק הרב ניר יעקב מס, ראש ישיבת ההסדר "שיר לנריה" בתל־אביב. בתקשורת צוטט הרב מס מסַפר שכמה מתלמידיו קיימו סעודה חגיגית בתשעה באב האחרון. בשיחה עימנו הוא מכחיש את הפרסום הזה, וטוען שמה שאמר הוא ש"על פי לימוד הסוגיה שנעשה בישיבה, הגענו למסקנה שבימינו לא רק שמותר שלא לצום, אלא שחל איסור מפורש לצום בצומות הקטנים.

"זה נושא שאנחנו לומדים כבר שמונה־תשע שנים בכל פעם שמתקרבים לצומות האלה, כי אנחנו רואים בזה נושא קריטי מבחינת השקפת העולם שלנו", מרחיב הרב מס. "מכיוון שאני תוצר של הציונות הדתית 'הרגילה', התרגלתי לכך שביום העצמאות יש שמחה גדולה על מה שיש, ובתשעה באב בוכים על מה שחסר, והנחתי שכך גורסים גם המקורות. אבל כשראיתי את המקורות, ובמיוחד את הגמרא במסכת ראש השנה, הבנתי שהגישה שלהם שונה לחלוטין. בעצם, המקורות אומרים לנו לא לבכות על מה שהיה, אלא להתמקד במה שיש ובמה שטעון תיקון. ה'שפת אמת' אפילו אומר שגם לפי הרמב"ם שגורס שבימי בית שני התקיימו הצומות, לפחות תשעה באב, כאשר קמה מלכות החשמונאים הפסיקו לצום. אני חושב שאם נתמקד באופן נכון בתיקון, זה גם יקרב את בניין בית המקדש".

אחרי שלמדתם את הסוגיה והגעתם למסקנה שלא צריך לצום, אולי אפילו אסור לצום, התלמידים שלך מן הסתם שאלו אותך מה לעשות בפועל. מה אמרת להם?

"אמרתי שאומנם בלימוד הסקנו חד־משמעית שאסור לצום, אבל שאני לא מוכן להיות מורה הוראה בעניין הזה, ושכל אחד מהם צריך לשאול רב גדול שמקובל עליו. ואכן, אני יודע שהם פנו לגדולי ישראל, אנשים שהם מורי הוראה לכל הדור, אבל אני לא מוסמך למסור את שמותיהם. כמה מאותם גדולים אמרו לפונים אליהם שבאופן ציבורי ופומבי אסור לסטות ממה שמקובל בציבור, אבל באופן פרטי שכל אחד יעשה כפי שהסיק מלימודו".

ואיך אתה עצמך נוהג?

"בעבר נהגתי לצום כדי לא לפרוש מן הציבור, וביום שלמחרת לצום שוב, כתשובה על כך שצמתי. אני לא מוכן לומר איך אני נוהג כיום, כיוון שעצם פרסום עמדתי הוא בבחינת הוראה לתלמידים, ואני לא רוצה להורות להם בעניין הזה".

אתה חושב שהדיון על הצומות צריך לפתוח דיון רחב יותר על שינויי הלכה בהתאם לשינויי המציאות?

"כן, ועל מנת כן השתתפתי בכינוס בנתניה. זו הייתה בעצם קריאה לדיון מחודש על כל היחס בין ההלכה והמציאות".

"אל תיגעו בדתיות שלי"

ד"ר יואב שורק, מייסד תנועת "לכתחילה", שמטרתה לעצב הלכה המתאימה "למציאות ולשכל הישר", השתתף גם הוא בכנס בנתניה. שורק מביע כבר שנים, בעיקר ברשתות החברתיות, התנגדות להמשך קיומם של מרבית הצומות. "את שלושת צומות החורבן 'הקטנים' – צום גדליה, עשרה בטבת וי"ז בתמוז – היה צריך לבטל מיד כשזכינו לקוממיות ולקיבוץ גלויות. נהגתי לפרסם פוסט התנגדות בכל ערב י"ז בתמוז, ולפעמים גם בערב עשרה בטבת, אבל זה לא עורר כמעט שום דיון. הפעם המצב שונה והתעוררה תגובה חריפה, כנראה בגלל הכנס ובגלל נוכחות הרבנים, ואולי גם הרגיעה שאחרי המלחמה אפשרה להתפנות לדברים האלה".

אתה חושב שהכינוס הזה וההדים שהוא חולל הם פתח לתהליך רחב של התאמת ההלכה לשינויי המציאות?

"קשה לדעת. גם אחרי מלחמת ששת הימים הייתה קריאה לביטול הצומות, מצד הפרופסורים אפרים אלימלך אורבך ואליה שמואל הרטום. עכשיו החידוש הוא שאומרים את זה רבנים, אבל למען האמת גם היו רבנים שאמרו את זה בעבר, כמו הרב חיים דוד הלוי או הרב שמואל סיראט (לשעבר הרב הראשי לצרפת; י"ש), ובסופו של דבר זה לא תפס לאורך זמן. אז קשה לדעת אם עכשיו זה כן יתפוס. הרושם שלי הוא שהסנטימנט הדתי הרחב דווקא מזדהה עם הצומות, גם אם הם לא נוחים. כאילו אומרים 'אל תיגעו בדתיות שלי, אני אוהב אותה כמות שהיא'".

ככל שאכן תתקבל הקריאה להתאים את ההלכה לשינויי המציאות, יש עוד כמה תחומים ששורק רוצה להעלות לדיון; בכמה מהם הוא כבר החל לעסוק בשנים האחרונות. הוא פרסם מדריך עכשווי לענייני כשרות בחו"ל, סוגיה שמטרידה מטיילים דתיים רבים, ובו הוא מציג כמה הנחות חדשות לגבי החומרות שהיו נהוגות עד היום. בשבועות האחרונים הוא החל גם בפרסום סדרת מאמרים בעלון "שבתון", שבה הוא מעלה לדיון נושא נוסף: חובות התפילה היומיות.

שורק: "כמו שלא מתאים לכולם ללמוד תורה כל היום, כך גם לא מתאימה לכולם האינטנסיביות התובענית של סדר היום הדתי. למשל, חובת שלוש תפילות ביום במניין. חובת התפילה אפילו לא מופיעה במפורש בתורה, אבל בפועל היא המעצבת החזקה ביותר של סדר היום הדתי, ולא במקרה היא הדבר הראשון שאלה שאורח החיים הדתי קשה להם נוטשים. אנשים ימשיכו להגיע לבית הכנסת כדי לומר קדיש או להתפלל במניין, אבל לאנשים ספציפיים, במצבים ובגילאים מסוימים, כשהם ממילא עמוסי מטלות, תפיסה כזו יכולה לעזור. אם בגולה עוד היה היגיון לאינטנסיביות ההלכתית, כדי להרחיק אותנו ככל האפשר מהתרבות הזרה, בישראל הריבונית זה כבר פחות רלוונטי. עצם המחשבה שההלכה בגלות וההלכה בתנאי ריבונות יהיו זהות – לא הגיונית".

העם החליט

הדברים שצוטטו בשם הרב מס הקפיצו את הרב יצחק שילת, ראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים: "לא ייתכן שראש ישיבה לא ימחה כנגד תלמידיו שערכו סעודה בתשעה באב 'כי הם למדו את הסוגיה'", הוא אומר. "זו אמירה חמורה מאוד מבחינה חינוכית, בוודאי כשמדובר בתלמידים בשיעור א'. לעצם העניין: למרות שבגמרא אכן נכתב שהצומות הקטנים תלויים ברצון הציבור, מקובלנו מהרב צבי־יהודה שאנחנו לא נוגעים לא רק בדברי התורה אלא גם לא בדברי נביאים, שהם ציוו על הצומות האלה. גם השולחן ערוך פסק שצריך לצום בצומות האלה, והוא בוודאי הכיר את דברי הגמרא. מבחינת השולחן ערוך, עם ישראל, באמצעות מנהיגיו הרוחניים, אכן החליט בעניין הזה – שהוא רוצה לצום גם את הצומות הקטנים, ואם מישהו רוצה לשנות את זה הוא צריך לפנות לגדולי הדור שלו. סעודה בתשעה באב זה בכלל סקנדל שמזכיר את מעשיו של שבתי צבי, שחשב שהוא המשיח".

אשר לשאלה העקרונית של התאמת ההלכה לשינויי הזמן, אומר שילת: "ודאי שיש בזה אמת, ולכן זה יכול להשפיע על משהו כמו נוסחי התפילה. גם הפוסקים מכירים בשינויי הזמן. בעבר, למשל, אם אדם הפסיק לנשום היה ברור שאסור לחלל עליו את השבת, כי הוא כבר מת. היום אנחנו יודעים שעוד ניתן להציל אדם כזה באמצעות הנשמה, ולכן מותר לחלל עליו את השבת. יכולים להיות גם שינויים גדולים יותר, אבל הכול צריך להיקבע על ידי בעלי הסמכות הציבורית, כלומר גדולי הדור".

ואם יש חשש שגדולי הדור עצמם יראים לפסוק, מחשש לתגובת הקהל?

"זו בעיה בפני עצמה, אבל כל דור צריך לחיות עם המנהיגים שיש לו. בכל מקרה, ודאי שכיוון ההכרעה צריך להיות מלמעלה למטה, ולא להפך".

גם הרבנים רא"ם הכהן, יוסף צבי רימון ואליעזר מלמד קובעים, בשיחות שקיימנו איתם, שיש לצום בצומות הקטנים. החריף ביותר הוא הרב הכהן, ראש ישיבת ההסדר בעתניאל, שהפנה אותי לשיעור שנתן בעניין זה ביום עשרה בטבת עצמו: "הגמרא במסכת ראש השנה אכן אומרת שכשאין שלום ואין שמד, הצום הוא עניין של בחירה. מזה באו כמה אנשים הטועים מדרך השכל והחליטו שאין לצום בעשרה בטבת. הרי ב'טור' כבר נכתב ששאלת הרצון קשורה לרוב ישראל, ואם רוב ישראל בחרו להתענות אסור לפרוץ גדר. כלומר, זה עניין שכלל ישראל צריך להחליט בו, ולא כת קטנה של רבנים".

יתר על כן, מוסיף הכהן: "הנביא זכריה כבר נשאל, כשהחל בניין בית שני, האם יש צורך להמשיך בצום תשעה באב, והוא ענה בשם ה' שהתשובה חיובית, מכיוון ששורש החורבן היה המצב החברתי המקולקל, וזה הרי עוד לא תוקן. ה'בני יששכר' כתב שאילו צום עשרה בטבת היה חל בשבת עדיין היינו צריכים לצום, כמו ביום הכיפורים, וגם כיום זה הצום היחיד שמתענים בו גם כשחל בערב שבת, משום שהוא מסמל את התחלת הפורענות. אנחנו נמצאים היום אחרי מלחמה קשה וארוכה, שהשורש שלה היה בבירור חוסר אחדות בעם ישראל, אז במצב כזה אפשר לקבוע שלא צריך לצום?"

הרב רימון, רב המועצה האזורית גוש עציון ואחד מפוסקי ההלכה הבולטים בציונות הדתית, מצטט את הרמב"ן וראשונים אחרים, שכתבו שכיום "קיבלו עליהם ישראל את הצום כחובה, גם בתקופות שבהן אין שלום ואין גזירת מלכות", ואת רש"י שמסביר כי הביטוי "יש שלום" כוונתו היא ש"אין יד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל". "דבר זה אכן קיים ברוך ה' באופן עקרוני כשיש לנו מדינה", אומר הרב רימון, "אולם בהמשך הגמרא שם נראה שרק כשיש בית מקדש אין צומות. ואכן, הרמב"ן וה'מגיד משנה' כתבו שרק כאשר יש בית מקדש אין צומות. לכן צריך להמשיך את הצומות כרגיל, עד שייבנה בית המקדש".

הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר־ברכה וראש ישיבת ההסדר המקומית, הפנה אותי לספרו "פניני הלכה", שבו כבר עסק בסוגיית הצומות הקטנים, והבחין בין ההלכה העקרונית ובין מנהג ישראל: "במצב ביניים, כשמצד אחד בית המקדש חרב, ומנגד אין עלינו גזירות קשות, כפי שהיה בתקופת ר' יהודה הנשיא, התחלקו הצומות לשתי מדרגות. דין שלושת הצומות הקלים תלוי ברצונם של ישראל. אבל בתשעה באב, כיוון שנכפלו בו הצרות, כלומר ששני בתי המקדש נחרבו בו, גם במצב הביניים חייבים לצום, ואין הדבר תלוי ברצון. למעשה נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בשלושת הצומות הקלים, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם. וכך הדין עד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, שאז יהפכו ימי הצומות לימי שמחה וששון".