הסודות של "עץ חיים": כך נוצר אחד מספרי היסוד של הקבלה

"עץ חיים" הוא ספר היסוד של קבלת האר"י, ואחד החיבורים המכוננים והמשפיעים בארון הספרים היהודי בכלל. מאז שרבי חיים ויטאל (רח"ו) העלה על הכתב את תורת רבו האר"י, רבי יצחק לוריא, בסוף המאה ה־16, נעשה הספר למקור הסמכות המרכזי של הקבלה הלוריאנית. השפעתו חרגה הרבה מעבר לעולמם של המקובלים: רעיונותיו חלחלו אל ספרות המוסר והחסידות, אל עולם התפילה והמנהג, ואף אל היצירה וההגות היהודית בדורות האחרונים.

במשך מאות שנים נלמד "עץ חיים" בבתי מדרש, הועתק שוב ושוב בכתבי־יד, נדפס במהדורות רבות, והוליד ספרות עצומה של פירושים, קיצורים, עיבודים ומחקרים שעסקו בתוכנו, ברעיונותיו, במקורותיו ובהשפעתו. ספרו של משה הלל מבקש להפנות את המבט אל ממד שנותר בדרך כלל מאחורי הקלעים: אל כתב־היד המקורי של רבי חיים ויטאל עצמו, תהליך כתיבתו ועריכתו, מסלול נדודיו, והמשמעות המחקרית הטמונה בעצם קיומו. מתוך המסע הזה מציע הלל לא רק ידיעות חדשות על תולדות "עץ חיים", אלא גם דרך חדשה לקרוא את אחד הספרים החשובים בתולדות הקבלה.

ישנם כתבי־יד שזכו לחיים ארוכים ומרתקים. הם עברו מיד ליד, נדדו בין ערים, קהילות ויבשות, התפצלו והתאחדו מחדש. ההתחקות אחר תולדותיו של כתב־יד מספקת לנו מידע רב על האישים שהעתיקו או ערכו אותו, ועל השכבות שנוספו עליו בידי המחבר עצמו ובידי אחרים. חלק מהמידע הזה לא ניתן לגילוי מתוך הטקסט אלא רק לאחר בדיקת הנייר, הדיו, צורות הכתיבה, מחיקות והוספות, ועוד.

"ספר עץ חיים – תיאור כתב יד המחבר" מציב במרכז את כתב־היד של רח"ו עצמו, האוטוגרף של עץ חיים. הוא בוחן ומצרף את הממצאים הפילולוגיים, הפליאוגרפיים והקודיקולוגיים, ומשרטט באמצעותם את הביוגרפיה של כתב היד, שבמקרים רבים יש בה כדי לשנות את הבנתנו בתוכן עצמו. טענתו של הלל היא כי כתב־היד של "עץ חיים" נכתב בתקופת ישיבתו של רבי חיים ויטאל בדמשק, לאחר שעזב את צפת בשנת שנ"ח (1598), לאורך שני העשורים האחרונים לחייו (שנ"ח–ש"פ; 1598–1620). אם טענה זו נכונה, הרי שלפנינו עריכתו המאוחרת, הבשלה והסופית של החיבור – הנוסח שרבי חיים ויטאל עצמו ביקש להעמיד כחיבורו הקאנוני היחיד.

כדי לבסס את מסקנתו משלב הלל השוואות פילולוגיות בין נוסחי המהדורות הקודמות של ספר עץ חיים, עם בחינה קודיקולוגית של כתב־היד עצמו. השוואת האוטוגרף לעריכות הקודמות יותר מלמדת, לדבריו, על נוסח מלוטש ומשוכלל בהרבה; סימני המים שבנייר – ובהם סימן של עוגן בתוך מעגל ובראשו עלה תלתן – מתאימים לנייר שיוצר בצפון איטליה רק משלהי המאה השש־עשרה. ממצאים אלה מחזקים את הטענה כי הכתיבה החלה רק לאחר המעבר לדמשק, ולא סמוך לפטירת האר"י כפי שהיה מקובל לחשוב.

בשוק של קהיר

בפרק מיוחד מתאר הלל את תהפוכותיו וגלגוליו המרתקים של כתב היד, עד ימינו. במשך שלושה דורות הוא הוחזק בידי משפחת ויטאל, בדמשק ובמצרים. בהמשך הוא התגלגל בין חכמים וגבירים, נמסר בהשאלה לחכם אשכנזי נודד, נמכר בפרוטות בשוק של קהיר מתוך חוסר ידע במה מדובר, והתגלגל לתוניס, לאיטליה, לאלג'יר ולמרוקו. שני חלקיו התפצלו ונעלמו, ובאורח פלא שבו והתגלו בארץ בהפרש של כעשרים שנה ונרכשו בידי סוחר עתיקות ירושלמי - האחד מידי אלמנה בטבריה, והשני מידי חכם מרוקאי משכונת קריית־יובל. למרבה המזל, לפני רכישת החלק השני הוא נמסר לבדיקה בספרייה הלאומית בירושלים, ולאחר שהתברר כי מדובר באוטוגרף של ספר "עץ חיים", הוא צולם במיקרופילם. במסגרת מחקרו של הלל הוא יצר קשר עם היורשים שהואילו למסור לו לבדיקה גם את כתב היד של החלק הראשון, שעדיין אין בידי החוקרים צילום או סריקה ממנו.

הלל אינו מסתפק בתארוך כתב־היד הנוכחי, והוא מתאר את גלגולי ההעתקה והעריכה שעברו על כתבי רח"ו מראשיתם. לכתב־היד של עץ חיים קדמה תקופה ארוכה של עריכה, שבמהלכה נכתבו הקבצים המכונים "המהדורה קמא". על פי המסורת, קורפוס זה הועתק ללא רשותו של רבי חיים בעת חוליו, וממנו נוצרו העתקות נוספות שהמשיכו להתפשט בעולם. לאחר שעבר לדמשק החל רח"ו במפעל עריכה מחודש של ספר עץ חיים, שנמשך כעשרים וחמש שנה והבשיל ליצירת המהדורה הסופית. בכך הופך האוטוגרף שלפנינו לשלב האחרון בשרשרת ארוכה של כתיבה, תיקון, ליטוש ועריכה.

אחד הפרקים המרתקים בספר, שהמחקר הופך בו למעין עבודת בילוש – עוסק בסיפור "גניבת" כתבי ה"מהדורה קמא" ביוזמת רבי יהושע בן נון, מחכמי צפת. הסיפור תועד לראשונה באגרותיו של רבי שלומיל מדרעזניץ, כחצי יובל לאחר האירוע, ועד היום לא נמצאו לו עדויות ממקורות אחרים. באמצעות בדיקה והשוואה של עשרות כתבי־יד והצלבתם עם עדויות היסטוריות, מצליח הלל למצוא את העקבות של הסיפור הזה בכתבי־היד עצמם, ומראה כי מאחורי הסיפור האגדי מסתתר גרעין היסטורי ממשי.

חידושים מחקריים נובעים לעיתים מגילוי מקור שלא היה מוכר, ולעיתים משימוש בכלי מחקר חדשים. ספר זה חושף ומזהה מקורות חדשים, וגם עושה שימוש במתודות שלא יושמו עד היום בחקר כתבי רח"ו. התחושה בקריאת הספר היא לא רק של מסע פילולוגי או היסטורי, אלא גם ארכיאולוגי. כשם שהארכיאולוג חושף שכבה אחר שכבה כדי לשחזר את תולדותיו של אתר קדום, כך מבקש הלל לחשוף את שכבותיו של ספר "עץ חיים". כל מחיקה, כל תוספת, כל שינוי סדר או חילופי נייר הופכים לחלק מפענוח ההיסטוריה של החיבור. מסקנותיו החשובות של הלל ממחישות כי חקר מדעי היהדות אינו יכול להסתכם בפרשנות רעיונית של התוכן, שכן מאחורי כל טקסט עומד כתב־יד ממשי, המספק לנו הצצה אל המעבדה החיה של יצירת החיבור.

הלל איננו איש אקדמיה אלא חוקר עצמאי המגיע מעולמו של בית המדרש, אך הוא עומד בסטנדרטים המחמירים של המחקר האקדמי. היקף המקורות, השליטה בספרות המחקר, השימוש בכלי הפילולוגיה והפלאוגרפיה, הדיוק בהצגת הראיות וההבחנה המתמדת בין ממצא להשערה – כל אלה הופכים את הספר למונוגרפיה מחקרית מן המעלה הראשונה. השילוב בין התמצאות רחבה בספרות הקבלית ובמסורת ההעתקה שלה, ובין כלים מחקריים מדויקים, מעניק לספר את ייחודו. גם אם לא כל מסקנותיו יתקבלו במחקר, קשה שלא להעריך את הדרך הסבלנית והיסודית שבה הן נבנות. כל קביעה נבחנת מול שורה ארוכה של עדויות, וכל השערה נבדקת באמצעות כמה מערכות של ראיות. כדרכו של מחקר טוב, ספרו של הלל פותח אופקים חדשים ומעודד חוקרים לשוב אל המקורות הראשוניים, לבחון מחדש את ההנחות המקובלות ולהתבונן בכתבי־היד לא רק כנשאי טקסט, אלא כמקורות היסטוריים בפני עצמם.

ראוי לציון גם הצד החיצוני של הספר: הפקה מוקפדת, איכות הדפסה גבוהה, ועשרות צילומים של כתבי־היד, המאפשרים לקורא לחוש שותף למסע הבילוש והפענוח. בשלב זה לא קל למצוא את הספר בחנויות או באתרי המכירה באינטרנט. הוא עובר בעיקר מפה לאוזן בין חוקרים, ספריות, בתי מדרש ולומדי קבלה. באופן סמלי משהו, ספר העוסק במסעו של כתב־יד נדיר ובגלגוליו לאורך הדורות, מזמין גם את קוראיו לצאת למסע קטן כדי להגיע אליו.