בכל שנה, בצאת היום הקדוש מזדרזים הזריזים שבינינו ובדפיקות פטישים על מוטות עץ או מתכת מסמנים חזרה אל חיי מעשה. הגיע זמן לבנות.

כבר מילדות שרנו על שלומית, הבונה הראשית, נערה חרוצה שלקראת החג מעמידה סוכה ירוקה לתפארת השכונה - סוכה שיש בה מקום לכולם ביחד ובנעימות.

נעמי שמר בחרה לעצור ולא לכתוב עוד בית על שלומית שמחזירה את הדפנות והסכך למחסן עד השנה הבאה. אולי הבינה בחוכמת משוררת שאין לדבר סוף, שהרי נערה חרוצה כזו, שרוצה להיטיב עם כולם, לא תסתפק רק בבניית סוכה בחצר ובהחזרתה למקומה בצאת החג. היא יודעת שיש לה כוחות וכישרונות, שהיא יכולה לחבר חלקים לשלם, לאסוף חבורה סביבה וליצור שותפות לתיקון. לתחושתי, הבית הזה, שלא נכתב, הוא הנצרך ביותר.

כל אחת מאיתנו, שלומית בתחומה, בונה סוכות בחצר הבית ובקהילה. אף שנשים תופסות חלק גדול מאוד מתפקידי ההובלה בקהילות ישראל, בכנסת היוצאת חברות רק 29 נשים, 24 אחוזים מחברי הבית. שיעור הנשים נמוך עוד יותר בממשלה.

יש שיקפצו במחאה מול הנתונים, ויש שלא יתרגשו. לא כל אישה מייצגת אותי רק משום שהיא אישה. כמו כל נבחר ציבור, אני בוחנת גם נשים על פי עולם הערכים שלהן, עמדותיהן ושאיפותיהן לקידום מדיניות. אבל שולחן קבלת החלטות שכמעט כולו גברי חסר בהכרח חלק מניסיון החיים, מנקודות המבט ומהקולות של מחצית מהציבור. בתוך החסר הזה בולט במיוחד מקומן המצומצם של נשים דתיות־לאומיות בזירת קבלת ההחלטות.

פרשנים טוענים שהפתק המחוזר והמטורגט ביותר הוא של נשים דתיות־לאומיות, והן יכריעו את תוצאות הבחירות הקרובות. מקובל לתאר אותנו כנשים עסוקות, מג'נגלות, מקצועיות וערכיות.

אבל מידת העיסוק של נשות המגזר בשאלות מדיניות נמוכה מאוד, וכל נושא שמתויג כ"פוליטי" נתפס מרוחק ואפילו בזוי. קל לכאורה להבין איך באקלים הסוער הקיים, ובתוך עומס החיים האישי, סוגיות "רחוקות" עמוסות פרטים נדחקות הצידה. אבל ממתי אנחנו הולכות על הקל? נדמה לי שדווקא הבחירה הערכית לעסוק בסוגיות ליבה לאומיות, מחוץ לארבע אמות, היא הצומת שבו כל אישה בוחרת לדעת מה חשוב לה, מה נכון שיקרה בעיניה - ולא להניח לאחרים להחליט במקומה.

אולי דווקא חג סוכות מזכיר לנו שבנייה אינה מסתיימת בארבע הדפנות שבחצר. אנו בונות בתים ומשפחות, קהילות ומוסדות חינוך, מובילות יוזמות של חסד ועשייה, ונושאות באחריות במרחבים רבים כל כך. אבל כשמגיעים לבניית המדיניות שמשפיעה על כל המרחבים הללו, רבות מאיתנו משאירות את הפטיש לאחרים. אם אנו שותפות בבניית החברה הישראלית בכל כך הרבה מקומות, אין סיבה שנעמוד מהצד כשבונים את המדיניות שלה.

אם חשובה לך מצוינות בחינוך - למה רק ועד הורים? הקניות התייקרו והדירה מתרחקת? אז למה רק פוסט לייעוץ? פעילה במיזם רווחה או בריאות? מה עם קידום תקנות או שינוי חקיקה בנושא?

כל אישה היא שלומית בתחומה, אבל אין היא פטורה מאחריות לגיבוש עמדה במרחב הלאומי ולבחירה מבוססת ידע ביום הבחירות. נכון, זה מתיש והמהות מטושטשת בתוך בליל כותרות צועקות, אבל אם תבחרי להכיר ולדעת - אולי תופתעי לגלות עד כמה ידע הוא כוח וכלי עבודה.

מצאי לך ערוץ ללמידה ממוקדת, חברה שבקיאה, בן משפחה מוערך או פודקאסט מעמיק מעניין. כשכל הפרטים והרקע פרושים בפניך, תדעי שבחרת בבנייה.

הפתק שתכניסי לקלפי יכול להיות ביטוי לתסכול וניכור, או פתק של חיבור למהלך לאומי מתוך תקווה לקדם רעיונות במציאות. זה מתחיל בצעד, בזכות ובחובה שהיא כולה שלך: הזכות לבחור, ואיתה (יום אחד, בלי לחץ, מי יודע) הזכות להיבחר. פתקא טבא.