הגיעה העת לשנות את היחס לדתות שמוגדרות כעבודה זרה

חגי תשרי הם הזדמנות לבחון את יחסה של דת ישראל לדתות אומות העולם. בראש השנה אנו מתפללים על המלכת ה' והפצת אלוהותו בכל קצווי ארץ, ובסוכות אנו מצווים להקריב שבעים פרים - והטעם, על פי המדרש, הוא לכפר ולהעניק ברכה וטובה לשבעים אומות העולם.

יחס מכבד כלפי כל בני האדם שנבראו בצלם הוא בגדר המובן מאליו. השאלה שברצוני לדון בה כאן היא אחרת: האם אמונת ישראל מסוגלת להכיר בלגיטימיות של דתות אחרות? השאלה אמורה במיוחד כלפי דתות פוליתאיסטיות – היינו דתות שאינן מאמינות ברעיון האל האחד. אחדד את השאלה: האם במסגרת האמונה היהודית ניתן להתייחס לדתות לא מונותאיסטיות כאפשרויות לגיטימיות? אין הכוונה לשאלה הלכתית, אלא לדיון תיאולוגי עקרוני: האם תפיסה כזו היא בכלל אפשרית?

לכאורה התשובה שלילית. הדת היהודית מיוסדת על רעיון דחיית "עבודה זרה", ומבחינתה פוליתאיזם איננו לגיטימי בשום צורה. מצב זה יוצר בעיה חריפה, שמזקיקה אותנו לפתרונות שחיפשו יהודי ימי הביניים ביחס לנצרות. יהודים חיו בין הנוצרים, וברור היה שבלתי אפשר להחיל את דיני הרחקת עבודה זרה המחמירים על כלל חברת הרוב; התנהלות כזו לא הייתה מאפשרת חיים יהודיים. פתרונות שונים נמצאו לכך, והדברים ידועים.

הנצרות והאסלאם הן אתגרי האתמול; דתות פוליתאיסטיות הן אתגר ההווה. בעידן הגלובלי שבו אנו חיים, בני דתות אלו הם חלק מן הנוף שלנו. מדינת ישראל עומדת בקשרים כלכליים וביטחוניים מתחזקים והולכים עם הודו וארצות מזרח אסיה. ישראלים רבים, בהם יהודים דתיים, נוסעים לאזור באופן קבוע. האם הינדואיזם ובודהיזם הן מחוץ לתחום, דתות בלתי לגיטימיות מנקודת מבט יהודית? האם כך היינו רוצים ששני מיליארד מאמיני דתות אלו יתייחסו ליהודים?

להינדים אין בעיה מהותית עם היהדות, ודתות פוליתאיסטיות הן מטבען פלורליסטיות ומוכנות לקבל אמונות באלים שונים. הינדים ובודהיסטים מסוגלים להפגין כבוד אמיתי כלפי אמונת ישראל. האם באפשרותנו להשיב להם יחס מכבד באותה מידה?

חשוב לומר כי בדיונים רבים על יחס דת ישראל לדתות הגויים, יש שמחלקים בין "דתות הגויים" ובין "אומות העולם" או "הגויים עצמם". בעיניי זוהי חלוקה בלתי מתקבלת על הדעת: דתו של אדם היא חלק מזהותו. כיצד ירגיש יהודי אילו יקבלו אותו רק כבן העם היהודי, אך דתו תיחשב ככפירה שיש לגנותה? הייתכן כי היהדות מסוגלת לקבל כלגיטימיים אך ורק גויים "חילונים", כלומר מדוללי תרבות וחסרי דת? בתור יהודי הייתי מעדיף שידחו אותי הן כיהודי מצד הלאום והן מצד הדת; גישה כזאת לפחות איננה מעמידת פנים.

בדברים הבאים אסקור שתי תפיסות אותנטיות של מהות אמונת ישראל. דבריי עשויים להיות קשים לעיכול עבור אחדים, הן מן השמרנים הן מן הליברלים, אך אני מאמין שיש בהם פוטנציאל אמיתי: שחרור אמונת ישראל ממגבלות בנות מאות שנים.

מלחמת התבונה בברבריות

אמונת ישראל מניחה לכאורה שאין בקוסמוס אלא כוח עליון אחד – הקב"ה. שאר הכוחות, המכונים "אלילים", הם הבל וריק, פשוטו כמשמעו. לפי גישה זו, אמונת ישראל היא עמדה מדעית־אונטולוגית הטוענת דבר מה על אודות היש: במציאות, בהוויה, ישנו רק כוח רוחני עליון אחד. ביטוי לעמדה זו ניתן למצוא לדוגמה בספר ישעיהו:

כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱ־לֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ... אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד... הִקָּבְצוּ וָבֹאוּ הִתְנַגְּשׁוּ יַחְדָּו פְּלִיטֵי הַגּוֹיִם לֹא יָדְעוּ הַנֹּשְׂאִים אֶת עֵץ פִּסְלָם וּמִתְפַּלְלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ... פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד (ישעיהו מה).

לפי ישעיהו, אין אל מבלעדי ה'. הגויים מוזמנים לבוא לחסות בצילו, מפני שאלילים ופסיליהם הם הבל, תוהו ורעות רוח. ביטוי שגור של עמדה זו מצוי גם בתפילת עלינו לשבח:

עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹּל, לָתֵת גְּדֻלָּה לְיוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, שֶׁלֹּא עָשָׂנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא שָׂמָנוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. שֶׁלֹּא שָׂם חֶלְקֵנוּ כָּהֶם, וְגוֹרָלֵנוּ כְּכָל הֲמוֹנָם, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק, וּמִתְפַּלְּלִים אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ.

אלוהי ישראל הוא האל היחיד מבחינה אונטולוגית, הכוח הרוחני היחיד שפועל במציאות. ואילו אלוהי האומות הם פנטזיות ודמיונות שאין בהם מאומה.

לעמדה זו גרסה משוכללת יותר, שניתן לכנות "מונותאיזם פילוסופי" או "מונותאיזם צרוף". זוהי עמדת הפילוסופים היהודים. בעלי עמדה זו מפתחים את העמדה המונותאיסטית המקראית או המצויה במקורות חז"ל, ומאששים אותה מבחינה רציונלית. לפי הרמב"ם בתחילת הלכות עבודת כוכבים, מקור הפולחן לאלים שונים הוא בטעות טרגית: "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור". בני אותם דורות ייחסו כוח אוטונומי לגרמי השמיים והחלו לסגוד להם, מבלי להבין שאינם אלא כלי שרת פסיביים בידי האל.

ברוח תפיסה זו מאריך הרמב"ם בביאור מושג האלוהים באופן פילוסופי ורציונלי, על סמך המדע האריסטוטלי שהיה מקובל בימיו. האל הרמב"מיסטי הוא ישות מופשטת ובלתי גשמית, הסיבה הראשונה והכוח המניע את העולם. הוא אחד שאין כייחודו, והיחיד שראוי להיעבד. מלבדו, עולם הטבע מרוקן מישויות ומכוחות, ובכלל זה מלאכים. האמונה בקיומו של האל הפילוסופי צריכים להיות מסקנתו של כל בן דעת. עובדי אלוהים אחרים הם טועים מבחינה מדעית ורציונלית והולכים אחר השקר.

למונותאיזם הרציונלי גלגול מודרני. מייצגו המובהק הוא הפילוסוף היהודי־גרמני הרמן כהן. בחיבורו "דת התבונה ממקורות היהדות", מבקש כהן לנסח קווי מתאר של מונותיאיזם תבוני, ברוח הפילוסופיה הגרמנית המודרנית. בהציגו את "המונותאיזם הצרוף", כהן מפרק את האבחנות בין יהודים לגויים, וחוגג את הקריאה לאהבת הגר החוזרת עשרות פעמים בתורה.

ואולם, למרות ניסיונו הכן לקרב בין יהודים ללא יהודים – תפיסתו התיאולוגית של הרמן כהן חוסמת כל תיאולוגיה או קוסמולוגיה שאיננה מונותאיסטית לשיטתו. הוא מסוגל לאהוב גויים אך לא לכבד את דתותיהם – אם הן חורגות מן המונותאיזם הצרוף. ומאחר שעבור כהן, מלחמת המונותאיזם במיתוס היא גם מלחמת התבונה והאתיקה בברבריות – כל חריגה ממנה היא לא רק חטא תיאולוגי אלא גם בעיה מוסרית. לדידו, דת התבונה היא גם דת המוסר (אגב, כמה קלושה טענה זו אפשר ללמוד מהשוואה בין מונותאיזם איסלאמי ג'יהאדיסטי לכללי האי־פגיעה (אהימסה) בדתות הודו).

כתוצאה מכך, כהן איננו מסוגל לכבד באמת דתות פוליתאיסטיות ולא יהודים מיסטיים. בעיניו, אלה גם אלה בודים מלבם אלילים וכוחות ועובדים להבל וריק. גרוע מכך: דרכם מובילה כמעט בהכרח להתנהגות בלתי מוסרית. נמצא כי כהן, כמו הוגים מודרנים רבים, נופל לשוחה שכרה לעצמו: הוא ביקש לטהר את האמונה מתפיסות מיתיות ומיסטיות על מנת ליישב את מסורת ההתגלות עם התבונה ולקרב בין גויים ליהודים. דא עקא, מונותאיזם צרוף זה מוחק מעולמו – ולכן בלתי מסוגל לכבד – מסורות תרבותיות פוליתאיסטיות.

מלאכים ושדים

ואולם מקורות היהדות יודעים גם אפשרות אחרת. לפי גישה זו, שהיא אותנטית לחלוטין ומושרשת במקורות, מהותה של דת ישראל איננה הצהרה על מהות היש, אלא מחויבות לפולחן בלעדי של אלוהי ישראל. אלוהי ישראל כרת ברית עם עמו, ולכן עם ישראל מחויב לעבוד רק אותו. כל עבודה אחרת היא "עבודה זרה". תפיסה זו, המפותחת בספרות הקבלה, מניחה במוצהר כי מלבד האל ישנם במציאות כוחות אלוהיים רבים ושונים, אשר החוקרים מכנים "אלוהויות משניות". כך בדברי המקובל ר' מנחם רקנאטי בפירושו לבראשית י, ה:

בדור הפלגה נתן לכל אומה חלקה מן הארץ ושר אחד למעלה עליה, ובין כולם שבעים, והם שבעים ענפים מן האילן העליון, שבעים שרים הסובבים כסא הכבוד... על ידיהם באים הגזירות של מעלה, והם שומרים ומליצים כל אחד על אומתו.

סביב כיסא הכבוד מצויים שרים, כוחות עליונים הממונים על האומות. שרים אלו אחראים כל אחד על אומתו וכפופים לאל העליון שאותו – ורק אותו – עובדים היהודים. שרי האומות קיימים באמת ובתמים מבחינה אונטולוגית. הם חלק ממערכת הרמונית, או פלירומה (מלאות) אלוהית: בראשה האל העליון, ותחתיו כוחות משניים רבים.

ניסוח חד של רעיון זה מצוי באחד מספרי הקבלה החשובים ביותר בימי הביניים, "שערי אורה" לר' יוסף ג'יקטיליה:

התבונן שאמר הנביא "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱ־לֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד". ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלהי העמים ואינם נקראים אלהים. אבל יש לך לדעת כי ה' יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו, ונקרא שם השר 'אלהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו.

מי הם אלה שאין להאמין ל"דברי הריקות" שלהם? בעלי הפילוסופיה היהודית ובראשם הרמב"ם. על פי ר' יוסף ג'יקטיליה, עבודת כוכבים איננה הבל ואיננה טעות, אלא פולחנם של האומות לשריהם. הכוחות המכונים 'אלילים' אינם אלא מעין מלאכים או אלוהויות משניות, אשר העמים סוגדים להם. לא רק שאלי העמים אינם "מיתוס" במובן של אגדה שקרית, אלא שהסוגדים להם עושים זאת ברצון ה'. תמונת עולם מיתית־הרמונית זו כוללת בתוכה, עקרונית, כל כוח או ישות רוחנית שבעולם, מבלי להיכנס לשאלות אונטולוגיות סבוכות שאין להן פתרון: כל כוח נעבד הוא בבחינת קיים, יהיה זה המלאך גבריאל או האלה ההינדית קאלי. באותה מידה קיימים גם כוחות רוע קוסמיים, בלתי לאומיים, כמו "סטרא אחרא", "נחש" ו"תנין". עמדה זו, בניגוד למונותאיזם, איננה שוללת קיומן של אלוהויות משניות יהודיות: מלאכים, שרפים ואראלים.

תפיסה זו מסוגלת לכבד באמת תרבויות לא מונותאיסטיות, שכן לפיה אומות הגויים עובדים לאלוהויות אמיתיות ולא להבל וריק. לתפיסה זו גם יתרון אחר על פני הגישה המונותאיסטית: מצב הגלות או סבלם של ישראל מוסבר בה כתוצאה של השתלטות השרים על מקורות השפע והברכה הקוסמיים. לא הקב"ה מעניש את ישראל ישירות – אלא השפעתו הטובה נחסמת כפועל יוצא של חטאי העם. בניגוד לתפיסה המתחרה, כאן אין צורך בתיאודיציה. מעשי האל הנראים כבלתי צודקים, מקורם בפעילות שרי האומות או בכוחות סטרא אחרא.

ואכן, ההכרה בממשותם האונטולוגית של כוחות אלוהיים רבים, שחלקם מזיקים, מעניקה הסבר טוב יותר לחוויית הסבל האנושי, מאשר הסברתו כחישובים בלתי ניתנים לפענוח של אל פועל־כול. עמדה זו היא בעצם ניסוח מורכב של עמדה "עממית" יותר, הרווחת בקרב יהודים רבים, גם אם ללא מודעות מלאה: כל מי שמאמין במלאכים או מתגונן מפני השפעות שדים וכוחות רעים – מניח שהעולם מלא וגדוש אלוהויות משניות. מכאן קצרה הדרך להאמין בכוחם (המוגבל) של אלוהי אומות העולם.

מסובלנות דתית לכבוד הדדי

רג'יב מלהוטרה הוא אינטלקטואל ופילנתרופ הינדי־אמריקני. חיבוריו עוסקים בביקורת המערב מנקודת המבט של תרבויות הדהרמה – הינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם וסיקיזם. מלהוטרה הוא משתתף ומממן ותיק של כנסים לשיח בין־דתי. בספריו הוא מתלונן על כך שהמסורת היהודית־נוצרית איננה מסוגלת לכבד את דתו ואמונתו ההינדית. לטענתו, עמיתיו המונותאיסטים אינם מקבלים את ההינדואיזם כדת לגיטימית. לכל היותר הם מוכנים לנהוג בה "סובלנות דתית". "דת נסבלת" – כן, אך לא כזו שראויה לכבוד. ואולם עבורו סובלנות דתית איננה מספיקה. אנו "סובלים" את מי שאיננו מספיק טוב, שאיננו מכבדים אותו באמת. הוא מלין כי "דת הכוללת פולחן של 'אלים שקריים' ושמאמיניה מכונים 'עובדי אלילים' יכולה להיות נסבלת, אך היא לא יכולה להיות מכובדת".

כחלופה ל"סובלנות" המתנשאת, מלהוטרה מציע את המונח 'כבוד הדדי' – כבוד שהוא, כמאמין הינדי, אינו זוכה לו מצד קתולים ופרוטסטנטים. האם גם אמונת ישראל היא כזאת? כפי שניסיתי לטעון, במקורות שונים ניתן לזהות תפיסות המכבדות את אלוהי ואמונות הגויים, גם אם רואים בהן אמיתות חלקיות או אלוהויות משניות בלבד. נדמה לי שזהו יחס מספק, וגם במסורת ההינדית מצינו מעין זה.

בבהגווד גיטה מסביר קרישנה, בניסוח המזכיר את דברי המקובלים כי "גַּם הַדְּבֵקִים בְּאֵלִים אֲחֵרִים וּמַקְרִיבִים לָהֶם בֶּאֱמוּנָה מַקְרִיבִים רַק לִי לְבַדִּי, אַךְ שְׁגוּיָה הִיא דַּרְכָּם. אֲנִי הוּא מְקַבְּלָם וַאֲדוֹנָם שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם, אַךְ אֵין הֵם יוֹדְעִים אוֹתִי כַּהֲוָיָתִי וְעַל כֵּן נוֹפְלִים" (הבהגווד גיטה, שיר תשיעי, טורים 23–24; בתרגום אמיר אור). לפי זה, אילו היה הכותב שומע על אלוהי ישראל היה מגדירו כטעות, אך לא ככפירה או כ"עבודה זרה". הסוגד לאלוהי ישראל ומקריב לו קורבנות, כך סבור המחבר, מקריב ישירות לאלוה משני, ורק באופן עקיף לקרישנה, האל העליון.

זוהי תמונת מראה מדויקת לתפיסה המיתית־הרמוניסטית שלנו: אלוהי העמים הם אלוהויות משניות, סוג של שגיאה, אך שגיאה נסלחת, אפילו סבירה. לא־יהודי הסוגד לאלוהי העמים סוגד בעצם לשליחיו של הקב"ה. אין זו האמונה הנכונה ביותר, אבל יש בה ממש. לעומת זאת, לדעת המונותאיסטים אין כל סימטריה: המסורת ההינדית מכבדת את מסורת העברים, אך המאמינים באלוהי ישראל סבורים כי מאמיני קרישנה סוגדים להבל וריק. אני באופן אישי מעדיף את תמונת העולם הסימטרית. היא מכבדת אותי לא פחות משהיא מכבדת את עמיתיי הלא־מונותאיסטים.

בעיניי יש כאן בשורה רוחנית אמיתית. דווקא היהודים, שחוו על בשרם דורות רבים מה זה אומר להיות בני "דת נסבלת", מסוגלים להעניק כבוד אמיתי לדתות לא מונותאיסטיות. זהו צו השעה הרוחני במציאות גלובלית שבה כוחו האבסולוטי של המערב הנוצרי הולך ונשחק, ואילו תרבויות פוליתאיסטיות הן כוח עולה. אני מאמין כי הקרבת שבעים הפרים עבור אומות העולם בחג הסוכות פירושה דאגה ואחריות כלפי כל באי עולם. כבוד אמיתי כלפי תרבויות לא־מונותאיסטיות הוא חלק הכרחי מכך. הדרך מ"סובלנות דתית" ל"כבוד הדדי" עוברת דרך המעבר ממונותאיזם פילוסופי לתפיסה מיתית־הרמוניסטית. זהו צעד תיאולוגי הכרחי.

רגע קופרניקאי

רבים מן הקוראים ימצאו בוודאי את דבריי קשים לעיכול. אחדים יאשימוני בכפירה או בחוסר מוסריות; אחרים – בשיגעון. על כן חשוב לי לומר שאלה הם דברי אדם המאמין והיונק מן המסורת. ישנם רגעים או אתגרים לחיינו הדתיים שניתן לכנותם "קופרניקאיים" – המכריחים אותנו לחשוב מחדש על האמונה מיסודה ולהבין שיש צורך בשינוי. "הרגע" הפמיניסטי הוא כזה: הטענה לבעייתיות במעמד הנשים בהלכה היא חזקה, ולא ניתן להתעלם ממנה. ואכן, הרגישים שבין תלמידי ותלמידות החכמים מחפשים דרכים לגשר על התהום, ולייצר יהדות הלכתית־פמיניסטית. ה"רגע" של הגוי הלא־מונותאיסט הוא דומה: לא ניתן להתעלם מבקשת הכבוד של עמיתינו מהודו. אנו נדרשים לחשוב מחדש על אמונתנו.

לסיום, אדגיש כי דבריי הם אומנם "רדיקליים" ביחס למקובל בתיאולוגיה היהודית (אף שהם מבוססים על מקורות רבים), ואולם השלכותיהם המעשיות הן שמרניות לעילא. עמדתי מבקשת לאשש את הקיים ולאפשר ליהודי לחיות בשלום עם בני דתות לא־מונותאיסטיות או לא "אברהמיות". אני סבור כי הם מועילים ליהודי דתי שרוצה לחיות באחווה עם לא־יהודים.

"תיאולוגיה של כבוד הדדי" היא פתרון לליברלים דתיים, אך חשובה גם עבור השמרנים: הללו, בשנים האחרונות במיוחד, מעוניינים בקשר עם לא־יהודים, ובמיוחד בשימור עצמאותם הלאומית. לאומיות זו כרוכה באופן בל יינתק בשפה, טריטוריה ודת. אך קשה מאוד לייצר בריתות עם עמיתים שמואשמים באמונה בדברי הבל, כפירה וחוסר מוסריות. אם יבינו זאת, הם ילכו בעקבות מלהוטרה ויתנערו מהר מאוד מן הברית המתרקמת. הצעתי חשובה אפוא גם לשמרנים ומאפשרת להם להעניק כבוד אמיתי לבני שיחם – כבוד שיוביל, כך אני מקווה, לאחוות עמים ולשגשוג מדינת ישראל והעם היהודי.