האם גברים מתקשים להתמודד עם רגשות בגלל ניתוק מאמא בילדות?

איך שולטים ברגשות בצורה מיטבית? זוהי שאלה המעסיקה רבים מאיתנו, והתשובות לה מגוונות. לצד השאיפה לחוות רגשות במלוא עוצמתם, מושגים כמו ניהול רגשות, טיפוח חוסן, ויסות רגשי ושליטה במצב הרוח, משקפים את הציפייה החברתית לפתח כישורים רגשיים שיסייעו לנו לשמור על צלילות דעת בשעות מצוקה ו"לא לאבד את זה".

מה עושים עם רגשות לא רצויים? פרויד וממשיכי דרכו בפסיכולוגיה זיהו מגוון מנגנוני הגנה – דרכי התמודדות שנועדו להגן על הנפש מפני חוויות רגשיות מאיימות. הגנות אלו אמנם פועלות ביעילות במצבים רבים ומאפשרות לצלוח אתגרים בהצלחה ואף בשמחה, אך לא פעם הן דווקא מעצימות את הבעיות שמפניהן הן אמורות להגן. דוגמה מפורסמת לכך היא השתיין בספר "הנסיך הקטן", השותה אלכוהול כדי לשכוח את בושת שתייתו, ובכך מזין בלולאה אינסופית את הבושה שיחוש ברגע שיתפכח.

הספר "תחת שליטה?" עוסק בדוגמה נפוצה נוספת להשלכותיה ההרסניות של הנטייה לשלוט ברגשות בכוח: ככל שמנסים להכפיף אותם לשליטה מוחלטת, כך גובר אובדן השליטה כשהם צפים ועולים. כאשר אנשים אוסרים על עצמם להרגיש, הם נוטים לתקוף את עצמם, לכעוס ולהתאכזב נוכח כל חוויה רגשית ספונטנית.

המאמץ לבלום את הרגש, מסמן אותו כאויב מסוכן ומשריש פחד מפניו. התגוננות מתמדת מפני הרגש מובילה למסקנה כי הוא כה מאיים, עד שיש להירתע ממנו תמיד. מדיניות של ריחוק מרגשות גובה מחיר כפול: היא מונעת מהאדם ליהנות מהטוב, מהיופי ומהמשמעות שהעולם הרגשי מציע, ובו־זמנית מונעת ממנו לרכוש את המיומנויות הנחוצות לניהולו.

אימת הדמעות

הנחת היסוד שעליה נשען הספר היא שבממוצע, גברים מתמודדים פחות טוב עם רגשות וחוששים מפניהם יותר. גברים רבים יעידו כי דמעות מפחידות אותם יותר מאשר צעקות, וכי קל להם יותר להתגונן מפני כעס, מאשר לעמוד חסרי אונים מול כאב מתפרץ. מה הופך גברים לפגיעים כל כך אל מול עולמם הרגשי? זוהי שאלה רחבה הזוכה למענים מגוונים מצד הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, והספר מוקדש להסבר אפשרי אחד שלה. מחברו, ד"ר עומר שקד, משלב בין תיאוריות פסיכולוגיות לניתוח מגדרי־סוציולוגי כדי לבנות מהלך תיאורטי ולהסביר כיצד הניתוק הרגשי מייצר קושי קיומי ומוביל, בסופו של דבר, להתפרצויות של כעס ואלימות.

נקודת המוצא של שקד, השואבת מתיאוריות פסיכואנליטיות פמיניסטיות, גורסת כי מאחר שבנות דומות לאימהותיהן ואילו בנים שונים מהן, הבנים מורחקים בשלב מוקדם ובאופן חזק יותר מהקשר הראשוני עם האם. מכיוון שתינוקות זקוקים לקרבה, למגע ולטיפוח רגשי כדי להתפתח באופן תקין, המרחק הרגשי הכפוי חושף את הרך הנולד לחוויה מסוימת של נטישה.

כאן משתלבת בספר גם גישה יונגיאנית וסוציולוגית: התיוג התרבותי של רגשות כמאפיין נשי ולא גברי, מרחיק עוד יותר את הפעוט מטיפוח עולמו הפנימי. במילים אחרות, כדי לגדל "גבר ראוי", הפעוט מורחק מאימו ומהרגשות הנתפסים כסתירה לגבריות, ונדחף לעבר אוטונומיה מוקדמת ושליטה רגשית נוקשה. אלא שהפעוט זקוק נואשות לקרבה זו; בלעדיה הוא נותר לבדו מול רגשותיו הסוערים. תלישות זו מותירה את הילד חסר אונים מול רגשות בעוצמה גבוהה, וחוויה ראשונית ומתמשכת זו עשויה להסביר מדוע "גברים פוחדים מעולמם הפנימי" (עמ' 71).

בדומה לכותבים אחרים העוסקים בגבריות, שקד מדגיש כי הגבריות המודרנית נשענת לעיתים קרובות על בדידות קיומית המולידה חוסר אונים. כמענה לכך, הוא מציע את שיקום הקרבה להורים: "ככל שהגבר מצליח לשמר יותר קשר רגשי עם אימו... ולפתח יותר זיקה רגשית לאביו... מגעו עם העולם הרגשי יהיה רב יותר בלי שהזדהותו הגברית תהיה מאוימת" (עמ' 55). ילד שיזכה לחיבור רגשי יציב עם שני הוריו, מאמין המחבר, יפתח בסיס בטוח ויכולת ויסות גבוהה, שתאפשר לו לנהל את רגשותיו במקום לפרוק אותם בהתפרצויות.

לצד הפתרון המוצע, מרבית הספר מוקדש לתיאור מסלול ההתפתחות השברירי והנפוץ של גברים. על פי המחבר, גבר שאין לו כלים להתמודדות טובה עם רגשות, נוטה לחוות חוסר אונים מולם. "הקושי הגברי לשאת את חוסר האונים הוא בראש ובראשונה קושי אנושי בסיסי. אבל עליו נוסף קושי מגדרי – כי עבור גברים, חוסר האונים מנוגד למהות גברית שמתרחקת מנשיות אמוציונלית" (עמ' 82). כלומר, לגברים קשה שבעתיים לשאת חוסר אונים, לא רק משום שמדובר בחוויה אנושית מורכבת, אלא משום שהיא מתנגשת חזיתית עם הציפייה התרבותית מגברים להיות בעלי און, תושייה ומסוגלות. גברים, על פי הסטריאוטיפ החברתי שעליו נשען הספר, אינם אמורים להפגין רגשנות, וגבר שחורג מכך מוצא את עצמו במצוקה זהותית.

על פי הספר, תחושת חוסר האונים מביאה גברים להפגנת כעס, לצבירת הון ולניסיונות שליטה בסביבה. הטענה היא שגברים משחזרים חוויה של כוח ומסוגלות דרך "כיבושים" ואימוץ אשליות של שליטה – "פיצוי חולף שמאפשר לשאת חולשה אנושית" (עמ' 32). אף שאין במנגנון זה בנייה פנימית עמוקה או מענה לחסך המקורי, הוא מייצר אצל הגבר תחושת הרגעה זמנית ומפצה על הריק הפנימי.

בניגוד לשיח הרווח, המתרכז כמעט תמיד בנזקים ובאלימות הצומחים מתהליך זה, שקד מזהה כי האתגר הזה עשוי להוות גם מנוע לצמיחה ולפיתוח העולם: "בחלל שמותירה ההזדהות הראשונית עם דמות האם, ההוויה הגברית יכולה לגדול ולהתפתח – למשל בנטייה להרבות דעת, בנטייה למומחיות באמנות, בתחושת יציבות איתנה חרף כל הנסיבות" (עמ' 54). בנקודה זו ניתן לקחת את הטיעון צעד אחד קדימה ולהציע כי גברים רבים מתמודדים עם החסך לא דרך פיצוי ריק, אלא באמצעות חתירה למשמעות אמיתית בתחומים בעלי ערך עצמאי. יצירת דברים גדולים ובעלי ערך אינה חייבת לנבוע רק מניסיון להרוות צורך פנימי לא פתור. מציאת המשמעות עשויה להקל על המאבק הפנימי ואולי לא – אך ערכה הסגולי של העשייה נותר בעינו.

הספר ממשיך ומנתח את אחת התוצאות הקשות וההרסניות ביותר של הכעס המודחק: אלימות. זהו גם הפרק היחיד שבו המחבר משלב תיאורי מקרה (Case Studies). מרבית הסיפורים מציגים גברים שגדלו בצילם של אבות אלימים, וממחישים כיצד הם שחזרו את הדפוסים הללו במערכות היחסים הזוגיות שלהם בשל הקושי לשאת ולבטא רגשות. המחבר – ד"ר לעבודה סוציאלית ובעל ניסיון עשיר בטיפול בגברים אלימים – מכיר את האוכלוסייה הזו היטב. תיאורי המקרה מעניקים אמנם הצצה חיונית לתרגום התיאוריה למציאות, אך הם מעלים שאלה ביקורתית מתבקשת: עד כמה הספר ממוקד למעשה באוכלוסיית קצה זו, והאם נכון להחיל את המודל התיאורטי שהוא מציג על כלל הגברים באשר הם?

בין פסיכואנליזה לסוציולוגיה

שאלה נוספת שליוותה אותי במהלך הקריאה נוגעת למתודולוגיה המדעית של הספר. אף שהמחבר מסתמך על מקורות אקדמיים רבים, התשתית התיאורטית שלו נשענת ברובה על תפיסות פסיכואנליטיות שחלק מהחוקרים מקבלים, אך רבים אחרים בפסיכולוגיה המודרנית נוטים להתעלם מהן או לפקפק בתקפותן. אחד האתגרים בניסוח הסברים פנומנולוגיים למציאות הוא קיומם של הסברים חלופיים רבים לאותן תופעות בדיוק. משום כך, מבנה הספר – המלחים יחד חלקי תיאוריות שונות לכדי מהלך קוהרנטי אחד – מחייב את הקורא לקבל את כל חלקי הפאזל כדי להשתכנע בנכונות היעד שהמחבר חותר אליו.

לדוגמה, ניתן היה להציג את הציפיות החברתיות הנוקשות מגברים להדחיק רגשות, ואת הנטייה של הורים (אבות ואימהות כאחד) לחנך את בניהם להימנע מהפגנת פגיעוּת, ולהציע כיווני הסבר מגוונים מבלי לייצר זיקה הכרחית וליניארית ביניהם. באופן זה, קוראים רבים היו יכולים להתחבר למהלך הכללי גם מבלי לאמץ את ההנחה הפסיכואנליטית הגורסת כי בלב כל גבר נפער חלל בלתי נמנע בשל הרחקתו המוקדמת מאימו, או את הקביעה כי אבות אינם מצליחים למלא את החסך הזה.

באותו אופן, מוטב היה להתיר את השעטנז בין החשיבה החברתית־סוציולוגית – הבוחנת את היחס השונה שמקבלים זכרים ונקבות בשל גופם והבנייתם המגדרית – ובין החשיבה היונגיאנית־ארכיטיפית, המדברת על מרכיבים נשיים וגבריים הקיימים בכל נפש אנושית, שבהם השכל נתפס כגברי והרגש כמזוהה עם הנשי. קיימות דרכים רבות להגדיר מהו "גברי" ומהו "נשי", ובספר נוצר לעיתים עירוב מושגי בעייתי בין התפיסות הללו. העירוב המונחי בין פסיכואנליזה לסוציולוגיה שזור בפרקים רבים, ומי שאינו שותף להנחות היסוד הללו ימצא את עצמו נדרש לברור ולסנן את הנאמר לאורך הקריאה כולה.

יתרה מכך, תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות, כמו תיאוריית ההתקשרות, דוחות את הקביעה הגורפת כי אימהות נוטות להרחיק את בניהן רגשית. החשיבה המחקרית המקובלת כיום מדגישה כי ילדים זקוקים למבוגר משמעותי, אוהב וקשוב, וכי שאלת מגדר ההורה היא משנית לעומת עצם נוכחותם של חום, יציבות ואכפתיות. אמנם קיימת השפעה מגדרית מובחנת, ומחקרים אכן מראים כי בנים ובנות זוכים ליחס חברתי שונה, אך יש מקום לתהות על מידת התקפות וההיקף של הבדלים אלו כהסבר כמעט בלעדי למצוקה הגברית.

התשובה לשאלה המוצגת בשם הספר, "תחת שליטה?", היא בסופו של דבר שלילית. ניסיונם של גברים להכפיף את רגשותיהם לשליטה כוחנית ומוחלטת הוא שמביא, באופן פרדוקסלי, לאובדן השליטה עליהם. רוב הספר מוקדש למכניזם של אובדן השליטה ולהשלכותיו החברתיות והאישיות הקשות, בעוד שרק עמודים ספורים מוקדשים לדרכים שבהן ניתן לכונן יחס בריא ומאוזן עם עולם הרגש.

חשוב לציין כי אין מדובר בספר עזרה עצמית או במדריך חינוכי פרקטי; ליבת הספר היא המשגה תיאורטית של הבעיה והעמקת ההבנה סביבה. זהו חיבור המציג מהלך תיאורטי־אקדמי ממוקד וקולח, בשפה נגישה ודידקטית ומגובה בהפניות רבות למחקרים ולספרות המקצועית.

במבוא לספר מציינת פרופ' דלית יסעור־ברוכוביץ' כי הכתיבה ליוותה את התפתחותו האישית של המחבר כאב לבנים, ומכאן שהשאיפה העומדת בבסיסו היא לסייע בעיצוב גבריות יציבה, המחוברת לעצמה ולסביבתה. ניכר כי המחבר אינו פוסל את הגבריות באופן קטגורי, ומאמין שניתן לגדל בנים שיהפכו אנשים קשובים ואמפתיים, שאינם מאפשרים לבריחה מעצמם לנהל את חייהם. עם זאת, מאחר שעיקר הספר מוקדש להתחקות אחר ההשלכות ההרסניות של הניתוק הרגשי, ומאחר שעבודתו האקדמית של המחבר שזורה בתהליכים אישיים ומרגשים, נדמה שהיה מקום להדגיש ולהרחיב עוד יותר את החיבור החיוני שבין התכנים התיאורטיים ובין חייהם המעשיים של גברים ונשים כיום.