מהר ראשמור ועד השער של הגמרא: התערוכה שמנסה לפצח את הפרוכת

וילון ורוד הפרוס על הקיר, כמעט מתקרה ועד רצפה, ממלא את שדה הראייה של הנכנסים לתערוכה "לפני מי". מאחוריו מציצים פניהם של אבות האומה האמריקנית, כפי שהם חצובים בהר ראשמור המפורסם. עדינותו של הווילון השקוף למחצה מרככת מעט את הפנים הקשוחות המסותתות באבן, ומאפשרת התבוננות מחודשת באייקון המערבי המוכר. עבודתה המרשימה של נעמה ארד, ששמה "הר הצופים", מבהירה לבאים בשערי התערוכה שהיא אמנם סובבת סביב מושג הפרוכת, אך כמעט לא נמצא כאן פרוכות כפי שאנחנו מדמיינים אותן, או כפי שהיינו מצפים לפגוש בתערוכת יודאיקה.

התערוכה, המוצגת בימים אלו במשכן לאמנות בעין־חרוד, "אוגדת עבודות אמנות ישראליות וקוראת אותן דרך מושג הפרוכת", כפי שנאמר בכיתוב הנלווה. "חלק מהעבודות משתמשות באסתטיקה של הפרוכת הקלאסית באופן מובהק, אחדות רומזות אליה בעקיפין, ואילו אחרות נראות רחוקות מאוד מן החפץ המסורתי. על אף השוני החזותי, לכולן משותף העיקרון המושגי של הפרוכת: להסתיר ובה־בעת לגלות".

עשרות העבודות שקובצו כאן נוצרו על ידי אמניות ואמנים ישראלים בתקופות ובמסגרות שונות, רובן ללא קשר, ודאי לא קשר ישיר, למושג הפרוכת. האוצֵר, ידידיה גזבר, הוא שמצא בהן עניין וראה אותן כמתאימות לתמה שהוא ביקש לבחון.

"הפרוכת היהודית במובן האמנותי שלה מעסיקה אותי שנים רבות", אומר גזבר. "בהשוואה לחפצים יהודיים אחרים, יש בפרוכת משהו קל יותר להזרה ולחילון. קח למשל את גביע הקידוש. אפשר לומר עליו שהוא מסמל משהו מסוים ומתוך זה לצאת לתערוכה, אבל היכולת לעשות הזרה על החפץ עצמו היא לא מיידית. בפרוכת, עצם המשחק עם הגילוי והנסתר וכל מה שהוא מסמל נמצא כבר בפרוכת עצמה, ובמובן הזה היא מייצגת רעיון אמנותי שיכול להיות גם חילוני. בנוסף, יש בפרוכת משהו שמזכיר ציור. זה חפץ שטוח, דו־ממדי, וסביב הציור יש הרי שיח שלם על מה הוא מגלה ומה הוא מסתיר, והאם הוא חלון למציאות או פרשנות לה".

גזבר (35), אמן, אדריכל ואוצֵר אמנות, מתגורר בתקוע עם אשתו רעות (גילוי נאות: כותבת במוסף זה) ושני ילדיהם. הוא בוגר ישיבות מרכז הרב ועתניאל ולימודי אדריכלות בבצלאל, ומפרסם ביקורות ומאמרים על אמנות חזותית בבימות שונות.

המעבר שעשה גזבר מעולם הישיבה לעולם האמנות והאוצרות אינו שגרתי. "לקראת סוף הלימודים בישיבה", הוא מספר, "הציפה אותי תחושה של גודש, של עודף מחשבות ורעיונות שאין לי כלי שיכיל אותם. אני תמיד חושב על בייני"שים שלומדים לפני חנוכה ספרים שלמים על התורות של החג, אבל אין להם מספיק אינטראקציה אנושית, מערכת יחסים או אפילו סדר יום קבוע שדרכם הם יכולים באמת לבחון וליישם את התורות האלה. לשאלה האם החג הוא כזה או אחר אין שום משמעות מעשית בחיים שלהם, זו עבודה תודעתית טהורה מול הספר. אתה יושב שם כמו במנזר, ועושה מעין 'הרפתקאות תודעה' במשך שלוש או חמש שנים.

"הרגשתי שזה המון חמאה בלי לחם, ושאני פשוט חייב קרקע. עם התחושה הזו התגלגלתי לבצלאל, ללימודי אדריכלות דווקא. עניין אותי לגלות איך רעיון מופשט, חברתי, תרבותי או רוחני, יכול לקבל ביטוי מוחשי בחומר. נכון, אדריכלות נתפסת כמקצוע ספציפי מאוד, ואני הגעתי מאופק מאוד תיאורטי ורעיוני, אבל בסוף זו דיסציפלינה שלצד המקום המעשי יש בה חלק תיאורטי – מחשבות על המרחב, איך קוראים אותו ואיך משתמשים בו. הרעיון מתחבר לכלי, יש עוגן שמחבר אותך לשאלות כמו 'מה עושים עם זה' ו'למה זה טוב'".

זוהי התערוכה הראשונה שהוא אוצר במרחב מוזיאוני, אך קדמו לה תערוכות אחרות שאצר בגלריות קטנות יותר. האחרונה שבהן היא "לשם ובחזרה", תערוכה רב־תחומית של לוחמי מילואים שהוצגה בקיץ 2024 בגלריה גאולה בירושלים.

לאחר כמה שנים שבהן פלרטט בראשו עם רעיון התערוכה, פנה גזבר בקיץ 2023 לאבי לובין, האוצר הראשי של המשכן לאמנויות בעין־חרוד. לובין נענה בחיוב, ומלאכת ליקוט העבודות החלה. לגזבר היה ברור שאלה צריכות להיות עבודות קיימות ולא כאלה שהוזמנו במיוחד לתערוכה, דווקא משום שהוא ביקש לומר באמצעותן משהו רחב או להעלות שאלה כללית על האופן שבו האמנות הישראלית מתייחסת, במודע או שלא, למושג הפרוכת.

יעל בוכבינדר־שמעוני: "לכל האנשים הסופר־מילוליים שעוסקים בתורה, הטריגר החזותי הזה נמצא במוח בעל כורחם. כשאתה לוקח שער כזה ומגדיל אותו, אז אדם שעוסק בתורה ירגיש בבית, זה יזמין אותו, הוא יהיה מוכן להסתכל על דברים דרך השער הזה"

קריטריון נוסף לעבודות המתאימות היה שהקישור למושג הפרוכת לא יהיה רחוק ומאולץ. "לא רציתי שהחיבור לפרוכת יהיה יותר מדי בידיים של האוצֵר. רציתי שהעבודות ייגעו בשאלה האם באמת יש התייחסות יהודית אחרת למושג הזה של דבר שצריך לכסות. יש בתערוכה כמה עבודות אייקוניות מאוד, של אמנים מוכרים ובעלי שם, עבודות שהוצגו במרחבים מכובדים שונים, ומבחינתי זו הזדמנות להגיד 'בואו נתבונן מחדש בעבודות המוכרות הללו, והפעם בתוך ההקשר הזה'".

מלכת אנגליה והרב הראשי

תפקידה המעשי של הפרוכת היהודית הוא, לכאורה, להסתיר את ארון הקודש – ובזמנים רחוקים יותר, לייצר הפרדה בין רמות הקודש השונות של המקדש והמשכן. אופייה של אותה הסתרה נתון לפרשנויות שונות: הסתרה אסתטית שמחפה על הארון החשוף ועל ספרי הקודש, כמו מפה שפורשים על שולחן, או הבדלה מהותית שמסמנת גבול בין המקום שכולם יכולים לגשת אליו בכל עת, ובין המרחב שמעֵבר, הבלתי מושג.

מעניין לציין שבתקופות מסוימות, למשל בימי בית שני, מאחורי הפרוכת המפרידה לא היה דבר, שהרי כידוע הארון נגנז בסוף ימי בית ראשון. הארון עצמו היה כלי שמחביא בתוכו לוחות, שגם הם מגלמים מילים ולא אובייקט חזותי. אולי זהו הדבר שהתערוכה מבקשת לבחון: את מעשה הפרוכת ופעולתה ואת המחשבה שאולי, לפעמים, היא הדבר עצמו ולא רק אמצעי.

אחת העבודות המסקרנות בתערוכה היא של ליאור גריידי, אמן ותיק ורב־תחומי שעבודותיו מוצגות בתערוכות שונות בארץ ובעולם. בניגוד למרבית המיצגים בתערוכה, עבודתו של גריידי דווקא דומה מאוד לפרוכת המוכרת: היא עשויה מקטיפה, תלויה כווילון שאפשר לפתוח על ידי הסטה לשני צדדים, ורקומות עליה מילים. על חלק אחד של הפרוכת רקומות המילים משיר השירים "אני לדודי", ועל החלק השני "ודודי לי". כאשר פותחים את הפרוכת המילים מתרחקות זו מזו, ואולי גם הדוד והרעיה.

"הרבה מהעבודות שלי מתעסקות בפואטיקה של היום־יום, הן לוקחות דברים מוכרים ומזקקות מהם איזשהו אלמנט או ביטוי פואטי", אומר גריידי. "הן לא עבודות חידתיות במובן של הדימוי. גם כאן, אתה עומד מול העבודה ומזהה שזו פרוכת, אתה לא צריך להתלבט מה אתה רואה. ובתוך זה אני מנסה לייצר איזה טוויסט שהופך את הדבר הפשוט לפואטי, ששואל שאלה".

במקור, עבודת הפרוכת של גריידי הייתה חלק ממיצג אמנותי שעסק במושג הבית, והוצגה בתוך חדר שדימה את חדר השינה שלו. רק כשפגש את גזבר וזה סיפר לו על התערוכה, הוא גילה שההצבה שהוא חשב עליה באופן אינטואיטיבי, של אהבת הדודים הרוחנית בתוך חדר המיטות, איננה זרה ליהדות. להפך, המדרש מתאר את דימוי הכרובים שעל ארון הברית, המצוי במרחב היהודי המקודש ביותר, כמעשה אהבה. כלומר, החיבור בין הפרוכת והפסוק הרקום אליה ובין המרחב הזוגי הכמוס, הוא חיבור עתיק. בפרוכת של גריידי בולטת נקודת המבט שרואה בפרוכת את הדבר עצמו, ובפתיחה שלו, בהסטת חלקי הווילון כדי להביט פנימה או החוצה, מעין החמצה של האינטימיות ויצירת מרחק. כאילו דווקא הימצאותה של הפרוכת מאפשרת את הקרבה הרצויה.

"העיסוק במוטיבים מהעולם היהודי מעניין אותי מאוד", אומר גריידי, ומרחיב על השימוש שעשה בקטיפה, זו המוכרת לנו מפרוכות קלאסיות: "השימוש הזה הולך מבחינתי אחורה עד להוראות המקראיות לבניית המשכן, עם חומרי הגלם של כסף, זהב ורקמת שש וארגמן. אלה מונחים ארכיטיפיים, הקטיפה מייצגת מלכות או פאר באופן אוניברסלי. גם מלכת אנגליה לובשת גלימה מקטיפה מעוטרת בדיוק כמו קטיפה של פרוכת, וגם הרב הראשי הספרדי. מעניין אותי לבדוק את זה, לבחון איך אנחנו מנסחים הוד והדר וקודש ונותנים להם ביטוי חומרי".

איך אתה מרגיש כשלוקחים עבודה שהצגת לפני שנים במקום אחר, במקרה הזה בניו יורק, ומציגים אותה בתערוכה אחרת תחת ההקשר של הפרוכת?

"זה מעניין ומרגש אותי. אני מאמין שאמנות היא קודם כול שיחה, והיא מתרחשת בעיקר בין העין של הצופה ובין העבודה עצמה, ופה יש לי הזדמנות לשוחח דרך העבודה עם קהלים נוספים, בפלטפורמה שונה, כמו גם עם עבודות נוספות ושונות שמוצגות בתערוכה".

הצד האחורי

העבודה הראשונה שעליה חשב גזבר כשהגה את רעיון התערוכה הייתה "דיוקן של אלוהים", עבודה מפורסמת של דוד גינתון. "בראש שלי אני מחפש עבודות לתערוכה הזו כבר מ־2019", מחייך גזבר. "בעבר פרסמתי מאמר במגזין האמנות 'ערב רב', שנגע בקודש וחול ובגילוי וכיסוי באמנות. התייחסתי שם גם לעבודה של גינתון. זו בעצם סדרה של ציורים שבהם גינתון מצייר את הצד האחורי של הציורים ואף מוסיף עליהם את הכיתובים שנהוג לכתוב בצד האחורי. יש משהו בעבודה הזו שממש מפעיל אותך. אתה מתבונן במסגרת האחורית של הציור ומרגיש שאתה רוצה להפוך את זה, לראות מה יש מקדימה, אבל אין 'מקדימה'. מה שאתה רואה זה מה שיש – וזהו, כביכול, דיוקנו של האל".

העבודה של גינתון לא נכנסה לתערוכה, אך התנועה הרואה בהתגלות האלוהית משהו שנעצר במחסום, בפרוכת, באה לידי ביטוי בעבודות שונות בה. כך למשל בעבודה של ציפי לוריא ז"ל, שיצרה פרוכת קטיפה פשוטה ועליה רָקמה בחוטים מוזהבים את המילים "אין כניסה", רמז לכוחו של הכיסוי לעצור בעד האדם, להזכיר לו את קיומו של הבלתי מושג.

כך גם בעבודה שונה לחלוטין, של נירה פרג. בעבודות רבות שלה בוחנת פרג את מחסומי הברזל שממלאים את המדינה באופנים שונים. ב"קישוט ופשע", עבודתה המוצגת בתערוכה, היא עושה שימוש במחסום משטרתי. המחסום אינו מופיע בצורתו המוכרת אלא ממוקם הפוך, כתבליט בטון בתוך הקיר. באמצעות סרטי פלסטיק של "אין מעבר" הוא הופך למיצג שאמנם יש בו חסימה אטומה ומוחלטת, אך גם רוך והסתלסלות פיוטית שמזכירה, עם הצבתה לצד העבודות האחרות, פרוכת מסורתית. הדבר מצטרף למבט על מושג הפרוכת כגדר אסתטית, כגבול שלא ניתן לעבור.

"אחד הדברים שעניינו אותי", אומר גזבר, "זה להבין איך המקום היהודי מתעסק עם החזותי, איזה יחס הוא נותן לאובייקט, דווקא בגלל המופשטות והידיעה שפעמים רבות מאחורי המחיצה אין עצם ממשי, אין צלם או תמונה שאפשר להצביע עליהם. המיתוס המערבי של בגדי המלך החדשים טוען שהילד בחוכמתו התמימה חושף את זה שאין בגד ואין כלום, וממילא הכול שקר. אני חושב שהמבט היהודי רואה בכיסוי ערך עצמי שלא רק מכסה על הסוד. בכלל, אני חושב שמי שצועק 'המלך ערום' הוא מבוגר, לא ילד. זה סיפור של מבוגרים. הילד מבין שיש איזה משחק, שיש איזה שעשוע בהתרחשות. הוא לא מבוהל מכך שאין שום דבר ממשי, ומצליח ליהנות מהדמיון. המבוגר מתקשה לשאת את זה. ילד שואל את עצמו האם הדבר כיף או לא, ולא האם הוליכו אותי שולל. המבוגר שצועק שהמלך עירום מסרס לעצמו את היכולת לשחק.

נעמה ארד: "נתקלתי רבות בטענה שהאמנות שאנו עושים היא אליטיסטית מדי, שאי אפשר להבין אותה. אבל האירועים הקשים שקרו פה בשנים האחרונות, ולצידם החרם התרבותי מצד אמני העולם, כופים עלינו מציאות חדשה. אין לנו ברירה אלא להביט אל תוך עצמנו"

"בתקופה שבה למדתי בבצלאל, עבדתי כמדריך באגף לאמנות במוזיאון ישראל. בהדרכות האלה אפשר לפגוש אנשים שהשדה של האמנות מוכר להם והם הולכים בו בנחת, וכאלה שהתחום זר להם יותר והם יכולים לשוב ולשאול: מדוע מה שמוצג כאן זו אמנות. הרבה פעמים, במיוחד בהדרכות קצרות, כשהיינו עומדים מול עבודה מסוימת, הייתי אומר לקבוצה: בואו נשאל רק שאלה אחת על העבודה הזו, השאלה הכי מעניינת. ואז אדם צריך לבחור מה הוא שואל. האם הוא רוצה לשאול, שוב, למה זו אמנות? האם זו השאלה הכי מעניינת? או שהוא יכול להניח רגע לשאלה הזו ולשאול משהו אחר, להביט בדבר עצמו ופשוט ליהנות ממנו".

עץ הפוך

שאלת ההשתהות בשער עצמו, בגדר, בכיסוי, מבלי לעסוק במה שעתיד או צריך להיגלות מאחוריו, שבה וחוזרת בעבודות רבות בתערוכה. בעבודתה של יעל בוכבינדר־שמעוני, אמנית חזותית שגם לומדת ומלמדת תורה, אפשר לזהות תנועה מעט אחרת. כזו שאיננה בהכרח מרימה על נס את עצם מעשה הכיסוי, אלא מייצרת הזמנה כנה לכניסה פנימה, יחד עם איזו זהירות או רגישות. במילים אחרות: לא תמרור של "אין כניסה" אלא תמרור של "עצור לרגע", של מתן זכות קדימה.

מדובר בציור גדול, בצבעי שחור־לבן, שמזכיר דף שער מסורתי של ספרי קודש רבים ובהם הגמרא. על השער הזה מטפסים עצים עירומים חסרי עלים, שכמו משתלטים על הציור והופכים את הכניסה האפשרית אל השער, לתוך ספר הקודש, למין כניסה ליער אפל. במקור, העבודה שילבה מרכיב פיסולי, והציור נתלה באופן כזה שאפשר היה להתבונן בצידו האחורי. כאן היא מוצגת כציור בעל צד אחד בלבד.

"העבודה הזו היא חלק מסדרת עבודות שנקראת 'סדרת השערים'", מסבירה יעל. "למדתי אמנות במקביל ללימוד תורה במדרשת מגדל עוז, וחשבתי הרבה על החיבור של העולמות האלו. יום אחד התבוננתי בעמוד השער הזה, שהוא ציור שהגיע בכלל מעולמות שאינם יהודיים, והבנתי שיש כאן משהו. השער הזה, שנמצא בפתח של הגמרא ובעוד המון שערים של ספרי קודש, הוא 'התת־מודע החזותי' של לומדי התורה. זה נוגע במקום עמוק, מקום ביתי. לכל האנשים הסופר־מילוליים האלה שעוסקים בתורה, הטריגר החזותי הזה נמצא במוח בעל כורחם. הבנתי שהשערים האלה הם מפתח. כשאתה לוקח שער כזה ומגדיל אותו, אדם שעוסק בתורה ירגיש בבית. זה יזמין אותו והוא יהיה מוכן להסתכל על דברים דרך השער הזה".

את השער הספציפי הזה היא יצרה עבור תערוכה בשם "לא בשמיים היא", שעסקה בסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי. לעומת הנטייה הקלאסית לעסוק בסיפור דרך המוטיב של הכרעת הרוב האנושי על פני היחיד, אף שהיחיד נעזר בשמיים כדי להוכיח את צדקתו, יעל הדגישה פן אחר: זה של מערכת היחסים הקשה בין רבי אליעזר לרבן גמליאל, שהיו בה כעס, עלבון, סליחה ולבסוף גם מוות.

"רציתי להתבונן על האירוע הזה של הפגיעה הבין־אישית ועל המתח האידאולוגי שגובה מחיר כבד", היא אומרת. "זה המקום שממנו יצאתי, ולכן קראתי לעבודה הזו 'שערי אונאה'. זה קשור לשאלה דתית כללית. אני מרגישה שיש מתח בין 'בין אדם למקום' ל'בין אדם לחברו', והמתח הזה קיים מאוד כשאתה לומד תורה. אנשים דתיים מקריבים לפעמים את הבין אדם לחברו בשביל אידיאולוגיה, בשביל הבין אדם למקום".

לשאלתי על משמעות העצים השחורים המופיעים בציור, משיבה יעל: "התורה שבעל פה, שהיא בעצם לב הדיון בין רבי אלעזר לחכמים, היא כמו עץ הפוך, שהמקור שלו למעלה בשמיים והענפים שלו צריכים להגיע אל האדמה. גם האדם הוא מין עץ הפוך. קשה לדמיין את זה חזותית, אבל הראש הוא בעצם השורש, ושאר האיברים הם הענפים. רבי אליעזר אומר לחכמים: כשאתם אומרים 'לא בשמיים היא', אתם בעצם מתנתקים מהשורש, אתם מקצצים בנטיעות. ובאמת יש בסיפור הזה עיסוק בעקירת העץ.

"העצים רומזים גם לאגדה אחרת, על ארבעה שנכנסו לפרדס ועל היכולת של רבי עקיבא להיכנס לפרדס ולצאת ממנו בשלום, וגם להיות זה שניגש לרבי אליעזר ולומר לו שהוא מנודה. יש משהו מתעתע בעצים הפוכים, לא ברור אם יש להם שורש או לא, אם הם חיים או לא, האם יש בהם משהו אפל או לא".

בהשראת היצ'קוק

היצירה של יעל בוכבינדר־שמעוני מזמינה אותנו להיכנס ברגישות למקום שיש בו גם קושי, אך במובן החזותי, הצופה מן הצד לא רואה לאן הוא מזמין אותו. מה שמחכה לנו מאחוריו, מבוסס על היכרות מוקדמת עם השערים המצוירים. לעומת זאת, בעבודה של נעמה ארד שהזכרתי בראשית הכתבה, ישנו הכיסוי, השער, החיפוי, וגם הדבר שמעבר לו. כאמור, הבד הוורוד השקוף לא באמת מסתיר את הדמויות הגדולות שניצבות מאחוריו.

"זו עבודת הגמר שעשיתי כשלמדתי בבצלאל", מספרת נעמה. "בית הספר היה אז בהר הצופים, וכך העבודה קיבלה את שמה. באותה תקופה עסקתי הרבה בדמויות אב, בעיקר סביב המודרניזם, וכך הגעתי להר ראשמור. ההר מופיע גם בסרט של אלפרד היצ'קוק, 'מזימות בינלאומיות'. היצ'קוק ביקש מאלה שבנו את הסט לסרט, שיבנו בית בסגנון של פרנק לויד רייט, אדריכל מודרניסטי חשוב, ושהבית יהיה ממוקם ממש ליד אותו ההר. יש בסרט סצנות שהגיבורים יושבים בסלון ורואים את ההר מבעד לחלון. אף פעם לא הייתי בהר הזה, אבל הסרט הזה השפיע עלי. דמיינתי את החלון מהסרט בתוך החלל של בצלאל, וחשבתי לשים עליו בד שקוף עם מעט צבע. בגלל שההר הוא בצבע שחור־לבן גם במציאות, הבד בעצם צובע את הדמויות בצבע גוף והופך אותם ממשהו מאוד סמכותי ואבהי, למשהו דווקא נשי ורך".

וזה מתחבר לך לפרוכת?

"כשידידיה פנה אליי ואמר שהוא חשב על העבודה שלי בהקשר של הפרוכת, חשבתי שזה טייק מעניין מאוד. כשעשיתי את העבודה הזו, זה ממש לא עבר לי בראש.

"אני בכלל חושבת שקורה כרגע משהו מעניין מאוד לאמנות הישראלית", מוסיפה נעמה. "בעבר נתקלתי שוב ושוב בטענה שהאמנות שאני וחבריי עושים היא אליטיסטית מדי, שאי אפשר להבין אותה. אבל האירועים הקשים שקרו פה בשנים האחרונות, ולצידם החרם התרבותי מצד אמני העולם, כופים עלינו מציאות חדשה, מקומית מאוד. אין לנו ברירה כרגע אלא להביט אל תוך עצמנו.

"הפרוכת כמו שאני מבינה אותה, תפקידה לייצר הבדלה. זה מקום דיאלקטי שמאפשר חיבור בין חלקים שהם כל־כך הפוכים ושונים בטבעם עד שלכאורה בלתי אפשרי לחבר אותם, אבל זה בדיוק תפקידה של הפרוכת. היא מכסה כדי לייצר גילוי מסוים. אולי זה מתקשר גם לסוג החיבור שאנחנו רואים כרגע בתערוכה הזו, שמזמינה למוזיאון קהלים חדשים שלאו דווקא יצא לי לראות בתערוכות לפני כן".

במשכן לאמנות בעין חרוד, ששמו "משכן" מייצר חיבור נוסף לנושא התערוכה, שמורים למעלה מ־20 אלף פריטי אמנות יהודית וישראלית. זהו אוסף מרשים, בוודאי ביחס לגודלו של המוזיאון עצמו. התחושה היא ש"לפני מי", שעשרות יצירותיה מונחות בשלושה חללים גדולים ומוארים, נמצאת במקום הראוי לה. הן במובן האסתטי של חלל, אור ומרחב, והן משום שגם היא עוסקת בשאלה מהי אמנות ישראלית, מהי אמנות יהודית, והאם יש להן צורה ייחודית משלהן. זוהי תערוכה חשובה בהקשר הזה, ובעיקר עשירה, מגוונת ויפה עד מאוד.

התערוכה "לפני מי" מוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד עד 3 באוקטובר