זה התחיל בפסוק שקט ודרמטי כאחד, "ויהי אחרי מות משה". זו פתיחה שאין בה סיום אלא מעבר ממנהיג ונביא להנהגה אחרת, אל עם ואל ארץ. כך נפתח ספר יהושע, וכך נפתח בשבילי מסע ארוך שנמשך שנים.
הוא הסתיים בפסוק אחר מספר דברי הימים ב', כמעט הפוך באופיו אך דומה בעומקו: "כה אמר כורש מלך פרס... מי בכם מכל עמו השם אלוהיו עימו ויעל". לא עוד כיבוש אלא שיבה, לא הנהגה מבפנים אלא רשות מבחוץ. לא תחילתו של מסע, אלא הזמנה לשוב אליו.
כמעט בכל שבת, לאחר ארוחת הבוקר, אני קורא פרק אחד בתנ״ך. זו לא תוכנית לימודים מסודרת, לא יעד לסמן עליו וי, אלא זהו הרגל פשוט ועקשני, כמעט אינטימי. כך, בין שנות הקורונה למלחמה, בין חדשות כבדות לרגעי השקט של שבת, סיימתי לקרוא את כל ספרי הנביאים והכתובים. לא עשיתי זאת מתוך יומרה, אלא מתוך התמדה.
הכי מעניין
הקריאה הזו לא הייתה אחידה. היו רגעים של עונג צרוף – השפה של עמוס וישעיהו, החדות המוסרית, העברית המקראית שמצליחה להיות בעת ובעונה אחת גם שיר וגם כתב אישום. לעומתם היו חלקים אחרים, בעיקר בשופטים, בשמואל ובמלכים, שבהם מצאתי את עצמי נסחף לתוך עלילה סוערת של כוח, תשוקה, בגידה ונאמנות. זה לא נופל ממשחקי הכס, רק בלי ציניות ועם אחריות היסטורית כבדה בהרבה.
דווקא ספר שופטים הפך לאהוב עליי מכולם. אולי משום שהוא הספר הכי מפוכח בתנ״ך. אין בו אשליות גדולות ואין בו הבטחה לגאולה סופית. שוב ושוב חוזרת בו אותה נוסחה חדה: "ותשקוט הארץ" - לעיתים ארבעים שנה, לעיתים חמישים, לעיתים פחות. לא היה זה שלום נצחי, לא פתרון מוחלט, אלא פרקי שקט זמניים בין סבבי כאוס. השקט הגיע תמיד עם מחיר, ותמיד נגמר.
ספר שופטים מלמד שאין קיצורי דרך היסטוריים, ושגם הישגים מרשימים אינם פוטרים עם ואומה מהצורך המתמיד בשמירה על מוסר, אחריות ומשילות.
הסיום המטלטל, "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", נכתב לא כהתרפקות על חירות אינדיבידואלית, אלא כאזהרה. זהו פסוק של פירוק, של אובדן מסגרת, של חברה שבה אין בלמים ואין הנהגה שמצליחה להחזיק את המתח העדין שבין חופש לסדר. ספר שופטים אינו שיר הלל לאנרכיה, אלא כתב אישום נגדה. הוא מציב מראה חדה בפני עם החי ללא ריבונות יציבה, אך גם בפני עם שריבונותו עלולה להיסחף לכוח ללא רסן.
ספר־הספרים הוא ספר חובה, אך למרבה הצער מעטים יודעים ללמד אותו כך שיישאר חי ורלוונטי. יותר מדי פעמים הוא הפך לנטל, למבחן, לשינון חסר נשמה. בעולם הישיבות הדתי והחרדי כאחד, התנ״ך עצמו נדחק לעיתים לשוליים לטובת עולמות פרשניים סגורים ומנותקים מהסיפור הרחב. דווקא שם, במקום שאמור להיבנות בו הרצף הלימודי, נותק לא פעם החיבור הישיר למקור הסיפור שלנו.
ראוי להזכיר בהקשר הזה את דוד בן־גוריון. הוא לא היה אדם שומר מצוות במובן המקובל, אך היה קשוב עמוקות לתנ״ך. בעיניו הזכות על ארץ ישראל נשענה קודם כול על ספר יהושע, על הנביאים, על הסיפור המכונן – לא על התלמוד. לא היה זה משום שזלזל בו, אלא משום שהבין מה מספר את סיפור העם לעצמו ולעולם, ומה מעניק לו שפה מוסרית ומדינית מובנת גם מחוץ לבית המדרש.
עתה אני יוצא למסע חדש, לקריאה נוספת, איטית ומדוקדקת יותר - לא כדי "לסיים", אלא כדי להבין לעומק כיצד נולד החיבור שלנו כבני ישראל וכיצד התעצב לעם יהודי; כיצד נשא עימו גם אמונה וגם ריבונות, גם אחריות וגם מחיר.
התנ״ך איננו ספר של תשובות נוחות. הוא ספר שמציב גבולות לכוח, שמתריע מפני הנהגה שמאבדת בלמים, שמזכיר שוב ושוב מה קורה לעם ששוכח למה קיבל ארץ ולשם מה נדרש לשלטון.
מי שמוכן לקרוא אותו באמת, מגלה שהתנ״ך אינו שייך לימין או לשמאל, לדתיים או לחילונים. הוא שייך לשאלות הקשות ביותר של חיינו כאן ועכשיו – מהי ריבונות שאינה מתפרקת לעריצות, מהו עם שאינו מוותר על מוסר גם ברגעי פחד, ואיזו הנהגה יודעת לשמוע נביאים ולא רק יועצים. אין זה ספר של נוסטלגיה, אלא של אזהרה. הספר הזה לא נכתב כדי שנצטט אותו, אלא כדי שניבחן מולו.