אחת השאלות הנפוצות שאנו מקבלות מבוגרי ובוגרות בית המדרש, היא כיצד להמשיך לאחוז בעולם תורני־רוחני לאורך שנות חיים עמלניות, עמוסות ותובעניות, הן מצד העיסוק וההתפתחות המקצועיים והאישיים, והן מצד המשפחה והקהילה. האתגר הגדול הזה עולה בצורה חריפה יותר במעגל החיים הנשי – כמובן בשלב של לידות וגידול הילדים, אך גם בשלבים מתקדמים יותר.
תקופת אחרי החגים, בתקווה שלפנינו ימי שגרה ברוכה, היא נקודת זמן מתאימה להאיר את הנושא החשוב הזה. אנו פוגשות את תלמידותינו אחרי שנות האולפנה, התיכון והמדרשה, בתוך החיים עצמם, לצד לימודי התואר האינטנסיביים. בעבודתנו החינוכית, במדרשה הפועלת בתוך קמפוס אוניברסיטת בר־אילן, התכלית העומדת לנגד עינינו אינה מצטמצמת לשנות ההווה, אלא לחיים שלמים וארוכים שיש בהם חיבור לעולם תורני. המבט העתידי לשלב שאחרי שנות המדרשה והתואר גוזר את אופני הלימוד, כלי העבודה והחוויה שאנו מייצרים כאן ועכשיו.
אנחנו מזהות בדברי התלמידות שישה אתגרים מרכזיים שהן פוגשות כבר בשלב הלימודים האקדמיים, ואין ספק שילוו אותן גם בעתיד. בדברים שלהלן נבקש לפלח את האתגרים העומדים בפני בוגרות בית המדרש, ואת הדגשים שיש להעניק בשנות הלימוד במסגרת הבית־מדרשית, כצידה לדרך ארוכה.
הכי מעניין
ליצור עוגנים להתפתחות לימודית מתמדת | צילום: באדיבות המדרשה באוניברסיטת בר־אילן
האתגר הראשון, הברור, הוא העומס ומצוקת הזמן. העומס מחייב תעדוף, ופעמים רבות דוחק את העולם התורני לסוף הרשימה, בבחינת "לכשאפנה אשנה". האתגר השני הוא הקושי במעברים – בין הדרישות והפעילות בעולם המעשה ועולם החול, ובין העיסוק בקודש. לא מספיקה ההבדלה בין קודש לחול, לעיתים קשה לעבור בין השניים. קל ופשוט יותר להיות מונח רק בעולם אחד.
האתגר השלישי הוא הקושי בחשיפה לעולמות תוכן אחרים: חילון, אקדמיה, ביקורתיות. פעמים רבות הערכים מתנגשים. יש תחושה שהעולם הרוחני אינו הולם תכנים אלו, ועולה חשש מפני עמידה נוקבת מול השאלות הצפות או הקונפליקט הניצב בפתח. פה ושם מבצבצת תחושה שהעולם התורני הוא נחלת העבר, ואין בכוחו ליתן מענה רלוונטי לשאלות העולות מהמפגש.
האתגר הרביעי, שנתקלים בו כבר בשלבים צעירים יותר אך הוא מתעצם לאורך השנים, הוא האווירה החברתית במקום הלימודים או העבודה. אווירה זו קשורה בעירוב המגדרי, בקודים חברתיים שונים, באופני בילוי, לבוש ועוד. האתגר החמישי נובע דווקא מדרישת אותנטיות כנה ורצינית בעבודת ד', שלפיה אין טעם במאמץ קטן, בשיעור בודד, בתפילה תוך כדי תנועה, שכן איננו רוצים לעשות את תפילתנו קבע וכלאחר יד. זו תנועה שיוצרת ויתור גם על המאמץ הקטן. האתגר האחרון, גדול ומשמעותי, קשור במחויבות באופן כללי ובמחויבות להלכה בפרט. נושא זה דורש מקום לעצמו, ולא נרחיב בו הפעם.
מוכנות להשקיע
לאור מיפוי האתגרים, אנו מבקשות להציע כיווני חשיבה ומענה שהם נר לרגלינו לאורך שנות הלימוד במדרשה.
טיעון העומס מאפשר לבחון עד כמה העולם הרוחני אכן חשוב לנו. החשיבות מזינה את סדרי העדיפויות. השדר המתמשך הוא חיזוק חיבורים, והטענת העולם התורני באופן בחירי ואקטיבי. זו צריכה להיות בחירה מודעת של מוכנות להשקיע זמן, מקום וקביעות. כדברי ר' מנא בירושלמי (פאה א, לא): "'כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם', ואם הוא ריק – מכם הוא. למה? שאין אתם יגעים בתורה. כי הוא חייכם – אימתי הוא חייכם? כשאתם יגעים בו".
בעולם של אינסטנט קשה לייצר השקעה והתמדה, אך הן הכרחיות. היקף הלימוד, צורתו ועומק היגיעה משתנים לאורך השנים, אך התביעה היא לכונן חיבור קבוע וחי, כל אחד ואחת בהתאם ליכולותיהם, למה שזמין להם ולמה שמחיה אותם.
כל עיר שגנותיה גבוהין מבית הכנסת חרבה, להורות שהתעודה של בית הכנסת, שהיא עבודת השם ית', הוא המקום היותר גבוה שבחיים, שכל פינות החיים הפרטיים כולן אליו יפנו ועל ידה יתעלו ויתרוממו (עין איה שבת א, כה).
ככל שנשכיל להעמיד את השאיפות הרוחניות והייעוד הרוחני בראש סולם העשייה והשיח, כך הבחירה להשקיע בהם תהיה טבעית ופשוטה יותר.
להשתייך לחבורה
"בכל דרכיך דעהו" – צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם... הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך (מוסר אביך ב, ב).
לימוד גדול הוא להצליח לאמץ נקודת מבט הרמונית על מכלול החיים שלנו, לרבות המעברים בין קודש לחול, באופן שאינו יוצר ביניהם סתירה אלא אפילו הפריה הדדית. חיים באופן הזה מאפשרים תנועה הוליסטית שבה לא רק מרחב הקודש משליך על מרחב החול, אלא גם הקודש מתעצם ומתגדל ממרחבי החיים הטבעיים ומתוך עיסוקי החול.
לעומת תחושת הקושי, שלפעמים מגיעה גם לשיתוק, אל מול העולם החילוני, האקדמי והמקצועי, יש לשוב ולחדד את הברכה ואת ההזדמנויות העולות מהמפגש הזה. בבית המדרש שלנו מלמדים רבים האוחזים בזה וגם בזה: הם פועלים במרחב האקדמי כלומדים, מלמדים ויוצרים, ונטועים עמוק בקודש. דמויות אלו הן כתובת משמעותית לבירורי עומק העולים אצל הלומדות, בעקבות מפגשים העלולים להיות מטלטלים מאוד. אנחנו מנכיחים באופן קבוע ומודע את נקודות הרווח וההפריה בין התחומים, לצד האתגרים וההתנגשויות. במפגשים אלו עולות גם אסטרטגיות שונות להתמודדות. באופן כזה, היציאה לעולם הרחב מרוככת יותר ומעניקה כלים ודמויות משמעותיות גם להתייעצויות בהמשך.
"הסכת - עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה" (ברכות סג ע"ב). אחד העוגנים המרכזיים להתפתחות תורנית מתמדת שיש בכוחה לתת מענה גם לקשיים רבים העולים אחרי שנות המדרשה, הוא מציאת חבורה וחֲבֵרה הדוברת אותה שפה. אין די בדמויות זמינות להיוועצות לאורך השנים; חשוב להשתייך לחבורה ולקהילה שהתקדמות בעבודת ד' מעניינת אותן. זו יכולה להיות חברותא ללימוד, חֲבֵרה לשיח תורני, ומפגשים במינון משתנה.
חשיבותו של הגעגוע
לצד הדגשים הללו, יש לזכור את שלושת העמודים המרכזיים שעליהם מושתתת עבודת ד'. הראשון, שכבר הוזכר, הוא הלימוד וחשיבותו. לאורך שנות המדרשה, ברור שהלומדות מקבלות כלים ללימוד עתידי בשלביו השונים. עמוד התפילה חולק מקום לעצמו, על אתגריו ועל חשיבותו בתקופות ובזמנים שונים, והוא מקבל מקום מרכזי בלימוד ובמעשה. לצד אלו יש לזכור ולהדגיש את הברכה שבמעשים הפשוטים והגדולים של גמילות חסדים, של ראיית האחר, של חריגה מהאני הפרטי למבט היוצא החוצה. אולי השנים המדגישות לימוד מאפילות מעט על גדולת החסד, ועם היציאה לחיי המעשה יש לקומם את המשמעות הרוחנית הגדולה של עשיית חסד.
אחת התנועות החשובות של עובד ד' צריכה לייקר גם מעשים קטנים, פיסות חלקיות של תפילה, לימוד ושיח. חלקיות זו אינה נבחנת בפני עצמה אלא ברצף הארוך של חיבור שהיא יוצרת, כאשר השלם גדול מסך חלקיו. זו תנועה מחויבת להתקדמות, המוציאה אותנו מחשבון של הכול או לא כלום. מקום רב יש לרצון הפנימי, גם אם הוא מצליח להתממש באופן חלקי ולא שלם.
העיקר הוא הרצון שצריך האדם להרגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע בכל עת להשם יתברך ולתורתו ולמצוותיו ולהשתדל תמיד שיהיה לו רצונות טובים חזקים דקדושה... ואם אף על פי כן אינו זוכה לזה מה לעשות ויתגבר לבלי להפסיק ולבטל הרצון חס ושלום... ועיקר התכלית הטוב של הנשמה הקדושה הוא שתזכה שיהיה לה רצונות חזקים כל כך (ליקוטי הלכות, הלכות ערב ג, א-ב).
נוסף על אלו, יש לייקר מאוד את תנועת הגעגוע. בניגוד למחשבה אפשרית שגעגוע יוצר תסכול, בבית המדרש שלנו געגוע הוא יקר מפז. הוא יוצר את החיבור העתידי, את המפגש המחודש האפשרי. לפיכך יש שערכו עולה אף על המעשה עצמו.
הרבנית ד"ר לאה ויזל עומדת בראש המדרשה באוניברסיטת בר־אילן; הרבנית ד"ר מירב (טובול) כהנא עומדת בראש תכנית המתיבתא במדרשה