מותר לטוס לחו"ל - איך אין צורך לנפנף בזה בבית הכנסת

דמיינו את ההתרחשות הבאה: אחד המתפללים עומד במרכז בית הכנסת, דופק על הבימה ומכריז בדרמטיות: "טיילנו בחו"ל, היה כיף". מן הסתם תסכימו שזו איננה התנהגות ראויה. אם כך, מדוע רבים מאיתנו נוהגים לעלות לתורה בשבת בבוקר ולברך "הגומל" ברוב עם בעת חזרתם ארצה? חלקנו זוכים לטפיחות על השכם ו"כל הכבוד", והמהדרים שבהם אף מבקשים אחר כך את מספר הטלפון של סוכנות הרכב או את פרטי האטרקציות המומלצות. מדוע כולם צריכים לדעת שנסעתם לחו"ל? ולמה בבית הכנסת? ומה עם מי שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו נסיעה כזו, והוא יושב בפינה ומקנא? ומעבר לכך: האין זה בעייתי לפרסם בציבור את היציאה מהארץ

אכן, היציאה לחו"ל הפכה לתופעה מקובלת ושגרתית. אם בעבר רק משפחות אמידות יכלו לאפשר זאת לעצמן, היום כמעט כולם טסים. החל מנערים בתיכון ועד משפחות שמרניות ומרובות ילדים, שבעבר לא היו מעלות בדעתן לנסוע. הוויכוחים הלוהטים הזכורים לי בנושא משנות נעוריי הפכו לפיהוק משמים; אפשר לומר שהסוגיה הוכרעה.

ובכל זאת, נדמה לי שראוי לחשוב לעומק על התופעה ועל השלכותיה. בחרתי לעסוק בעניין בהקשר של ברכת הגומל הפומבית, שגורמת לי תחושה עזה של צרימה. תקוותי היא שפתיחת הסוגיה תוביל לדיון מעמיק יותר בנושא ובהשלכותיו.

היתר שהתרחב

נזכיר שבאופן עקרוני קיים איסור הלכתי לצאת מהארץ (גיטין עו, ב). היציאה מותרת במקרים נקודתיים בלבד: כדי ללמוד תורה, כדי לשאת אישה, ולצורכי פרנסה (עבודה זרה יג, א). הרמב"ם פסק זאת להלכה (הלכות מלכים, ה, ט) והוסיף שגם במקרים שבהם הותרה היציאה אין הדבר ראוי, "שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו, ונתחייבו כליה למקום".

עם זאת, במהלך הדורות הורחב מאוד היתר היציאה מארץ הקודש. הרמב"ם עצמו, כידוע, לא מנה את יישוב הארץ במניין המצוות, וגם בשולחן ערוך לא נזכרה חובה זו במפורש, עניין שהקל על המקילים באיסור זה. וכך, ההיתרים הנקודתיים שהוזכרו בגמרא התפרשו בצורה רחבה. למשל, הותר לצאת מהארץ לענייני פרנסה לא רק כאשר מדובר בצורך קריטי וב"פיקוח נפש" כלכלי, אלא גם כדי לעשות עסקים ולהרחיב את העושר האישי. במידה רבה, המציאות ההלכתית בעניין הזה שיקפה את החיים בפועל. לאורך כל הדורות, ובכלל זה בדורות האחרונים, גדולי הפוסקים התגוררו בחו"ל. אחרים, תושבי ארץ הקודש, נוהגים בעצמם לצאת ממנה ואף לשהות ולטייל בחו"ל.

מעניין לגלות שקו המחלוקת בנושא איננו עובר בין פוסקים חרדים לציונים. להפך, חלק מהפוסקים המחמירים ביותר באיסור יציאה מהארץ הם רבנים חרדים מובהקים שראו בכך זילות בקדושת הארץ. שניים מגדולי הפוסקים החרדים בדור האחרון, הרב שלמה זלמן אוירבך והרב חיים קנייבסקי, התפרסמו בהסתייגותם הנחרצת מן היציאה מהארץ. הרב אוירבך אף נמנע מלנסוע לחגיגת בר־המצווה של נכדו בחו"ל, וכתב ש"לא ראה היתר מספיק לכך". על הרב קנייבסקי מסופר שמנע נסיעות לחו"ל אפילו לצורכי גיוס תרומות, שידוכים והשתטחות על קברי צדיקים, והיה חוזר ואומר שכיום ניתן להשיג מטרות אלו גם בארץ. לפוסקים החרדים מצטרפים כמובן פוסקים ציוניים, בהם הרב שלמה אבינר והרב יעקב אריאל, שהורו כי אין לצאת לטיולים בחו"ל.

לעומתם, שדרה רחבה של פוסקים התירה לצאת לטיול לחו"ל. הנימוק הראשון קשור לשינוי הנסיבות. לטענתם, האיסור ההיסטורי על יציאה מהארץ מתייחס לפרק זמן ממושך ואף קבוע, ואילו בימינו הטיול הוא קצר, זמני ומתוך כוונה ברורה לחזור. במציאות שבה היציאה מהארץ הפכה להיות כה קלה ושגרתית, אי אפשר לדרוש מהאנשים שלא לעזוב את הארץ. "אין ארץ ישראל בית האסורים שיהיה אסור לאדם לצאת לראות עניינים נאים להפיג הליאות כשצריך לכך", נאמר בספר "אבני חן" מאת הרב אברהם יעקב זילברשטיין, נכדו של הרב אלישיב. באותה רוח נטען שאם הותר לצאת לצורך רווח כספי־חומרי, מדוע שלא להתיר גם את "רווחת הנפש" בהתאווררות בטיול בחו"ל? ובכלל, האם אין עניין לראות את פלאי הטבע ואת עולמו היפה של הקב"ה? אחד מפוסקי דורנו צוטט באמירה שכאשר יתייצב לפני בית דין של מעלה, הקב"ה ישאל אותו האם הלך לראות את ההרים והנחלים היפים שברא.

בטוח יותר ממכונית

מכאן נעבור לשאלת ברכת הגומל. ברכה זו נתקנה כדי להודות לה' על כמה מקרים של הצלה ממוות לחיים: "יורדי ים, הולכי מדבריות, מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא" (ברכות נד, ב). הגמרא אף קובעת שיש לברך את הברכה במניין, כלומר להודות לה' באופן פומבי וחגיגי. הפוסקים נחלקו בשאלה האם טיסה בימינו נכללת בקטגוריה זו של הצלה, כמו "יורדי ים" בימי קדם. יש שטענו שגם כיום המרחב האווירי הבין־יבשתי הוא מסוכן. ברגע אחד של חוסר תשומת לב או תקלה טכנית, המטוס עלול לצאת משליטה ונוסעיו יימצאו בסכנת חיים מיידית. אחרים הצביעו על הסטטיסטיקה המועטה של תאונות אוויריות, שממנה עולה כי טיסה בטוחה יותר מנסיעה במכונית.

דיון זה מתקיים במנותק משאלת היציאה מהארץ, ונקודת המוצא היא שמדובר בסוגיות נפרדות. אולם בעיניי קשה שלא לחוש טעם לפגם כאשר אדם עולה לתורה ומברך בפומבי, במעין התפארות, על יציאתו מארץ ישראל. ובכלל, אם הטיסה מהווה סכנה, מהיכן ההיתר להסתכן, ועוד לצורך טיול? היו מי שטענו שמותר להסתכן בדברים שהם "דרך העולם", ומנגד היו מי שאמרו שגם אם אדם התיר לעצמו להסתכן, אין ראוי לברך על ההצלה מהסכנה שהוא עצמו בחר להיכנס אליה. על בסיס זה היו שהורו שלא לברך הגומל בפומבי, ומי שחש רצון להודות יכול לברך לעצמו, בלא הזכרת שם ה' (תשובות והנהגות ג, פא).

אינני פוסק הלכה, וראוי להבהיר שאני טס לחו"ל בעצמי. לנסיעות אלה יש ערך של התאווררות אישית ומשפחתית, ובעיניי חשוב גם לראות עולם ולא להישאר פרובינציאלי ומסוגר. "העולם הוא ספר", היה מי שאמר, "ומי שאינו מטייל בו קורא רק עמוד אחד". אך לצד כל זה, עדיין כדאי לחשוב פעמיים לפני שטסים לחו"ל. העמוד שלנו בספר, ארץ ישראל, אינו ככל העמודים. ראוי שנחוש התכווצות בלב כשאנו יוצאים מארצנו, ולכל הפחות שלא נחגוג את עזיבתה.

יש כאן מעין פרדוקס, כפי שכתב בשעתו הרב ישראל רוזן (תחומין כ): ככל שהטיסות נגישות יותר, כך מצטמצם האיסור ההלכתי־פורמלי לעזוב את הארץ. כאשר הטיסה הופכת להיות זמינה וקלה, נחלש המרכיב של עזיבה. מצד שני, קלות זו עלולה להתפרש כזלזול במתנת ה', בארץ הבחירה. ואכן, כל מי שנסע לחו"ל יכול להעיד שהיופי והאיכות של ארץ הקודש עלולים להיפגם במפגש עם ארצות ומדינות אחרות, מרשימות לא פחות. איני יודע כיצד לכלכל את המתח הזה, אך בעיניי אסור שהיציאה מארץ ישראל תהפוך למובנת מאליה. חכמינו הציבו מעליה דגל שחור, אל לנו להפוך אותו לדגל לבן.

לכל הפחות, כך נראה לי, לא ראוי לברך הגומל בפומבי על טיסה לחו"ל, שכבר איננה בגדר סכנה בזמננו. הסיטואציה שבה אדם מברך הגומל ובהמשך לכך משתף את חבריו בחוויות הטיול, מעקרת את משמעות הברכה מיסודה. נסעת לחו"ל? טוב שנהנית, אבל אל תשכח שמקומך בארץ ישראל. אתה מעוניין לשתף את החוויה עם חבריך? כתוב עליה בפייסבוק, אבל עלייה לתורה היא לא ההזדמנות המתאימה לכך. חשוב לך להודות לה' על שובך בשלום ארצה? תברך לעצמך בלא שם ומלכות.

ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן