מהלך הגלות והגאולה של יחזקאל מקבל סדר חדש

שני נביאים־כהנים גדולים עמדו לישראל בדור חורבן הבית הראשון: ירמיהו ויחזקאל. ירמיהו פעל בעיקר לפני החורבן, בארץ יהודה ובנימין, ואילו יחזקאל הָגלה מירושלים בשנת 597 לפני הספירה – אחת־עשרה שנה לפני החורבן (586 לפה"ס) – עם יכניה (יהויכין) מלך יהודה, אשר הֶגלה נבוכדנאצר מלך בבל.

גולת בבל היא הזירה שבה פועל יחזקאל, וממנה מתאר הנביא בחזונו את הרעה המתחוללת בירושלים ובמקדשה בשנותיהם האחרונות, את חוויות החורבן ובשורתו, ואת גאולת ישראל ותקומתו בארצו בעתיד. נבואת יחזקאל נפתחת בשנה החמישית לגלותו (592 לפה"ס).

שמו של הספר שלפנינו, "צופה אל הבאות" מתייחס אפוא אל שש השנים הבאות שבסופן חורבן ירושלים והמקדש, וגם אל התקופה הממושכת שלאחר החורבן. בנבואות המוקדמות צופה יחזקאל את פני החורבן וההגליה המתקרבים, ובמאוחרות הוא צופה את פני הגלות כמציאות הממתינה לגולים ולצאצאיהם בעשרות השנים הקרובות, וגם את השיבה ארצה, הרחוקה והמעורפלת.

תוכנית התקומה הנבואית

זיקת ספר יחזקאל אל הרובד הכוהני שבתורה, ובייחוד אל חומש ויקרא ותורת כוהניו, היא מן המפורסמות, וזאת במקביל לזיקתו של ירמיהו אל חומש דברים – ספר משנה תורה. זיקות ייחודיות אלה כרוכות בפער שבין מסורת מתן תורה בסיני ובין עמדותיהם של רוב חוקרי המקרא, והן באות לביטוי גם בספר המונח לפנינו. כך לדוגמה מסיק הכותב שיחזקאל ושומעיו הכירו היטב את התוכחה הקשה שבספר ויקרא כו, אבל לא את הווידוי, הנחמה וההבטחה שבסופה.

לדעת הכותב, רצון האל בתשובה והבטחת הגאולה הם פרי תוכנית התקומה הנבואית של יחזקאל על נהרות בבל, והם לא נכללו בנוסח המקורי של ספר ויקרא או לפחות לא היו מוכרים לגולים. כך יש לראות גם את חזון העצמות היבשות (יחזקאל לז, א-יד), את תקוות החזרה ארצה ואת קריאות הנביא לתשובה ולתיקון. נבואות אלה ואחרות מנוגדות למסורות הכוהניות שקדמו ליחזקאל, שלפיהן החורבן והגלות יהיו למעשה סופו של עם ישראל. נושא זה נדון בהרחבה בפרק הראשון של הספר.

מהפסוקים בספר ויקרא עולה בבירור הכרה דתית שלפיה בני אדם נענשים לא רק על עוונותיהם כי אם גם על עוונות אבותיהם. מפתיע אפוא להיווכח שמרכיב מרכזי בהשקפת העולם שמציג יחזקאל בפני שומעיו הוא עקרון הגמול האישי: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" (יח, ד), ובהמשך: "בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן" (כ). עיקרון זה מוכר כבר מהתורה וכמובן גם מהתורה שבעל פה, אלא ששם הוא מתייחס למיתת בית דין של היחיד אך לא למיתה בידי שמיים ולא לגמול על חטאי הרבים.

עם זאת, ברור שתורת הגמול של יחזקאל היא מורכבת מאוד. כך, מחד היא מכירה פסוקים כגון "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" (יחזקאל כא, ח), ומאידך מביעה התנגדות עזה למשל העממי "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה" (יח, ב; ירמיהו לא, כח-כט). היבט נוסף של תורת הגמול: בפרק יד מוצגים שלושה צדיקים נודעים: נח, דנאל ואיוב, השרויים בין רשעים, והנביא קובע כי "הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה" (יד, טז). צדיקים אלה לא יצילו אפילו "בָּנִים וּבָנוֹת", ונראה שהכוונה לבניהם ובנותיהם שלהם. שאלה בפני עצמה היא מי הוא בדיוק דנאל זה, והכותב עוסק בה בשולי דבריו.

דמותו של נביא אילם

לדעת מחבר הספר קשה לקבל את טענתם של פרשנים וחוקרים שסברו שאין דרך לנסח תורת גמול שיטתית של יחזקאל. בפרק השלישי של ספרו הוא מציע אפוא סינתזה שעיקרה התפתחות כרונולוגית של תורת הגמול בנבואות יחזקאל. ראשיתה בימים שלפני החורבן, והמשכיה משתנים ומתחלפים עם התקרבות החורבן, מיסוּד הגולה בבבל וחזון הגאולה העתידה. ואף על פי כן, מכלל מבוכה לא יצאנו.

היבט ייחודי על תורת הגמול משולב בנבואות הצופה הנידונות כאן בפרק השני, עוד לפני העיסוק העיקרי בתורה זו. נבואת הצופה הראשונה נמצאת כבר בפרק ג (יז-כא): "בֶּן אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ"...

הרעיון חוזר ביתר פירוט ואריכות בפרק לג. לדעת רבים הנבואה הראשונה "צופה פני עתיד" והיא נאמרה בטרם חורבן, ואילו השנייה "צופה פני עבר", כלומר נאמרה אחרי החורבן ומתייחסת אל כישלונו של יחזקאל למנוע את החטא ואת עונשו. לדעת הכותב וחוקרים שקדמוהו, הנבואה המקורית היא דווקא השנייה, והצגתה המקוצרת בפרק ג היא מעשה עורך מאוחר. הנבואה ה"שנייה" עוסקת אפוא בתפקידו המתפתח של הנביא אחרי החורבן ובמציאות של גלות לאומית כוללת, ובתוך כך עולה גם שאלת גמולו האישי של הנביא. מעמדו כצופה שהתמנה בידי האל ושתיקתו נוכח רשעותם של החוטאים, הופכת אותו לשותף להם ולבר עונש כמותם, ומכאן נובעת חובתו המוחלטת להתנבא גם נוכח ספקות, התנגדות, זלזול וסכנות – תופעות מוכרות גם בתולדותיהם של אליהו, אלישע, עמוס, ישעיהו, יונה וירמיהו. ובהיבט נוסף: יכולתו של יחזקאל לפעול היא מילוי חובתו שלו, אבל תלויה גם בנכונותם של שומעיו להאזין לדבריו ולהיענות להם. ועוד: מן הפרקים הראשונים של ספר יחזקאל עולה דמות של נביא אילם, שעיקר פעילותו מעשים סמליים ושיח בינו ובין אלוהיו. פרקי הצופה משתלבים בתפקידו העיקרי של הנביא בגולה: להטיף בפועל לתיקון מיידי ולחזות את פני הגאולה הצפויה לבוא בעיתה.

אחת השאלות הסבוכות בחקר ספר יחזקאל היא טיבם ומעמדם של התשובה והתיקון. נושאים אלה נידונים במקומות רבים בנבואות יחזקאל, והסתירות הפנימיות העולות מהם אינן מאפשרות להציג תמונה אחידה ובהירה של תורת התשובה של הנביא. המחקר שלפנינו מציג גם כאן סינתזה של שתי מגמות. האחת: השיבה והתיקון העתידיים הם הכרח למען קידוש שם ה' המחולל בגויים בעצם קיומה של הגלות, המביאה את הגויים לכפור ביכולתו של אלוהי ישראל. "שיקול" מעין זה עמד בפני האל כבר בימי שעבוד מצרים (פרק כ), ולאחר מכן נוכח חטאי העם במדבר ובראשם חטאי העגל והמרגלים. לפי זה עתיד התיקון להיות מהלך תיאוצנטרי שלאדם אין בו חלק, וכך עתידה להיוושע האומה בתור שכזאת אך לא בהכרח ייוושע כל אחד ואחד מבני ישראל כשלעצמו.

המגמה השנייה מדגישה את חשיבותו של המעשה האנושי ואת ההבטחה האלוהית לקבל את התשובה ולסלוח לחטאי השבים. מהלך התיקון יכלול מתן "לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה" לאדם, והמרתו של "לֵב הָאֶבֶן" ב"לֵב בָּשָׂר" (יא, יט; לו, כו). המרה זו תביא לעיצובו מחדש של השב כאדם בעל רצון אנושי המסוגל לבחור בין טוב ורע. בעל לב הבשר ישוב אל אלוהיו, אם כי הוא צפוי להיכשל מדי פעם גם לאחר חזרתו בתשובה.

נשיא במקום מלך

ארבעת הפרקים הבאים של הספר עוסקים בעיקר בהיבטים החברתיים־מדיניים של העתיד על פי יחזקאל. עניינו של הפרק החמישי: היחסים החברתיים והכלכליים המתוקנים בחברה הישראלית שלעתיד לבוא. נושא זה אינו מרבה להעסיק את יחזקאל, להבדיל מעמוס, ישעיהו, מיכה וירמיהו.

פרקים רחבים יותר דנים בשאלת היחסים בין יהודה וישראל ובטיבה של ההנהגה הלאומית במציאות הגלותית ובעת הגאולה שבעתיד. בנבואת העצים הנודעת (לז, טו-כח) מתאר הנביא את איחודם המחודש של שבטי ישראל, ש"לֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת" (כב), ו"דָּוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם" (כה). אחדות האומה והארץ בעתיד באה לביטוי גם בסיום הנבואה הקשה על הילדה האסופית שגדלה והייתה לזונה מנאפת (פרק טז). ילדה זו מסמלת את בגידתה של יהודה באלוהיה, החמורה מזו של אחותה הגדולה שומרון. לעתיד לבוא ישובו גם יהודה, גם שומרון וגם – למרבה ההפתעה – סדום ובנותיה "לְקַדְמָתָן" ולאחדותן.

הנהגת יהודה בשנותיה האחרונות ולעתיד לבוא נידונות בפרק השביעי. על נושא זה מרבה הנביא במשלים מן הטבע, החי והצומח: הצאן והרועים, הארז, הנשרים, הכפיר, הלביאה, הגפן ועוד. פענוח המשלים כרוך ביחסים הספרותיים בינם ובין מלכי יהודה האחרונים, צאצאי יאשיהו: יהואחז (שָׁלוּם?), יהויקים, יהויכין וצדקיהו. ואשר לעתיד: ראויה לציון העדפתו של יחזקאל את המונח "נשיא" על פני המלך, וגם עניין זה נדון כאן. זה אולי גם המקום לתהות על היעדר דיון שיטתי בתשעת הפרקים האחרונים של יחזקאל – חזון העיר, הארץ, המקדש, המועדים, הכהנים והנשיא, שהנביא מציג אותם במתכונת ייחודית שאין כמותה בכל המקרא כולו.

הפרק האחרון דן בזיקה שבין העם וארצו ובמשמעויותיהן של הגלות ושל השיבה. הוא נחתם בראייתו האופטימית של הנביא, שלפיה כל איש מיהודה ומישראל שגלה מארצו – ובכלל זה צאצאי עשרת השבטים שגלו כמאה ושלושים שנה לפני החורבן – "יזכה גם לתקומה".

ספר יחזקאל הוא מהמורכבים שבספרי המקרא, והניסיון להציג אותו כמקשה אחת ואחידה הוא משימה בלתי אפשרית, בשונה מספר ירמיהו למשל. קשה גם המשימה שלקח על עצמו ד"ר אריאל קופילוביץ מאוניברסיטת בר־אילן, מחבר הספר שלפנינו – להבהיר את תיאולוגיית הגלות הייחודית של יחזקאל, נביא הגולה. המחבר עיבד את עבודת הדוקטור שלו לספר גדול, מרשים, לא קל להבנה אבל ידידותי לקורא, וגומל רוב שכר טוב למעיין המתאמץ.

בספר גם מבוא לספר יחזקאל, סיכום מקיף, רשימה ביבליוגרפית מפורטת ומפתח יעיל של פסוקי המקרא הרבים המצוטטים והנידונים בו. מול המפתח המקראי העשיר, ניכר מיעוט המקורות שמחוץ למקרא: חיבורים יהודיים מתקופת בית שני, הספרות הנוצרית הקדומה ומרחבי התורה שבעל פה. ניכר גם חסרונו של מפתח נושאים כולל, אבל אין באלה כדי לפגוע בערכו הנכבד של הספר.

חננאל מאק הוא פרופסור אמריטוס במדעי היהדות ומומחה לספרות המדרש והאגדה