ר' אריה הניח את ידו על כתפי ואמר: חיים, מחר תקים ישיבה במדבר

כל המתבונן במפת הישיבות החדשות בארץ ישראל, המלאות תורה ויראה, רואה את מקומם של בוגרי ישיבת נתיב מאיר כראשי ישיבות, רבנים, דיינים ומחברי ספרים בהלכה, ושואל מי ילד לי את אלה - יבין את חלקו הגדול של הרב אריה בינה זכר צדיק לברכה בבניין התורה בארץ ישראל.

אחרי החורבן הגדול של הישיבות באירופה נתמעטו בקרבנו חכמים מן הסוג האציל, החכם, העצמאי, החלוץ והגיבור הזה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. אל תקרי בנייך אלא בונייך. אל תקרי בינה, אלא בונה בבינה. בנאי היה ר' אריה, בנאי בארץ ישראל. בתחילת דרכו בה בנה בניינים של אבן על אדמת הקודש שלה, ואחר כך היה אחד מבוני דור של תורה בארץ ישראל. הוא בנה בניינים אדירים לתורה שהשפעתם ניכרת לדורות. אצלו למדו רבים מן הנערים שהיום הם ראשי ישיבות, דיינים ורבנים.

ר' אריה היה חלוץ בטבעו וגיבור באופיו. חלוץ בבניין הארץ, חלוץ בבריגדה וחלוץ במושב, אבל משהחליט להקים ישיבה הפנה את כל כוח חלוציותו וגבורתו וחזונו לבניינים של תורה.

הוא ידע לזהות את המוכשרים שנועדו לגדולות, אהב אותם, ורבים מהם השיבו לו אהבה. לא קל לפרט את ההשפעה החינוכית הגדולה שהייתה לו על כל אחד מאיתנו, בפרט שכל אחד חינך הוא לפי אופיו שלו, ולעיתים השפעתו ניכרה רק אחרי שנים רבות.

מה היה סוד שיטת החינוך שלו? קודם כול, עצם אישיותו המיוחדת. הוא ספג בשנים מועטות את רוח ההתמדה המופלגת בישיבת מיר, את הלמדנות הליטאית, את התמצית של תנועת המוסר ואת רוח המוסר של רבי ירוחם ליבוביץ.

ר' אריה היה דמות אצילית ונערצת על ידינו, תלמידי ישיבת נתיב מאיר. הוא היה בעינינו תלמיד חכם מן הדור הישן, שריד מעולם התורה שלפני השואה, תולה חוליה חדשה בשרשרת העתיקה של התורה. היה מוסר לנו, צעירי ארץ ישראל בחולצות קצרות וסנדלים, מתורת ישיבת מיר, סוגיות בהלכה מראשי הישיבות בליטא, הרב קמאי והרב פינקל, ושיחות מוסר מר' ירוחם, המשגיח האגדי של מיר. תמיד ראה את בית המדרש שלנו כהמשך ישיבת מיר.

באופיו היה ליטאי. צעדיו מדודים, יראה על פניו, מאופק בתגובותיו. ואף על פי כן, מדי פעם היה ניצוץ של נעורים ניצת בעיניו. ניצוץ שהיה בו גם הומור. העמיד לפני תלמידיו את תורת רבותיו בדור הקודם, ויחד עם זאת היה ער לאופקים חדשים בארץ ישראל. הוא לא ראה כל סתירה בין נאמנותו לרבותיו ולעולם הישיבות, ובין התרגשותו ממדינת ישראל ותקומתה. איש אמיתי היה וגיבור באופיו, ולא נרתע מחששות שווא של תגובות קיצוניים. בהנפת הדגל ביום העצמאות עמד כמו חייל, בלא שום רתיעה.

ר' אריה העמיד את הישיבה התיכונית כישיבה גבוהה שיש בה גם לימודים תיכוניים, אבל שהאווירה בה היא של ישיבה. הוא בנה ישיבה שהלימודים בה אינטנסיביים מאוד, מהשכמה עד השעות המאוחרות, כמעט ללא הפסקה. הוא דרש מצוינות בלימוד, לא ויתר על שני סדרים ללימוד עצמי בגמרא ברמה גבוהה, ועל ר"מים מוכשרים. לימודי המדע בישיבה לא נחשבו בעיניו כמטרד של הכרח לימודי חול. הוא הבין את חשיבותם, העריך את בוגריו שהיו למדענים מצטיינים ורופאים דגולים, וגם עודד את תלמידיו שהיו למפקדים בכירים בצה"ל.

סיפורים ככלי חינוכי

מאוד מאוד השתדל ר' אריה לקשור את החוליה שלנו לשלשלת חוליות התורה של הדורות הקודמים. פעם ביקר בישיבת ברכת משה במעלה אדומים בתחילת דרכה, וכשראה אותנו לומדים בשיעורי העיון את מסכת ראש השנה, הביט בי בנזיפה ואמר: במיר למדו בעיון שלושת הבבות, גיטין, קידושין, יבמות וכתובות. והם ידעו מה הם עושים.

ואף על פי כן אהב לתת אמון בצעירים לפעול על פי דעתם. מחנך באופיו היה. דאג לדברים הגדולים אבל גם לדברים שבני אדם חושבים אותם לקטנים. חשוב היה לו שנכבד ונעריץ את גדולי התורה שבדור. בכל שנה הזמין ראש ישיבה חשוב לשיחה מוסרית בישיבה בחודש אלול. וכשנפטר תלמיד חכם גדול, הקפיד שכל הישיבה תצא להלוויה.

הוא העמיד לפנינו מושגים של היקף ושל ידע בתורה, אבל ידע גם להרצות שיחה ארוכה כדי להעיר על ארון שאינו מסודר בפנימייה, או על מי ששר בזמירות שבת שיר שאינו נראה לו קשור למסורת הזמירות. כשנזף בתלמיד על מעשה שאינו ראוי, והתלמיד התגונן בטענת לא חשבתי, הכפיל ר' אריה את נזיפתו ואמר לו: הרי זה עוד הרבה יותר גרוע מעצם המעשה שעשית. לא לחשוב? אדם יכול שלא לחשוב?

אהב לספר סיפורים על הישיבה במיר ועל גדולי ישראל שהכיר, ובעיקר על פיקחותם. הוא ראה בסיפורים הללו כלי חינוכי ממדרגה ראשונה. ולמרות כל זאת, תמיד שמר על דעה עצמאית.

איש חזון היה ר' אריה. כמה ימים לאחר שחרור ירושלים העמיס כמה סטנדרים על רכב, העלה עליו כמה תלמידי י"א, שלח איתם את הרב בן ציון פריימן זצ"ל, ואמר: הולכים להקים ישיבה ליד הכותל. לאיש זר ודאי היה נראה כמצחק. מי חלם אז על ישיבת הכותל לדורותיה עם אלפי תלמידיה וגדולי רבותיה.

יום קיץ אחד, ואני תלמיד צעיר בישיבת הכותל, רכון על הגמרא, חשתי יד על כתפי. הפניתי פניי וראיתי את ר' אריה. קמתי ביראה, והוא חייך: חיים, אמר ר' אריה, מחר אתה הולך להקים ישיבה במעלה אדומים. במדבר שבין ירושלים ליריחו. לא נתן אפשרות כלל לסרב. מי ילך לשם? מי יהיו הר"מים? מניין יבואו התלמידים? מי יקצה את התקציב? מי אני שאלמד בישיבה גבוהה? ר' אריה לא הניח מקום כלל לשאלות. מקימים וזהו. וכך הקים את ישיבת הגולן ועוד.

אנו זקוקים מאוד היום למחנכים עצמאיים כאלה, בעלי עמוד שדרה שקשורים לשלשלת הדורות של לימוד תורה בעיון ועמל, של התמדה ומצוינות. של מוסר אמיתי ויראת שמיים טהורה. מחנכים שיודעים להעריך לימודי מדע, אבל את עיקר כוחם נותנים לתורה. שמעריכים את הנס בהקמת מדינת ישראל ויודעים את הצורך בהגנתה, יחד עם קשר עמוק לאמונה, תורה בטהרתה והנהגות ישרות של שכל ישר וחוכמה. אנשי בינה.