"התאהבתי בתורתו של מניטו, כי הרגשתי שהיא נותנת מילים לתחושות שהיו לי במשך שנים ולא ידעתי לנסח אותן", אומר ספי גלדצהלר. "בעיקר ההבנה שהיהדות הארץ־ישראלית, הציונית, אמורה להיות שונה באופן מובהק מתורת חוץ־לארץ, הגלותית. התפיסה הבסיסית הזו קיימת כמובן כבר אצל הרב קוק, אבל מניטו לקח אותה לכיוונים עוד יותר רדיקליים".
גלדצהלר מרבה לעסוק במשנתו של מניטו, שבימים אלה מציינים שלושים שנים לפטירתו. הוא הקים ומנהל בית מדרש בשם "הרוח הגדולה", העוסק בתורת מניטו; מגיש הסכת בשם זה שעוסק רבות בתורת מניטו; כותב דוקטורט על היחס לנצרות ולאסלאם במשנת מניטו; ומפרסם ספרים על מניטו: האחד, "מסע בראשית", ראה אור ב־2018 והוא מתמצת את פרשנותו של מניטו לחמשת חומשי התורה; השני, "מהפכת העבריות: מניטו ללא פילטרים", פורסם לאחרונה בהוצאה עצמית והוא מכיל שורת ריאיונות שנערכו עם מניטו בעשור האחרון לחייו. באותן שנים, כפי שגלדצהלר מצטט במבוא, החליט מניטו "להגיד מה שלא העז לומר עד היום".
אחת השיחות המעניינות בספר איננה ראיון עיתונאי אלא שיחה שהתקיימה בין מניטו ובין אהרן אמיר (ביוזמתו של אמיר), אחד מראשי התנועה "הכנענית" שנוסדה בארץ בשנות הארבעים, ודגלה בניתוק בין היהדות הגלותית ובין העם "הצברי" שקם בארץ ישראל. אמיר ביקש לברר עם מניטו את הדומה והשונה בין תפיסותיהם. מניטו הבהיר שאינו דוגל בנתק, אלא דווקא בחיבור בין היהודי והעברי. בשיחה אחרת, שמתמקדת בקבלה, הוא מבהיר שהקבלה היא למעשה המשכה של הנבואה ומספר שבצפון אפריקה לימודי הקבלה היו חלק אינטגרלי מלימודי הדיינות, וכי דווקא דברי הקבלה נחשבו כאמת מוחלטת שאין להרהר אחריה, בעוד עולם ההלכה היה פתוח.
הכי מעניין
מהפכת העבריות | צילום:
השיחה האחרונה שבספר היא גם הריאיון האחרון שקיים מניטו בחייו, זמן קצר לפני מותו. בריאיון הזה מתמצת מניטו את מכלול סיפור חייו וגם את עיקרי תובנותיו "ללא פילטרים", כפי שמבטיחה כותרת המשנה של הספר. הוא מתאר שם את ממשלת ישראל שחתמה על הסכמי אוסלו כממשלה ש"מכינה בעצמה שואה נוספת עם הערבים"; טוען שהיהודים האשכנזים הלומדים תורה ללא קבלה לא באמת לומדים תורה, ומשום כך גם לא צפו את השואה; ומתבטא בחריפות כלפי הרב עובדיה יוסף ותנועת ש"ס.
דילג על התיווך
גלדצהלר, שגדל בבית דתי בורגני ברעננה, נתקל לראשונה בתורת הראי"ה קוק בעת לימודיו בישיבת ההסדר בחיספין. "התפיסה של הרב קוק על אחדות הבריאה, ועל הצורך בהרמוניה בין הנפש והנשמה ובין הגוף והטבע, כבשה אותי", הוא אומר. כדי להעמיק במשנה הזו הוא החליט לעבור לישיבת עטרת כהנים בירושלים. שם נחשף לשורה של רבנים בעלי אוריינטציה של הגות יהודית־צרפתית (כבן לאב שעלה מבלגיה הייתה לו מלכתחילה זיקה לתרבות הזו): ראש הישיבה הרב שלמה אבינר, הרב יהושע צוקרמן והרב אורי שרקי.
הרב שרקי הפגיש את גלדצהלר עם הגותו של מורו הרב יהודא ליאון אשכנזי, המכונה "מניטו" (הרוח הגדולה, בשפת האינדיאנים; הכינוי הודבק לאשכנזי בצעירותו כמנהיג תנועת הצופים היהודים בצרפת, שאליה היגר מאלג'יריה אחרי מלחמת העולם השנייה). מבלי שזכה לפגוש בו מעולם – מניטו הלך לעולמו בשנת 1996 – דבקה נפשו של גלדצהלר במחשבתו של מניטו.
המפגש של מניטו עצמו עם תורת הרב קוק היה מפגש מכונן בחייו: "את השנים הראשונות לאחר השואה הוא הקדיש, כמו עמיתיו עמנואל לוינס ופרופ' אנדרה נהר, לשיקום היהדות הצרפתית", אומר גלדצהלר. "היהדות הזו לא רק איבדה חלק גדול מבניה – גם רבים מאלה ששרדו איבדו את זהותם היהודית ונטו להתבולל. שנים ספורות אחרי השואה, שיעור נישואי התערובת בצרפת עמד על כשליש מהיהודים".
קרא לשמר את הזהויות המגזריות. מניטו בשיעור באדיבות מכון מניטו | צילום: באדיבות מכון מניטו
בשנת 1953 הגיע מניטו, במסגרת פעילותו החינוכית, לביקור בארץ ישראל. במהלכו פגש את הרב צבי יהודה קוק, שהכיר לו את תורת אביו. "מניטו כתב אחר כך שבלילה שבו פגש את הרצי"ה והכיר את תורת הרב קוק, הוא הפך מיהודי לעברי. עד אז הוא היה יהודי ככל היהודים בגולה, ומאותו מפגש, שהתחבר לו גם עם המפגש הממשי עם דור הצברים הגאים, הוא ראה את עצמו כ'עברי', יהודי חדש". העבריות של מניטו, כותב גלדצהלר, היא תפיסת השילוב בין הזהות המקראית של עם ישראל, הזהות היהודית הגלותית, והזהות הצברית החדשה.
מניטו חזר אומנם לצרפת כדי להמשיך את עבודתו החינוכית, ועלה לארץ רק אחרי מלחמת ששת הימים, אבל תפיסת עולמו עברה טלטלה והוא גם נשאר בקשר קרוב עם הרצי"ה. למרות זאת, מדגיש גלדצהלר, בניגוד לרוב תלמידי הרצי"ה, שראו בו מתווך הכרחי לתורת הרב קוק – וחלקם, כמו אנשי הר המור, חשבו לימים שגם הרב טאו הוא מתווך הכרחי – מניטו התחבר מהר מאוד אל המקור של הרב קוק ו'דילג' על התיווך של הרצי"ה.
"זה היה חיבור טבעי", מסביר גלדצהלר. "גם אצל הרב קוק וגם אצל מניטו הייתה הבנה ש'תורת ארץ ישראל' היא משהו שונה לגמרי מתורת הגלות. הרב קוק אמנם קרא לזה 'ישראליות', ומניטו דיבר על 'עבריות' – אבל הכוונה זהה. אצל שניהם גם הייתה הבנה שהעבריות הזו פירושה חיבור עמוק של הרוח והנשמה, היסודות היהודיים הקלאסיים, ליסודות הטבעיים של החיים – הגוף והטבע. אבל במשך השנים התעוררה אצל מניטו ביקורת גדולה כלפי תלמידי הרב קוק, שנטשו לדעתו את תפיסתו המקורית. הוא זיהה שם שתי בעיות עקרוניות – התמסדות טבעית של הרוח המקורית, והתפתחות של חרדות מהתוצאות המסוכנות לכאורה של הרוח הרדיקלית המקורית. גם הם נהיו מפוחדים, כמו החרדים.
"אחד מתלמידיו של מניטו, פרופ' יוסף שרביט, טוען ששורש השינוי הוא בימי המחתרת היהודית, שפעלה סמוך יחסית לפטירת הרצי"ה, וכך גם לא היה מי שיורה כיצד להתמודד עם התופעה. תלמידי הרב קוק התחילו לפחד שתורתו כמות שהיא עלולה לגרום לאנשים נוספים ל'סטיות מסוכנות' כמו המחתרת, ולכן העדיפו לעטוף אותה במגננות. התחילו לעסוק רק ב'מעטפת' של כתבי הרב קוק ולהסתיר ככל האפשר את הכתיבה הרדיקלית שלו. מניטו כעס על זה מאוד. גם בעניין המחתרת עצמה – הוא לא תמך בפעולות שלהם, אבל הוא כעס על ההתנערות מאנשי המחתרת. הוא חשב שמכיוון שרוב תלמידי הרב קוק גדלו בבתים בעלי רוח מערבית־הומניסטית, שרידי ההשקפה הזו נשארה בהם גם כשהתקרבו לרב קוק, ובשעת משבר היא זו שהופיעה וביטאה את תפיסתם.
"מניטו לא פחד מגילויים עוצמתיים של הרוח, גם כשהם הופיעו באופן מאוד שונה ואפילו מתריס כלפי היהדות המסורתית. למשל, הוא התפעל מהתסיסה הרוחנית של עולם הניו־אייג', שבמובנים רבים התרחקה מהיהדות הדתית המסורתית, למרות שעולם הניו־אייג' גם כולל תופעות קשות של פריצות מינית, ובוודאי איננו תואם את עולם ההלכה. הגילויים החיצוניים של הניו־אייג' הפריעו גם לו, אבל הוא ידע לזהות ולהתחבר עם הגרעין החזק של הכמיהה הרוחנית. לא במקרה מכון מאיר לא מושך אנשים רבים ליהדות. אנשים שחוזרים מהודו ומתלהבים מהרוחניות שם, מחפשים את המקבילה היהודית של מה שחוו שם. השבורים מביניהם מגיעים לברסלב, אבל מה עם כל האחרים?"
בין בבלים למרוקאים
יסוד נוסף שגלדצהלר מצא במניטו ונמשך אליו היה התפיסה שלקבוצות שונות באנושות, כמו גם למגזרים השונים בכל חברה, יש יסודות זהות מהותניים שהולכים אחורה עד לראשיתן: "זו תפיסה שהוא לקח מקלוד־לוי שטראוס, אחד מגדולי האנתרופולוגים של המאה העשרים, שמניטו למד אצלו כסטודנט. קח למשל את התרבות הערבית, על הצדדים הטובים והרעים שלה. יש בה הכנסת אורחים אבל גם המון אלימות, ושני הצדדים האלה קיימים בתוכה עוד לפני שקיבלה על עצמה את האסלאם, עוד מתרבות הג'אהליה המדברית שלפני מוחמד, ולמעשה אפשר למצוא אותה כבר בתנ"ך".
כדי להמחיש את הדברים מספר גלדצהלר על תקרית שהיה עד לה: "לפני כמה שבועות נסעתי באיזה ערב הביתה, לנופי פרת. בדרך, שני נהגים ערבים התחרו ביניהם מי יצליח לעקוף את מי. הם סיכנו את חייהם, אבל הכבוד היה חשוב להם יותר מהחיים. ואז נכנס לתמונה נהג שלישי, גם הוא ערבי, שניסה להפריד ביניהם אבל גם הוא פעל באלימות. את היסודות האלה, של חיבור הכבוד והאלימות, אפשר למצוא כבר אצל הגר וישמעאל. על הגר נאמר שמרגע שילדה את ישמעאל 'וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ', כלומר הכבוד עלה לה לראש, ועל ישמעאל נאמר 'יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ'. זה מגיע עד לתופעות כמו 'רצח על כבוד המשפחה', שהן חיבור של האובססיה לכבוד עם יצר אלימות. אצלנו, לעומת זאת, קדושת החיים היא הערך העליון".
באותה רוח הסביר מניטו מדוע, בניגוד לעמים רבים שהיו אויבים, אין דיאלוג ממשי בין יהודים לפלסטינים: "הוא הסביר שלפי חוקי המזרח הקדום, אדם שאשתו לא ילדה יכול היה לקחת את שפחתה ולהביא ממנה ילד, והילד ייחשב לגמרי כבנם של האדון ואשתו – בדיוק כפי שקרה עם שרה והגר. אבל אם אחר כך נולד ילד לאישה החוקית, הילד הראשון מאבד את כל מעמדו כבכור לטובת הבן מהאישה החוקית. המשמעות היא שישמעאל חייב להתכחש לעצם קיומו של יצחק, כי אחרת ברור שיצחק הוא זה שיקבל את ארץ ישראל".
האבחנות המהותניות התבטאו אצל מניטו גם באבחנה שהוא הקפיד עליה, בין מזרחיות לספרדיות: "הוא סלד מהרצון להכפיף את כל יוצאי ארצות האסלאם תחת כותרת זהותית אחת של 'מזרחים'. מבחינתו יש הבדל ברור בין יוצאי צפון אפריקה, שהם צאצאי מגורשי ספרד, ובין יהודי עיראק, 'הבבלים', שהם מבחינתו צאצאי גולי בית ראשון – אלה שלא רצו לחזור לארץ ישראל בימי שיבת ציון והעדיפו להישאר בבבל. כמו הרבה רבנים יוצאי צפון אפריקה, הוא התנגד מאוד לניסיון של הרב עובדיה יוסף, 'הבבלי', לאכוף את מרותו ההלכתית גם על הצפון־אפריקאים".
האבחנה הזו קשורה לתפיסת יסוד של מניטו: התנגדות לכור היתוך כלל־ישראלי, ורצון להדגיש במלוא העוצמה את הזהויות השבטיות השונות. הוא ראה בכך דווקא חזרה לרוח המקורית של עם ישראל בארצו: "מבחינתו, לכל שבט אמורה להיות גם הלכה משלו, שתתאים לאופיו ולאורחות חייו. הוא ראה בחרדים את צאצאי שבט לוי, אבל לא משרתי ה' במקדש אלא הלויים שאחרי החורבן נותר להם רק עולם התורה, והוא כעס מאוד על הניסיון שלהם לכפות את ההלכה שלהם על כלל שבטי ישראל".
באותה רוח שאף מניטו למה שכינה "דתיות נורמלית", כזו שאיננה מנוגדת לנורמות החיים של חברה מודרנית. כך, למשל, כשהוזמן פעם להשיא תלמיד בחתונה שהישיבה בה הייתה נפרדת, הוא סירב לבוא. "הוא אהב ליהנות מהחיים", אומר גלדצהלר. "אחד התלמידים שלו סיפר לי שהוא אהב לשתות בירה, וגם הקפיד מאוד שהקצף של הבירה יהיה במידה הנכונה. הוא ביקש פעם מתלמיד שיביא לו בירה, וכשהתלמיד הביא בירה עם קצף לא מדויק, הוא שלח אותו להביא בירה אחרת. הפריעה לו הרשלנות של העולם הדתי, בלבוש ובחיי היומיום. הוא אמר: איך יודעים להבחין בין בית חילוני לבית של תלמיד־חכם? אצל התלמיד־חכם הגינה תמיד תהיה מוזנחת".
קרוואן מלא פתקים
בתפיסתו הפוליטית היה מניטו בעל עמדה ימנית מאוד. ועם זאת, הוא סלד ממפלגות דתיות סקטוריאליות. גלדצהלר: "לכאורה זה היה אמור לקרב אותו לליכוד, אבל הוא ראה כבר אז את תהליך ההתפוררות של הליכוד וסירב לתמוך בהם. הוא העדיף לתמוך בתחיה, שהייתה מפלגה הרבה יותר קטנה. בעקבות הסכמי אוסלו הוא נכנס לחרדות ודיבר על סכנה של 'שואה שנייה'. במונחים קבליים הוא טען שאוסלו מבטא את מותו של 'משיח בן יוסף' הלאומי, ומעכשיו צריך להתמקד ב'משיח בן דוד', כלומר בתפיסה יהודית־ציונית שיש לה בשורה עולמית. בשנותיו האחרונות הוא התחיל באמת לעסוק באופן אינטנסיבי בסוגיית 'בני נח'. הוא התנגד לשאיפות לגייר אותם וטען שצריך 'לייהד' אותם, כלומר לפעול לקירובם ליהדות אבל לא שייעשו יהודים בעצמם".
לעומת ההזדהות החד־משמעית של גלדצהלר עם תפיסותיו הלאומיות והאוניברסליות של מניטו, הוא לא מזדהה איתו בכל מה שנוגע ל"עבודת השם האישית". בעניינים האלה, הוא אומר, הוא קרוב יותר לרב שג"ר ולרב מנחם פרומן: "הרב פרומן והרב שג"ר כבר הפנימו את המהפכה הפוסט־מודרניסטית, ואילו מניטו חשש מהפוסט־מודרניזם ומתהליכי הפירוק שהוא קשור בהם. בעיקר הוא היה בן דור מבוגר יותר, שלא באמת חי את הפוסט־מודרניזם והיה עסוק בשאלות מוקדמות יותר, כמו יחסי היהדות עם הנצרות והאסלאם".
צילום: באדיבות המשפחה
בתחום של ההתנהלות האישית בעולם, יש לו בכלל מורה שלישי: דוד בן־יוסף, האנרכיסט שנודע בספרו "האם יש סיכוי לאהבה". הספר הזה שכן בבית הוריו של גלדצהלר וגירה את סקרנותו. אבל עברו 15 שנה מאז שנתקל בו לראשונה ועד שהחליט לקרוא אותו, בתקופה שבה התמודד עם מחלה: "זה היה כמו פטיש חמישה קילו על הראש, ואמרתי לעצמי שאני חייב לפגוש את המחבר. אבל בספר לא היה מספר טלפון, ולא היה לי מושג איך למצוא אותו. גרתי אז במושב קשת, עבדתי כר"מ במכינה שם. והנה יום אחד אני הולך במושב ורואה מודעה: 'מי שמתעניין בלימוד אהבה עם דוד בן־יוסף, שיבוא מחר בשש בבוקר לקרוואן של גאולה (טבוך, לימים רעייתו של בן יוסף ;י"ש). זה היה מדהים. במקום שמוחמד יגיע אל ההר, ההר הגיע למוחמד.
"למחרת הגעתי אליו לקרוואן, והוא צעק עליי שאין לו מה ללמד אותי. אז הצעתי שנלמד ביחד. הקרוואן היה מלא בפתקים קטנים שכתב לעצמו. לימים, לפני שהוא נפטר הוא הוריש לי את כל הפתקים האלה, ועד היום הם אצלי. הוא שאל 'מה מעניין אותך? מה מדבר אליך?', ושם התחילה חברות נפלאה, עם לימוד שבועי לאורך שלוש שנים. הבאתי אליו גם חניכים מהמכינה, למרות שראש המכינה התנגד מאוד. ברמה הנפשית והחינוכית הוא מורי ורבי. ממנו וממניטו גם יחד הבנתי את עומק הטרגדיה שקרתה לתורת הרב קוק – אובדן כל הפן האנושי, הקיומי והאוניברסלי שלה".
הוואדי של הנזיר
גלדצהלר, בן 45, אב לשבעה, מתגורר ביישוב נופי פרת. מחלון ביתו הממוקם בקצה היישוב הוא רואה בכל יום את הנוף המדברי, ושואב גם ממנו אסוציאציות רוחניות: "אני מאמין שהמתווך האמיתי לעולמו של הרב קוק זה לא הרצי"ה אלא 'הרב הנזיר', והנוף שאני רואה מהבית אלה הנופים שבהם הסתובב גם 'הנזיר', כשחיפש להתחבר אל עולם הנבואה. הוא הסתובב כאן בוואדי, בנחל פרת, בגלל הקרבה ליישוב ענתות של הנביא ירמיהו. הוא גם כמעט מצא פה את מותו; פעם כמעט נרצח על ידי ערבים ופעם התייבש, מפני שכיהודי אירופי הוא לא ממש ידע איך צריך ללכת במדבר".
פירוש שם המשפחה גלדצהלר הוא "סופר כסף"; כלומר, אחד מאבות המשפחה היה פקיד בנק ("מה שמוכיח בוודאות שאנחנו יהודים", מחייך גלדצהלר). הוא גדל כאמור בבית דתי בורגני ברעננה, עם אבא שהקים שני סטארטאפים מצליחים, ואימא תל־אביבית שדאגה שכל ארבעת ילדיה ילמדו פסנתר עם מורות רוסיות. גם נסיעות שנתיות לסקי היו חלק מהתפריט של חיי המשפחה, נורמה שגלדצהלר מקפיד עליה גם היום, בפאזה היותר תורנית ואידיאולוגית שלו.
"כיהודי בלגי אבא שלי הכיר אישית את מניטו, אבל הסגנון הדתי של הבית היה יותר ברוח הרב סולובייצ'יק", הוא אומר. "אבל עם כל הפסנתר והסקי, אבא הקים בבית הזה 'בית התלמוד' – מין 'חדר' של אחר הצהריים עם רב מבני־ברק, כדי שנעשיר את הידע התורני שלנו. לאורך שנים התקיים בבית שיעור גמרא שבועי, ובכל ארוחה היה ברור שאומרים דבר תורה".
ב־2017 ארגן גלדצהלר כנס ראשון בישראל על משנת מניטו: "היינו בטוחים שיבואו רק כמה עשרות זקנים, כי מי בכלל מכיר אותו בדור הצעיר. בסוף הגיעו כ־500 אנשים, מתוכם המוני צעירים, כי השם שלו כבר התחיל להתפרסם. מאז הוא הפך להיות עוד יותר פופולרי. נראה לי שזה בגלל ששאלות הזהות מאוד מעסיקות היום את הצעירים, וזו בדיוק השאלה המרכזית שהעסיקה גם אותו".
בעקבות הצלחת הכנס ההוא הקימו הרב שרקי וגלדצהלר את בית המדרש "הרוח הגדולה" ללימוד משנת מניטו, כאשר התפעול היומיומי של בית המדרש נופל בעיקר על כתפי גלדצהלר. את המרחב של בית המדרש, הפועל במרכז ירושלים, תרם להם המיליונר היהודי־צרפתי לורן לוי, הבעלים של "מוזיאון המוזיקה" במדרחוב נחלת שבעה, ו"אדם שחלומו הגדול הוא לבנות את בית המקדש השלישי", כדברי גלדצהלר.
בתקופת הקורונה עברה הפעילות משיעור שבועי בבית המדרש לשיעורים בזום, וכך היא נמשכת עד היום. רק פעם אחת בסמסטר מתקיימת פגישה פיזית של הלומדים. הקורס המרכזי שמקיים בית המדרש הוא שיעור שמעביר גלדצהלר על ההיסטוריה היהודית לפי תפיסתו של מניטו: "בכל תקופה אנחנו לומדים גם את הרקע ההיסטורי־מדעי שלה: אימפריות המזרח הקדום, מלכויות יוון ורומא, הנצרות. עכשיו, אחרי שנתיים של לימוד, הגענו לתקופת המשנה". כך שהסמינר, המתקיים בתשלום, עתיד להימשך זמן רב ולספק גם פרנסה למשפחת גלדצהלר. זו לא הערה צינית; גלדצהלר, שלכאורה כולו רוחניות, לא שוכח שהוא גם אב לשבעה ילדים. כך, למשל, כשאני שואל מדוע לא יסכם את משנתו בספרים, הוא אומר בטבעיות: "וממה אני אתפרנס אחר כך?"
אבל אל דאגה, גלדצהלר דואג לעצמו גם לאפיקי פרנסה אחרים. כך, למשל, הוא מעביר לחניכי מכינות סיורים בני שבוע בחוצות ירושלים, כאשר כל יום מוקדש לתקופה אחרת של העיר: בית ראשון, בית שני, התקופה הנוצרית, התקופה המוסלמית, וכן הלאה. הוא גם ניהל את תוכניות ההמשך במדרשה הגבוהה בעין פרת, המשלבת תוכנית למכיניסטים שרוצים להמשיך ללמוד שנה נוספת לפני הצבא, עם תוכנית לבוגרי צבא.
מלבד כל זה, בשלוש השנים האחרונות הוא גם מעמיד את עצמו לרשות ההסברה הישראלית הכושלת. ביוזמה עצמית הוא פתח ערוץ יוטיוב (שגם הוא, תיראו מופתעים, מכונה "הרוח הגדולה"), שבו הוא מעלה הסכתים וסרטונים המציגים את העמדה הישראלית והודפים את טענותיהם של מבקרי ושונאי ישראל בעולם.
לדבריו, הערוץ שלו זוכה להצלחה יפה בהחלט, עם "בין חצי מיליון למיליון כניסות בחודש". לעיתים הזדמנויות ההסברה נקרות על דרכו: "יצא לי ללכת בירושלים עם שרשרת מגן דוד, וכתבת בריטית פנתה ושאלה אם אהיה מוכן להתראיין על המצב בישראל. היא התחילה בטענות הרגילות על האפרטהייד בישראל, ואני הראיתי לה איך יש פה לערבים זכויות שוות, ושופט ערבי אפילו הכניס לכלא את נשיא המדינה. כשנמאסו עליי השקרים שלה פשוט קמתי והלכתי, אבל לזכותה ייאמר שהיא שידרה את כל השיחה".
עוד כתבות בנושא
