בקרב הציבור נודע פרופ' אוריאל סימון כחוקר מקרא, בדגש על ניתוח ספרותי של הסיפור המקראי ומחקר פרשנות ימי הביניים ובראשם האבן־עזרא, כמרצה בחסד וכפדגוג רב־אמן השובה את לב שומעיו, וכאיש בעל עקרונות המבקש שלום ורודף אותו, ממייסדי "עוז ושלום" ו"נתיבות שלום". אך לצד כל אלה, ואולי בראש ובראשונה, היה אוריאל סימון האדם. משאו ומתנו היו באמונה ובנחת עם הבריות. הוא כיבד את החולקים על דעתו אך עמד על דעתו־שלו ועל חתירתו לשלום באומץ ובנחישות במשך שנות דור.
זכיתי (אביעד הכהן) להכירו במשך קרוב לשישים שנה, לראשונה כילד קטן. בכל שבת, בבית הכנסת "יבנה" ברמת־גן, קהילה של חכמי תורה ומדע ואנשי מעשה, ניצב אוריאל סימון על קומתו התמירה, וכולו אומר הוד והדר. עיניו עצומות וכולו מרוכז בתפילת השבת השגורה, משל הייתה זו תפילת הימים הנוראים.
סימון כמורה צעיר | צילום: באדיבות המשפחה
עם רעייתו שולמית (שולה) שתחיה, אירח מעת לעת את הוריו שבאו מירושלים לשבות בביתם. מהדהדת בזיכרוני תמונתו של אוריאל המלווה את אביו, המחנך הדגול פרופ' עקיבא ארנסט סימון, גבוה משכמו ומעלה מכל העם. לא אחת כובד האב ב"מפטיר". הוא ניצב ליד הבימה וקרא בעוז ובפאתוס את אחת מהפטרות שבתות הנחמה בניגון ייקי מסורתי.
הכי מעניין
כמו אצל בנו, אוריאל, גם מפי האב (שנקרא על שם סבא־רבא שלו, ר' עקיבא איגר), נשמעו מילות הנביאים ותוכחותיהם כאילו הן מכוונות לשומעיהן באותה שעה. לא טקסט עתיק השייך לערוץ ההיסטוריה או למחקרים ולמאמרים אקדמיים והרצאות מלומדות, אלא קריאת השכמה נוקבת השייכת לערוץ המציאות, כאן ועכשיו. תביעה מוסרית חסרת פשרות לעשיית משפט, אהבת צדק והצנעת לכת, מלווה בתביעה נוקבת לתיקון היחיד, החברה והעולם.
אמון על המסורת והנימוס ה"יקיים", דיבורו היומיומי של אוריאל סימון היה שקט, מאופק משהו, מקרין איפוק וריסון שאינם חזון נפרץ בימינו. אבל אסור היה לטעות בו. בעשייתו הציבורית, תוכן הדברים שקראו לתיקונה המוסרי של החברה בכלל והחברה הדתית־לאומית שאליה השתייך בפרט, הקריאה לכבד כל אדם שנברא בצלם אלוקים, וקריאתו לשלום – היו נוקבים ותובעניים.
מאמרו הראשון, שנכתב בהיותו חייל בן 20 (!), ביקר את יצירתו של סופר דור תש"ח ס. יזהר, ופורסם במוסף הארץ לתרבות וספרות תחת השם הספרותי ס. אוריאל. לימים הוסיף עליו מאמר ביקורת גם על יצירת משה שמיר.
בדברים שנשא בנו פרופ' איתמר סימון בעת ההלוויה, שולב פרט ביוגרפי שאינו ידוע לרבים. מתוך היענות לצורכי השעה, עם סיום לימודי המוסמך באוניברסיטה העברית, בראשית שנות החמישים, נטש לשעה הסטודנט המצטיין את ספסל לימודיו, ובמקום לפנות לכתיבת הדוקטורט שלו – פנה למעברות כדי ללמד עולים חדשים.
בשל המחסור הגדול במורים מוסמכים, רוב המורים בבתי הספר לילדי עולים היו חסרי הכשרה מינימלית. כתוצאה מכך קיבלו הילדים, שהיו זקוקים למורים הטובים ביותר, את המורים הגרועים ביותר. כדי להכיר את תלמידיו החליט סימון להתגורר עימם. במשך שנה שלמה התגורר בפחון בבית שמש, ליד מעברת הר־טוב שבה שימש כמורה. לאחר מכן נדד לבאר־שבע ולימד שם במשך כארבע שנים בבית ספר יסודי, בתיכון המקומי וב"מדרשה למורי כפר" (סמינר מזורז למורים עולים).
עשייתו עם העולים בשנות החמישים חיזקה את משנתו החינוכית, שעיקרה התנגדות ל"כור ההיתוך". סימון תבע לכבד ולשמר את תרבותם ה"מזרחית" של ילדי העולים, תוך מודעות ורגישות לקשיים ולמצוקות הכרוכים במעבר מארץ לארץ ומתרבות לתרבות. ביטוי לכך ניתן בכמה מאמרים שפרסם במחצית שנות החמישים באסופות לענייני חינוך, ובהם קרא להכיר באבחנה שבין "מזרח" ו"מערב" ולכבד את מסורות החיים השונות שהביאו עימם עולי ארצות המזרח.
סימון לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים. במגעו הישיר עם תלמידיו יצר עימם קשר אישי והמריץ אותם לשאוף לגדולות, למרות תנאי החיים הקשים. באותם ימים זעק גם על העוול שנעשה לחלק מהעולים שומרי המצוות, כאשר ילדיהם הופרדו זה מזה ונשלחו לקיבוצים, שם ביקשו להשיל מעליהם את מסורת אבותיהם.
תנ"ך, לא מקרא
כאשר החליט לשוב לאקדמיה, כדוקטורנט ודוקטור צעיר, המשיך ללמד תנ"ך בסמינר אפרתה ובתיכון צייטלין בתל־אביב. הצטרפותו לחוג לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן (תנ"ך דווקא, ולא "מקרא", מעין קונטרה רעיונית לחוג הוותיק באוניברסיטה העברית, שהתמקד בביקורת המקרא), לא הייתה פשוטה. באותם ימים עבר החוג הצעיר טלטלה קשה. פרופ' ברוך קורצווייל פיטר את פרופ' מאיר וייס, שחלק על דרכו האקדמית. בתגובה הודיעה גם פרופ' נחמה ליבוביץ, ששימשה מורה בכירה בחוג, כי אינה יכולה להסכים עם עוול זה והתפטרה במחאה. וכך, בלא הכנה ארוכת טווח נתבקש סימון הצעיר להיכנס לנעליהם הגדולות של השניים ולהורות קורסים רבים בתחומים שבמידה מסוימת היו חדשים בשבילו. בכישרונו ובכוח התמדתו ייצב עד מהרה את החוג, גייס לשורותיו את פרופ' משה גושן־גוטשטיין, עמד בראשו שנים רבות והפך אותו אבן שואבת לסטודנטים רבים.
ביטוי ללבטיו באותם ימים ניתן במכתבים שכתב להוריו ומתפרסמים כאן לראשונה. מקצתם שמורים כיום בארכיונו של אביו בספרייה הלאומית (ותודה לעובדיו המסורים שסייעו לנו באיתורם, במאור פנים וברוחב לב).
כך למשל, באחד המכתבים ששלח לאימו מתל־אביב בראשית שנות השישים – באותה עת עסק סימון בהשלמת עבודת הדוקטור שלו ובמקביל לימד בתיכון צייטלין – נותן סימון ביטוי לספקות שאחזו בו ביחס לעתידו באקדמיה: "למזלי עדיין לא קראו לי למילואים... אך גם בלעדיהם מתקרב החופש לקצו ועבודת ההכנה היא עצומה. אני אמנם נהנה מהרחבת ידיעותיי בשטחים השונים של חקר המקרא השייכים לקורס בפירוש ספר שמואל, אך ריבוי ההרצאות שעלי להכין לוחץ עלי מאד. נראה איך אעמוד בהתחייבויותיי בשנה הבאה, ואם ארצה לבחור בהוראה האקדמית כעיקר עיסוקי".
במכתב אחר הוא מתנה בפני הוריו את קשייו נוכח התנהלות האוניברסיטה: "אתמול בליתי את כל לפני הצהריים בבר אילן בתור יועץ לסטודנטים", כותב סימון. "השתדלתי להופיע בפני הסטודנטים כמי שמעוניין בהם ובהצלחתם ולאו דווקא כמגן חוקי האוניברסיטה... לרוב היתה גישתם תכליתית למדי ורק מעטים יכלו להרשות לעצמם לתכנן את לימודיהם על פי שיקולים לימודיים טהורים. הייתה לי גם שיחה עם שני חברים ב'ועד העובדים' האקדמיים. מתברר שלא מעט מן הזכויות שבכתב המינוי מקורן בחוסר כושר הניסוח של.... בסך הכל משתקף בכתב מינוי זה מצב של חוסר שליטה של ההנהלה על הסגל, וניסיון נואש ודי מגוחך לתקן הכל באמצעות חוזה עבודה".
גישתו החינוכית ביחס לעולים משתקפת ממכתב נוסף ששלח לאימו, למחרת יום הכיפורים תשכ"ב. לצד יחס הכבוד וההערצה שרחש לה, חולק אוריאל על גישת אימו שהצדיקה את מפעל "עליית הנוער" גם במחיר ויתור מסוים על שמירת אורחות חייהם הדתיים של ילדי העולים. סימון הצעיר מביע ספקות וחששות בדבר חוסר התבונה שבדבר, ואף מתרעם על חוסר היושר והעוול שכרוך בכך.
"בקשר לוויכוח ה'תיאולוגי־ציבורי' שלנו על עליית הנוער", כותב אוריאל לאמו, "הרי היה במעריב של ערב יום כיפור מאמר של עיתונאי המעיד על עצמו שהתנגד חריפות להפגנות ברמת הדסה [הפגנות שאורגנו בידי חוגים דתיים נגד מה שכינו "העברת העולים על דתם"]. אבל אחרי שפגש ילדה בקיבוץ מעוז חיים שינה את דעתו. הילדה סיפרה לו שבשעת המיון הורידו מעליה את שתי אחיותיה הקטנות והיא לא יכלה לבטל החלטה זו, ואחר כך הביאו [אותה] לקיבוץ שהכל בו טוב ויפה אלא שאין שם שבת. ומזה היא הבינה שגם האוכל אינו כשר, וכשביררה אמנם הודו בכך, ומאז היא אכלה רק ירקות ותה. הכל היו טובים ונחמדים אבל לנפשה לא הבינו וגם לא דאגו שתעבור למקום דתי".
וכאן מוחה אוריאל על תופעה זו: "זה לא רק אי סדר אדמיניסטרטיבי נורא (הפרדת אחיות) אלא גם אלימות גמורה לגבי נפשם של הילדים, וכמובן חוסר כל כבוד והבנה לדת. והרי גם את יודעת איך הם פקידי הסוכנות, ושגם לא כל המחנכים הם כאלה כפי שהם צריכים להיות, ביחוד בשאלה שהם מבחינה נפשית אינם מבינים אותה. במקרה כזה צריך להקים מסגרות פיקוח שיגנו על הילדים, והתביעה שועדת המיון תהיה פריטטית היא אם כן לא רק מוצדקת אלא ממש אינטרס חיוני של ילדים כמו הילדה המסכנה הזאת. ואני כותב לך כל זאת, אמא, לא כדי להמשיך בוויכוח לשם ויכוח, אלא כדי שתראי שאין זה עניין של הצדקה סיטונית של הדתיים אלא פרי של שיקולים אנושיים שגם את יכולה להסכים להם".
במכתב נוסף מאותה תקופה, ששלח להוריו בעת שירות המילואים שלו, נתן סימון ביטוי נוסף לתחושותיו בצעדיו הראשונים בהוראה באוניברסיטת בר־אילן: "ייתכן שאקבל כאן חופש לגשת ביום רביעי לבר אילן ולהרצות 4 שעות, כך שלא אפתח את הקריירה האקדמית שלי בהיעדרי... הן על כל פנים מוכנות ודומני שהן גם טובות למדי".
בהמשך המכתב מתגלה דאגתו לתלמידיו, הרבה מעבר להוראה הפורמלית: "גם בגימנסיה השקעתי די הרבה מרץ, בייחוד בשיחות אישיות עם התלמידים, ואני מקווה בדרך זו להגדיל את השפעתי החינוכית. האמת היא שכמעט ולא מצאתי עדיין מהלכים לליבו של נוער זה. ב'אפרתה' היה הכל קל פי כמה. בייחוד מצערת העובדה ששלושת תלמידיי המזרחיים אינם נקלטים, שניים מפגרים בלימודים, והשלישי שהנו מוכשר מגלה סימנים של תסביכים רציניים הדורשים טיפול פסיכיאטרי. בטוחני ששלושתם היו מצליחים יפה בבית ספר מותאם לצרכיהם, מעין התיכון שלנו בבאר שבע או 'אפרתה' (בו הם מהווים כמעט רוב)".
במשך השנים דאג אוריאל להוריו וטיפל בהם במסירות. אחותו היחידה התגוררה בארצות הברית, והוא עזר ותמך בהם גם בשנות זקנותם, כאשר בריאותם נתרופפה. ביטוי לכך ניתן במכתבים ששלח להם באותם ימים.
עם פטירתו אבד לא רק חוקר דגול ומורה נערץ, אלא גם עובד ה' שגילם באישיותו ובמשנת חייו את החתירה המתמדת להסמיך את עשייתו האקדמית למעשה, להפיץ את מוסר הנביאים ולפעול לתיקון היחיד, החברה, המדינה והעולם.
פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" ועמית מחקר בכיר במכון ון־ליר בירושלים; מנחם בטלר הוא עמית התוכנית למשפט עברי בביה"ס למשפטים באוניברסיטת הרווארד, ועורך־עמית של כתב העת "Tablet"
עוד כתבות בנושא
