ביום רביעי שעבר, בעיצומו של חול המועד סוכות, הלך לעולמו בביתו שבירושלים פרופ' אוריאל סימון. הוא נולד בירושלים בשנת 1929, ובה גם נקבר. סימון אולי היה אומר שיש כאן אינקלוזיו, מבנה מעגלי, מונח שלימד בקורס על הסיפור המקראי. ביומו האחרון עוד הספיק לבלות עם משפחתו המורחבת בחוף הים, ונהנה מיפי הבריאה וממראה צאצאיו לדורותיהם – ילדיו, נכדיו וניניו – המשתובבים בים, כפי שסיפרה בתו הרבנית מיכל נגן, מייסדת מכינת "צהלי", בדברים שנשאה בהלווייתו. פרופ' סימון נפטר ללא מחלה ובלא שסבל מכאבים, "בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ" כנאמר על אברהם, כפי שהזכיר בנו פרופ' איתמר סימון.
סימון היה מן הדמויות המרכזיות שבנו את המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן ועיצבו אותה כבית חם לסטודנטים ולמרצים כאחד. הוא ריכז את המחלקה ולאחר מכן עמד בראשה במשך שנים ארוכות, והיה שותף להקמת "המכון לתולדות חקר המקרא היהודי" יחד עם פרופ' משה גושן־גוטשטיין.
להקשיב לקולו של הכתוב גם כאשר הוא קשה לעיכול. סימון | צילום: באדיבות המשפחה
תחומי המחקר העיקריים שלו היו הסיפור המקראי וחקר פרשנות ימי הביניים, ובעיקר פרשנותו של ר' אברהם אבן־עזרא, שאליו חש זיקה נפשית עמוקה, בשל החתירה המתמדת של ראב"ע אל האמת ולהבנת הכתוב לפי פשוטו. גם בעיני סימון לא היה הפשט רק דרך פרשנית, אלא ביטוי ליושר אינטלקטואלי ולענווה כלפי הכתוב: הנכונות לקבל את מרותו של הטקסט, לרסן את רצונו של הפרשן למצוא בו את מבוקשו, ולהקשיב לקולו של הכתוב גם כאשר הוא קשה לעיכול. סימון נהג לומר שכאשר יגיע לעולם האמת הוא מצפה לפגוש את ראב"ע וללבן איתו דברים שנותרו סתומים בהבנת דבריו, אך הוא חושש שמושא מחקרו הנערץ יכעס עליו על כך שהוא, סימון, נזקק לקונקורדנציה.
הכי מעניין
בחודשים האחרונים לחייו שאלה אותו נכדתו נעמה אם הוא מאמין שהנשמה אכן ממשיכה להתקיים לאחר הפטירה. "אני מקווה שכן", השיב לה, "אך בשל מצבי עליי להודות שאינני אובייקטיבי". התשובה הזו מקפלת הומור, כנות ומודעות עצמית, תכונות שכה אפיינו אותו.
פרופ' סימון היה המנחה שלי לדוקטורט, והמעסיק שלי במכון לתולדות חקר המקרא היהודי. אהבתי והערכתי אותו מאוד. ברשימה זו אנסה לשרטט קווים אחדים לדמותו הייחודית.
לא נשארים בקרע
אוריאל (אורי) סימון נולד לטוני ולפרופ' עקיבא ארנסט סימון, שהיה פילוסוף, חוקר חינוך ומרצה באוניברסיטה העברית. עקיבא ארנסט היה איש חוגם של מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג. עם עלייתו ארצה מגרמניה בשנת 1928 הצטרף לתנועת "ברית שלום". בבית משפחת סימון לא הייתה סתירה בין מחויבות עמוקה ליהדות ולציונות ובין ביקורת מוסרית, פתיחות לתרבות הכללית וחתירה לפיוס יהודי־ערבי.
האב, פרופ' עקיבא ארנסט סימון | צילום: אוסף שבדרון, הספריה הלאומית
בית המשפחה ברחביה היה "בית ועד לחכמים", ואוריאל גדל מילדות באווירה אינטלקטואלית של אהבת הספר, וספג את התפיסה ההומניסטית ושוחרת השלום שאפיינה את אביו ואת חוג חבריו. כאביו לפניו, לצד הקריירה האקדמית הענפה הוא פעל גם בזירה החברתית־פוליטית. הוא היה ממייסדי תנועות השמאל הציוני־דתי "עוז ושלום" ו"נתיבות שלום", ולימים נמנה עם ראשי מימד. במאמריו ובהרצאותיו קרא לפשרה מדינית ולרדיפת שלום כחובה דתית ונאבק בגזענות, בכהניזם ובטרור יהודי.
בשנת תשנ"ז פרסמתי בדף השבועי של אוניברסיטת בר־אילן דבר תורה לפרשת תולדות. היה זה ניתוח ספרותי של סיפור לידת התאומים היריבים יעקב ועשו, שהדגיש את הקונפליקט שביניהם. פתחתי אותו בציטוט מספר מלאכי: "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי". סימון העיר לי בעדינות שאף שהדברים עולים מפשט הכתוב, כדאי תמיד לחתור אחר הפשט המשמעותי מבחינה ערכית. הפנמתי את האמת שבדבריו, שהרי מה ירוויחו הקוראים מתיאור קונפליקט נצחי? לקחתי את הדברים לתשומת ליבי, למצער בכל הנוגע לדברי תורה שאינם מאמרים אקדמיים.
נאה דורש, נאה מקיים: סימון אהב להצביע על כך שספר בראשית, המרבה בסיפורי יריבות בין אחים, אינו מותיר את גיבוריו בתוך הקרע. יצחק וישמעאל קוברים יחד את אברהם, יעקב ועשו קוברים יחדיו את יצחק, ויוסף ואחיו – את יעקב. היריבויות הקשות מסתיימות בתיקון ובפיוס, ללמדנו שגם לאחר מריבה קשה ניתן לכונן יחסי אחווה.
דוגמה בולטת לחיפוש אחר הפשט המשמעותי מצויה בספרו ההגותי "בקש שלום ורדפהו", העוסק ב"שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה". בהקדמה לספר כתב: "בקשת השלום ורדיפתו אינה עצה טובה אלא מצווה, ממש כמו החובה להתרחק מן הרוע ולעשות את הטוב. ברכת השלום מרובה, אך המניע העיקרי לחיפוש השלום ולמאמצים להשיגו אינו צריך להיות תועלתי, אלא מוסרי".
באתר של פרופ' אוריאל סימון מתנוססת תמונתו על רקע הכתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה". ואכן, התורה הייתה עבורו תורת חיים ומצפן מוסרי. בהקדמה לספר שערך, "המקרא ואנחנו", הוא מציע לנהוג כעצת איגרת המוסר המיוחסת לרמב"ן: "וְהֶוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר חַפֵּשׂ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ, אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר שֶׁתּוּכַל לְקַיְּמוֹ".
את הצוואה הרוחנית לנכדיו לקראת יום הולדתו התשעים, שאותה הכתיב לבתו מיכל, פתח סימון במילים: "לנכדיי הגדולים – אני מאוד מקווה שתהיו חדורים יראת שמיים ואהבת הבריות, ומודעים לכך שחיים מלאים הם חיים של עבודת ה'. ולנכדיי הצעירים – אני מקווה שאתם מרגישים כמה אנחנו אוהבים את היהדות שלנו וכמה היא ממלאת אותנו".
במחקריו על סיפורי המקרא גילה עניין רב בדמויות שמילאו את שליחותן, כגון אברהם, וגם באלה שניסו להימלט ממנה, כגון שמשון ויונה. הוא האמין בשליחות, כפי שעולה גם מהדברים שהכתיב לבתו מיכל לפני כעשר שנים: "נראה לי שהמסר של סיפור שמשון הוא שלכל אדם – ובוודאי לאנשים בעלי כישורים מיוחדים – יש ייעוד בחייו, ועליו לגייס את כישוריו לטובת הכלל, לטובת עם ישראל, ולא רק לטובתו עצמו".
בעצמו נענה לקריאת "לך לך" הפרטית שלו, כאשר עם סיום התואר השני, במקום להמשיך בלימודי תואר שלישי, החליט ללמד ילדי עולים במעברת הר־טוב (לימים בית־שמש), ואף התגורר בפחון במעברה כדי להכיר מקרוב את תלמידיו, את משפחותיהם ואת תנאי חייהם, "כי לא דומה מורה שהוא כמו תייר למורה שהוא תושב המקום" (לפי דבריו המתועדים בסרטון יוטיוב, "שיחה על מעברת הר טוב"). ההחלטה הזו הסבה צער לאימו, אך צאצאיו גאים בה מאוד ורואים בה את מורשתו, כפי שעלה מדברי הפרידה שנשאו בנו איתמר, בתו מיכל נגן ונכדו הרב הלל נגן.
בצוואה הרוחנית לנכדיו כתב: "בחיים האישיים שלי שמתי דגש על המשימות החברתיות שעיקרן היה קליטה תרבותית ורוחנית של העולים החדשים. עד מהרה הבנתי שאסור לכפות עליהם את דרכנו 'האשכנזית', ושקליטת עלייה אמיתית פירושה שהם לא רק מקבלים אלא גם נותנים. אני מקווה שהתלמידים המזרחיים שלי חשו בכבוד האמיתי שאני רוחש לתרבות שלהם, שהיא בלי ספק שונה מאוד מהתרבות שלי".
בדרכו של אבן־עזרא
לאחר שנים אחדות שהקדיש סימון לילדי העולים, תחילה במעברת הר־טוב ולאחר מכן בבאר־שבע, חש סימון תשוקה מחודשת לחיי המחקר, חזר לאוניברסיטה העברית וכתב עבודת דוקטור על "תפיסת הזמן והחלל בחשיבה המקראית", בהנחיית פרופ' יצחק אריה זליגמן. העבודה אושרה ב־1961, ושנה לאחר מכן החל סימון את עבודתו כמרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן. בראשית אותו עשור נישאו אוריאל ושולמית תיבדל לחיים, לימים ד"ר לביוכימיה. אביה, ברוך (פליקס) מונק, היה תלמיד חכם וכימאי, ממייסדי תנועת הנוער עזרא וממייסדי תעשיית הצבעים בארץ. בתה מיכל סיפרה לנו השבוע שבגיל 79 החלה אימה ללמוד גמרא לראשונה, ובגיל 87 סיימה את הש"ס.
את עיקר תרומתו המדעית ראה סימון בהנגשת הגותו ופרשנותו של ראב"ע לבני דורנו. דמותו של הפרשן הספרדי הילכה עליו קסם, והוא הרבה לעסוק בה בשורת מאמרים וספרים. במחקריו תיאר את ראב"ע כאיש אשכולות הדבק באמת ובדרך הפשט, ועמד על המתח הפורה שבין נאמנותו למסורת ובין ביקורתיותו ועצמאותו.
מתיאורו של סימון את ראב"ע עולות שלוש מידות מרכזיות: עצמאות מחשבתית וספקנות כלפי מוסכמות; זהירות ושקיפות בהכרעה הפרשנית; ורציונליות המקפידה על הראיות, על עקיבות הטיעון ועל הסבירות. קשה שלא לקרוא בדברים הללו גם את השתקפות דיוקנו של החוקר עצמו. הכרזתו של ראב"ע, "ומהשם לבדו אירא ולא אשא פנים בתורה", הולמת להפליא את תפיסתו של סימון בדבר חובתו של החוקר לחפש את האמת ללא משוא פנים.
עם כל גדולתו כחוקר ועם כל ההערכה שזכו לה מחקריו בפרשנות המקרא בימי הביניים ובסיפור המקראי, ראה סימון את עצמו בראש ובראשונה כמחנך. היה לו חוש פדגוגי טבעי, שהתבטא ברצון מתמיד ללמד ולהועיל למי שניצב מולו, ובכישרון נדיר לעשות זאת. סימון גילה עניין אמיתי בתלמידיו, שאהבו והעריכו אותו מאוד. היה זה מחזה שכיח לראות אותו יוצא מן השיעור מוקף תלמידים, המבקשים להמשיך לדון בחומר הנלמד או לשתף אותו במחשבותיהם או במצוקותיהם ולשמוע את דעתו שאותה החשיבו מאוד, גם אם חלקו על עמדותיו הפוליטיות. הוא היה מרצה מרתק, בעל חוש הומור משובח, שידע לספר סיפורים שימשכו את הלב ויגרמו למאזיניו להבין ולזכור את המסר של החומר הנלמד. הדמויות המקראיות שעליהן שוחח לא היו דמויות מנותקות מעולמו. הוא העניק להן חיים וכמו זימן לכיתת הלימוד את שמואל הקפדן, את גדעון הירא, את חנה הכמהה לבן ואת אביגיל החכמה ובעלת התושייה.
במחשבה נוספת, הצגה זו של הדמויות המקראיות כבעלות תכונה אחת, עושה עוול ליכולתו של סימון להציג את מורכבותן. אצל סימון, שמואל לא היה רק נביא קפדן, אלא אותו ילד הירא לומר למורו עלי את דבר ה' הנורא שנגזר על בית עלי; בעלת האוב אינה רק מכשפה, שעליה ועל שכמותה אנו מצווים "מכשפה לא תחיה", אלא אישה רחומה המגלה חמלה כלפי המלך שאול, אף שהוא הכרית מן הארץ את האובות ואת הידעונים והעמיד גם אותה בסכנת מוות; ושאול אינו רק מלך חוטא אלא אדם שבור וירא הראוי לחמלה.
היכולת להכיל מורכבות מתבטאת גם במשנתו הפוליטית של סימון וביחסו לסכסוך היהודי־ערבי. בעיניו, המורכבות אינה רק עובדת חיים אלא לעיתים ברכה של ממש. במאמרו "אברהם המקראי: ברכת הניגודים" הראה סימון את גדולתו של אברהם לא כשלמות נטולת סדקים, אלא ביכולתו לצרף ניגודים ובהם אהבת הארץ ורדיפת שלום, ייעוד לאומי וייעוד כלל־אנושי, ביקורת מוסרית וקבלת הדין, ומחויבות דתית לצד מחויבות אנושית. "ברכת הניגודים" שהוריש אברהם לצאצאיו היא, בעיני סימון, היכולת שלא לבחור בקוטב אחד ולבטל את האחר, אלא לחשל מן המתח שביניהם תורת חיים דתית־מוסרית. דומה כי בתיאור זה שרטט סימון, במידה רבה, גם את עולמו שלו.
סימון, שהנחיל לדורות של תלמידים את אהבת התורה, הלך לעולמו סמוך לקריאת פרשת וזאת הברכה בשמחת תורה, פרשה המספרת על פטירת משה רבנו ובה נאמר: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". סיפור חייו הגיע אל סיומו, אך תורתו מתחדשת בכל תלמיד ובכל קורא השב אל המקרא לאורו, מאמץ את דרכו או מתווכח עימה, ומגלה באמצעותה פנים חדשות בכתוב.
פרופ' יעל שמש היא מרצה במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן
עוד כתבות בנושא
