היינו מצפים כי אדם שהוציא לאור שישה כרכים של מקורות ומסמכים על ארגון האצ"ל יוכר בציבור בתור חוקר המחתרת, אך אצל ד"ר יצחק אלפסי, שהלך לעולמו לאחרונה כשהוא קרוב לגיל 97, שישה כרכים אלה נחשבו כיצירה קטנה באופן יחסי – כזו שחשיבותה איננה מספקת כדי להיכלל למשל בערך הוויקיפדיה שלו, נכון למועד כתיבת שורות אלה – לעומת כתיבתו המקיפה על עולם החסידות. במשך עשרות שנות פעילות פרסם אלפסי קרוב למאה ספרים וחיבורים על אדמו"רים וחצרות, אישים ושושלות, והיה לאחד הכותבים הפוריים והמוכרים ביותר בתחום זה.
בין מפעליו הבולטים של אלפסי, הספר "החסידות מדור לדור", וכרכי "אנציקלופדיה לחסידות". בספרים אלו מיפה אלפסי בחריצות ובידענות את השושלות, האישים והחיבורים של תנועת החסידות, ובמשך שנים רבות הם שימשו כלי עזר בסיסי למתעניינים ולחוקרים. לצד אלה הקדיש אלפסי מונוגרפיות נפרדות לאישים בולטים בחסידות כמו הרבי מאפטה, החוזה מלובלין, הרבי מקוצק ועוד, ולשושלות החסידיות של חב"ד, גור, ויז'ניץ ועוד. כתיבתו עסקה גם במפגש שבין החסידות לציונות, ובספרו "החסידות ושיבת ציון" הוא דן בהרחבה בחסידים ואדמו"רים שתמכו בציונות וביישוב ארץ ישראל. ספר זה, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, מבטא במובן מסוים גם את סיפורו של אלפסי עצמו כ"חסיד ציוני" החי בין עולמות שונים, דבר שמאפיין רבות גם את כתיבתו.
יצחק אלפסי נולד בליל יום הכיפורים בשנת תר"ץ (1929). אביו ישראל, חסיד גור, היה מראשוני התעשיינים בתל־אביב, תמך בפעילות המחתרות והחביא בביתו סליק של האצ"ל. השילוב הזה עיצב את דמותו של אלפסי. הוא למד בבית הספר "סיני" בעיר, המשיך לישיבת חברון, ואת הדוקטורט בהיסטוריה עשה באוניברסיטת בר־אילן.
הכי מעניין
עדינה, רעייתו, גדלה גם היא בבית חסידי, שהשתייך לחסידות ויז'ניץ. "אבי היה ממקימי השיכון של החסידות בבני־ברק, והכיר את הוריו של יצחק", היא מספרת לנו. "כשהכרתי אותו הוא כבר הוציא שני ספרים על החסידות. ההורים הכירו בינינו, ולאבא לא היה אכפת שיצחק הוא איש המזרחי". הדברים הללו מבטאים את רוח אותה תקופה, כאשר קווי הגבול בין המגזרים עדיין לא היו ברורים כל־כך.
מבחינתה יצחק היה "חסיד לכל דבר", והיא אף מתארת את נוכחותה של החסידות בחייהם. "יצחק היה נוסע עם הילדים לטישים של הרבי מגור, ה'בית ישראל'. הרבי אהב אותו. פעם היינו בשבת אצל הרבי, ובמוצאי שבת באנו להיפרד ולא הבאנו את הילד איתנו. הרבי שאל עליו, והלכנו להביא אותו. הרבי אמר לו פעם 'אתה חסיד שלי בעולם הזה ובעולם הבא', ושהוא מרגיש כלפיו כמו אל בן. אחרי שהרבי נפטר בלי להשאיר אחריו ילדים (ילדיו נספו בשואה; מ"ל), יצחק אמר עליו קדיש".
לאחר לימודיו בישיבת חברון התגייס אלפסי לצה"ל ושובץ ברבנות הצבאית. "יומיים אחרי שהתגייס, הרב שלמה גורן שלף אותו מהש"ג והפך אותו לסגן־משנה", מספרת עדינה. "הוא היה יו"ר ועדת התרבות של המטכ"ל, והיה עורך כתב העת 'מחניים' של הרבנות הצבאית. גם שם הפעיל את קשריו כחסיד, והביא סַמָּלי דת לביקור אצל הרבי מגור. יצחק האמין שזה יחזק אותם, ואכן הביקור היה מוצלח מאוד. הרבי שמח לראות אותם וקיבל אותם בחמימות מיוחדת. אתה מדמיין היום סיטואציה כזו?"
הקשר ההדוק של אלפסי עם הרב גורן, שאף הסמיך אותו לרבנות ("הייתה ביניהם אהבה מיוחדת", אומרת עדינה), הוביל לתפקיד נוסף בחייו של אלפסי. בשמחת־תורה האחרון בחיי הרב גורן, שבועות ספורים לפני פטירתו, הוא קם והכריז במהלך סעודה קהילתית בבית הכנסת "קוממיות אברהם" בתל־אביב, כי אלפסי יירש את מקומו כרב בית הכנסת. "זה נפל עלינו בבום", צוחקת עדינה, "אבל יצחק לקח את התפקיד במסירות".
לצד עיסוקו המחקרי והספרותי היה אלפסי פעיל גם בזירה הציבורית. הוא כיהן כמזכירו של שר הסעד, כסגן נשיא תנועת בני ברית בישראל, וכמנהל המחקר המדעי של מכון ז'בוטינסקי (שבמסגרתו פרסם את הסדרה על תולדות האצ"ל) ושל מוסד הרב קוק. במהלך השנים זכה בפרסים רבים על עבודתו ובהם פרס ראש הממשלה, פרס הרב קוק ועוד.
אלפסי היה גם עורכו של העלון הוותיק "שבת בשבתו", הראשון בעלוני השבת. "פנו אליו מהפועל המזרחי בבקשה להוציא מיזם תרבות ייעודי למגזר, ויצחק קיבל את זה והוציא את עלון השבת הראשון", מספרת עדינה אלפסי. "יצחק היה גם חסיד, גם פעיל ציבור בציונות הדתית, גם מרצה באוניברסיטה וגם העביר ארבעה שיעורים בשבת בבית הכנסת, לצד שיעורים יומיים. אני לא יודעת כמה כאלה יש היום", אומרת רעייתו.
טשטש את הסדקים
ההזדהות החסידית של אלפסי לא הייתה פרט ביוגרפי אלא חלק מכתיבתו, והיו אף מי שמתחו ביקורת על היעדר הביקורתיות שבה. "חסידותו קדמה למחקרו", הגדיר זאת אחד החוקרים. לצד זאת, חיבוריו נכתבו בעברית מודרנית וללא הסופרלטיבים השכיחים במגזר החרדי, כך שקוראים חרדים המשתייכים לקהילות החסידיות הממוסדות עשויים לראות בו חסיד שאינו נלהב דיו. גם המרכיבים הציוניים שהוא איתר אצל חלק מאישי החסידות אינם עולים בקנה אחד עם ההיסטוריוגרפיה המגזרית. כך או כך, גם מבקריו מודים כי תרומתו למחקר החסידות יוצאת דופן, "המפעל של אלפסי הניח את היסודות לגנאלוגיה של החסידות", אומר ההיסטוריון פרופ' דוד אסף מאוניברסיטת תל־אביב. "כשהתחלתי את הדוקטורט שלי על ר' ישראל מרוז'ין לפני כארבעים שנה, לפני עידן ויקיפדיה, כדי לדעת מי בן של מי ומי נכד של מי בחסידות הייתי צריך לצייר עצי משפחה בעצמי. אלפסי, בספרו 'החסידות' משנות השבעים ובסדרת 'החסידות מדור לדור', יצר מיפוי ידידותי־למשתמש של כל השושלות, הזרמים והספרים. האיסוף והסידור של חומר רב כל־כך היה חסר תקדים. זו הייתה יצירה כבירה, גם אם לא נקייה מבעיות".
צילום: באדיבות המצולם
פרופ' אסף מתייחס למורכבות של אלפסי כהיסטוריון שהוא חסיד בעצמו: "הוא היה חסיד בכל נשמתו, ועשה שימוש אינטנסיבי בספרות השבחים החסידית שהוא אימץ את הנרטיב שלה, תוך מחיקה או רמיזה בלבד לפרקי מבוכה בהיסטוריה החסידית. למשל הסיפור של בערניו מליאובה, בנו של הרבי מרוז'ין שיצא בשאלה ועורר סערה קשה. אלפסי כתב עליו ברמז שהוא 'החל להתבודד ופרסם כרוז נגד החסידות', ובמהדורה מאוחרת יותר גם זה ירד. או למשל כאשר הוא מתאר את סיפור נפילתו של החוזה מלובלין מחלון ביתו, הוא מציג כהסבר לנפילה את הפרשנות החסידית שהנפילה התרחשה באמצעות כוחות מיסטיים. זה הסבר שחוקר לא יכול להעלות בדעתו, אבל הוא כתב מתוך מבט חסידי פנימי. למרות היותו 'מודרני', מגולח עם חליפה קצרה, לדעתי יש לראות אותו כסופר חסידי יותר מאשר כחוקר חסידות".
אסף משבץ את אלפסי כחלק מז'אנר של סופרים חסידיים מעולמות הציונות הדתית, בהם הרב אברהם יצחק ברומברג (מחבר סדרת "מגדולי התורה והחסידות"), יצחק רפאל ועוד. "בעיתון הצופה בשנות החמישים הייתה קבוצה גדולה של סופרים חסידיים, שעשו קצת רומנטיזציה לחסידות. אלפסי, ככותב פורה מאוד עם עט קלה, לקח את זה צעד אחד קדימה".
ייתכן כי גם הרצון שספריו יוכשרו לבוא בקהל החסידי־חרדי השפיע על אופיים. "כשהוצאתי את ספרי 'דרך המלכות' על רבי ישראל מרוז'ין", מספר אסף, "אלפסי שיבח אותו אבל הסביר לי שהחסידים לא יכירו בו משום שהוא מציג את הדיסגרפיה – לקות למידה שמקשה על הכתיבה – שהרבי מרוז'ין כנראה סבל ממנה". אלפסי היה מודע אפוא לרגישות החסידית ביחס לסיפורי הצדיקים, ובחר כנראה להתחשב בה בכתיבתו. מעניין לציין בהקשר זה כי בדברים שבעל פה הנימה הייתה שונה; סטודנטים שלמדו אצל אלפסי באוניברסיטת בר־אילן מעידים כי בהרצאותיו נקט עמדה ביקורתית יותר כלפי החסידות.
הבחירה של אלפסי להתמקם בקו התפר שבין חסידות למחקר גרמה ליצירתו להתקבל במידה זו או אחרת בשני העולמות, אם כי אף צד לא אימץ אותה באופן מלא. שאלת הזדהותו של החוקר, מוסיף פרופ' אסף, נוגעת לשאלה כללית יותר במדעי הרוח, באשר למידת הקִרבה והריחוק הראויה לחוקר ביחס למושאי מחקרו. "יש גישות שדורשות ריחוק מוחלט וביקורתיות מלאה, וגורסות למשל שכאדם דתי בעצמך אתה לא יכול לחקור את הדת באובייקטיביות. ויש מי שיטענו אדרבה, רק חסידים שמכירים את החסידות מבפנים יכולים לתת תמונה מלאה שלה. אישית אני סבור שהדרך הראויה היא דרך האמצע – היצמדות לעובדות לצד אמפתיה. אלפסי הוא דוגמה לכותב פורה במיוחד שלמרות המקום החסידי והלא־ביקורתי שלו, יצר תשתית רחבה של מידע".
החסידים העצמאים
צילום: אריק סולטן
ד"ר זאב קיציס, מחבר הספר "המורים הגדולים של החסידות", מזהה את אלפסי כחלק מהוויה של "חסידים אוטונומיים", כפי שהוא מכנה אותם, שהתקיימה בדורות הקודמים ומילאה תפקיד חברתי חשוב. "אלה אישים בעלי תודעה מודרנית ואף ציונית, שקיימו לצידה הוויה חסידית מלאה. הם לא היו כפופים למרותו של אדמו"ר ספציפי ולא השתייכו לקהילה חסידית־חרדית, מה שאפשר להם לראות את החסידות כתנועה ולא כחצר. למרות הטיית האפולוגטיקה שהמחקר מייחס להם, החסידים האוטונומיים צנזרו את עצמם פחות מהחסיד החרדי הקהילתי, והם יכלו לפרסם דברים שעמיתיהם בקהילות החסידיות לא הרשו לעצמם. כך למשל, באחד מספריו פרסם אלפסי תמונה של אחד האדמו"רים מרים משקולות. בנוסף, הם תרמו לחסידים בכך שהם הביאו קול כלל־חסידי, בניגוד לנטיית החסידים להתמקד רק באדמו"רי השושלת של קהילתם. גם האדמו"רים נטו לגלות חיבה לחסידים כאלה, שהמפגש איתם עדיין היה מפגש עם חסיד, אבל בלי ההיררכיה המרוחקת שהם חשו מול בני קהילתם".
חסיד אוטונומי כזה משמש כגשר, מי שמתווך ומנגיש את ההוויה החסידית מחוץ לגבולות הקהילות החסידיות. בהקשר זה, קיציס רואה באלפסי דמות שהטרימה את הפריחה החסידית העכשווית במגזר הדתי־לאומי. "במגזר הזה לא מתעניינים בשיוך הקהילתי החסידי, ודמות חסידית נטולת שיוך חצרי נתפסת בעיניהם כמייצגת את החסידות האותנטית, הרחבה, עם הרעיונות הגדולים והעמוקים שהם רוצים להתחבר אליהם".
בעיני קיציס, זהותו החסידית של אלפסי תרמה למחקרו ולחיבוריו. "בעשורים הראשונים של המדינה, האקדמיה קידשה אובייקטיביות טהורה ושללה נימה אישית. אלפסי הקדים את זמנו ויצר סוגה שהביאה קול סובייקטיבי אבל אותנטי. כותבים כמותו יצרו לעצמם אסכולה נפרדת לצד המחקר. כיום, גם באקדמיה מבינים את החשיבות של חוקר בעל נגישות לשטח, שיכול לחוש אותו באינטימיות".
במקרה של העולם החסידי, סבור קיציס, לזיקה האישית של הכותב יש יתרון מיוחד. "הסיפור החסידי הוא לא רק כלי למסירת עובדות היסטוריות, הוא נבנה במידה רבה גם מדמותו של המספר, מאופן המסירה ומן הרוח שהסיפור מבקש להעביר. לכן דווקא מי שנמצא בתוך עולם המסירה החסידי עשוי לשקף נאמנה את רוח הדברים, באופן שחוקר חיצוני, גם אם יהיה מדויק יותר בפרטים ההיסטוריים, יתקשה ללכוד. את אלפסי יש לראות כמידָען וכמַסרן של ידע אותנטי גולמי, 'מעתיק שמועה' בהגדרה הפנימית, כזה שמניח את החומר בפני החוקרים שיבואו. האמינות שלו איננה מצד העובדות ההיסטוריות, אלא אמינות של מספר נאמן המעביר את רוח הדברים ואת המסר המקורי של הנרטיב החסידי".