בשנת תרס"ו פנו רבני ירושלים ופרנסיה לרבי מאיר שמחה הכהן, רבה של דווינסק (להלן רמ"ש) בהצעה־בקשה לכהן פאר כרבה של עיר הקודש. חיבתו של רמ"ש לארץ ישראל גרמה לו לשקול את ההזמנה בחיוב, אולם ראשי קהילת דווינסק קטעו את מימוש ההצעה בעודה באיבה. במכתב תקיף ששיגרו לנכבדי הקהילה בירושלים, הם הביעו את מורת רוחם מהרעיון וביטאו את הערצתם לרבם:
אנחנו בני הגולה אשר ברוסיא המדינה, פה עיר דוינסק, קמנו ונתעודד לקול השמועה הבאה באוזנינו כי בני ירושלים קמו עלינו לקחת את אדוננו מורנו מעל ראשינו להחשיך עלינו... אשר לא אותנו בלבד יהרסו חס ושלום בזה, כי אם לכל בני הגולה, כי הוא המורה המשיב לכל שואל בדבר ה' זו הלכה, כשואל באורים מהכהן הגדול. לא לכם בני ירושלים עשות כדבר הזה כי העולה על רוחכם היו לא תהיה... באנו בדברינו בתורת מחאה, חדלו לכם מן האדם הגדול פאר דורנו. וה' השוכן בציון יברך אתכם בשלום.
רמ"ש נולד בשנת תר"ג (1843) בעיירה בלטרמינץ שבפלך וילנה. אביו, ר' שמשון קלונימוס, היה גם רבו שלימדו תורה. מסופר שבהיותו בן שבע היה בקי בכל התנ"ך, בגיל תשע ידע סדר נזיקין ומחצית סדר נשים עם רש"י ותוספות, וכשמלאו לו עשר ידע לצלול להוויות אביי ורבא ללא עזרת רב ומורה. בבחרותו נשלח ללמוד תורה מפי הרב משה דנישבסקי, רבה של סלבודקה. בהיותו כבן שמונה־עשרה נשא לאישה את חיה, בתו של אחד מנכבדי העיר ביאליסטוק, והיה סמוך על שולחנו. כמה שנים לאחר נישואיהם החלה רעייתו לשלוח את ידה במסחר וראתה ברכה במעשה ידיה. כך, במשך כחצי יובל שנים יגע רמ"ש ושקד על תלמודו יומם ולילה, ספון בבית המדרש "גמילות חסדים" בביאליסטוק, שהייתה עיר של חכמים וסופרים.
הכי מעניין
אף שבאותן שנים לא נשא עדיין במשרה רבנית, נודע שמו של רמ"ש כאחד הגדולים אשר בארץ. הוא נשא ונתן עם חכמי הדור והשיב לשואלים בהלכה תשובות כתובות ומנומקות. רבי חיים מבריסק התבטא עליו "מרן דשני תלמודאי", כלומר מי שבקי ושולט בשני התלמודים, בבלי וירושלמי. רק בעשור החמישי לחייו, בשנת 1888, נקרא רמ"ש לכהן כרבה של העיר דווינסק. שם נטל לראשונה את משרת הרבנות על שכמו, והפך למנהיג תורני.
דווינסק, שנקראה בעבר דינבורג, השתייכה באותה תקופה לאימפריה הרוסית והייתה מרכז מסחרי ותעשייתי גדול (כיום היא העיר השנייה בגודלה בלטביה). ערב מלחמת העולם הראשונה חיו בה כ־130 אלף תושבים, שכמחציתם היו יהודים. קהילת דווינסק הייתה תוססת ומגוונת – חסידים ומתנגדים, משכילים, סוציאליסטים וציונים. רמ"ש נקט גישה של ימין מקרבת כלפי פורקי עול התורה, ומתואר כמי שהיה מקובל ומוערך על כל הזרמים, ואף על תושביה הלא־יהודים של העיר. אלה אף תלו בתפילתו של רמ"ש את נס עצירת השיטפון מנהר הדווינה הסמוך, שעלה על גדותיו ואיים לשטוף את העיר. מספרים שבמלחמת העולם הראשונה רוב התושבים עזבו את העיר, אך רמ"ש נשאר במקומו. כשהפצירו בו לעזוב הוא דחה זאת ואמר שכל זמן שיישארו תשעה יהודים בעיר, הוא יהיה העשירי למניין.
כמו בריכוזים יהודיים רבים, גם עדת החסידים בדווינסק הכתירה לראשה רב משלה: הרב יוסף רוזין, "הרוגצ'ובר", שנודע כגאון תלמודי יוצא דופן. כך זימנה ההשגחה שני גדולי תורה מפורסמים שפעלו זה לצד זה באותה עיר, אך אישיותם והנהגתם היו שונות. הרוגצ'ובר הנהיג את רבנותו בסגנון קפדני ומרוחק מעט, ומסופר שהוא גירש מבית מדרשו בעלי בתים שאימצו לבוש מודרני ומשכילי. רמ"ש לעומתו היה מעורב בדעת עם הבריות, קידם מפעלי צדקה וחסד, עסק בהשכנת שלום בית, וגילה סובלנות רבה יותר כלפי הנמשכים אחר ההשכלה. בין השניים שררו הערכה וכבוד הדדי. מסופר כי פעם בא הרוגצ'ובר לבקר את רמ"ש, שהתגורר בעליית גג. כשנכנס רטן בפני רמ"ש על המדרגות הלולייניות שנאלץ לטפס בהן. רמ"ש השיב לו: "נו, הלא ידוע כי המעלות (המדרגות) שלי הן חסרונות אצלך..."
נטייה לכוח ההיתר
בהיותו כבן עשרים החל רמ"ש לכתוב פירושים על מסכתות הש"ס. הוא התמיד בכך כשני עשורים, והתבטא שיש בידיו "פירושים חדשים בסוגיות חמורות שהראשונים מתלבטים בהן". חלקים מפירושים אלה מצוטטים בספריו המאוחרים, "אור שמח" ו"משך חכמה". לא מן הנמנע כי כתיבת הפירושים לש"ס היוותה מעין תשתית לכתיבה מאוחרת וממוקדת יותר, בחיבור "אור שמח". לפני מותו הניח רמ"ש בריגה ארבעה כרכים של כתב־יד להדפסת פירושים אלה, אולם רק שניים מתוכם נתגלו כעבור ארבעים שנה, נערכו ונדפסו; השניים האחרים אבדו.
יצירתו התורנית המפורסמת ביותר של רמ"ש היא "אור שמח" על ספר משנה תורה לרמב"ם. אין ספרייה תורנית שכרכי האור שמח לא יימצאו על מדפיה, ואין ישיבה למדנית שלא יתקיים בה דיון על חידושיו. רמ"ש כתב את ה"אור שמח" במשך עשרות שנים. בשנת תרס"ו (1906) יצא לאור הכרך הראשון, ובתרפ"ו (1926), לאחר פטירתו, יצא לאור הכרך הרביעי האחרון. מעניין שדווקא כרך זה עוסק בשלושת הספרים הראשונים בי"ד החזקה – מדע, אהבה, זמנים.
החיבור עוסק בהבנת דברי הרמב"ם, שהיה נערץ על רמ"ש, אולם עיקר מגמתו להציע הבנות חדשות בלימוד הסוגיה התלמודית ועקרונותיה, כאשר דברי הרמב"ם משמשים כנקודת מוצא לדיון. באופן חריג אצל למדנים מסורתיים, רמ"ש לא נמנע מלהביא ראיות מפסוקי התנ"ך וממורה נבוכים. גם תיקוני גרסאות והשוואת כתבי יד הם חלק מכלי העבודה שלו, הן ביחס למקורות חז"ל והן בנוסחי הרמב"ם עצמו. בקיאותו המפליאה של רמ"ש בשני התלמודים, בתוספתא ובמדרשי ההלכה, יחד עם מקוריות והעמקה בהבנת שורשי הדין ומרכיביו, הפכו את האור שמח ליצירה שביטאה את מיטב הלמדנות הליטאית, ולפנינה בספרות התורנית לדורותיה.
באוצר עבודתו הספרותית של רמ"ש מונח בקרן זווית לקט לא גדול של תשובות הלכתיות. לפי כמה עדויות, לפני מותו מסר רמ"ש תכריך ובו כמה פנקסים גדולים של תשובות מועתקות בכתב יד. רק שניים מהם התגלגלו בדרך פלא ונמצאו בספריית ייוו"א בניו־יורק. יובל שנים חלף מאז שפנקסי התשובות יצאו מידיו של רמ"ש בריגה עד שראו אור בירושלים. סוגיות הש"ס – בבלי וירושלמי – ודברי הראשונים, המפרשים ובעלי ההלכה יושבים ראשונה בסדר הדיון, אך לצידם נושא ונותן רמ"ש גם עם השורה השנייה, גדולי בעלי ההלכה והמשיבים האחרונים כמו הש"ך, הנודע ביהודה, רבי עקיבא איגר והחתם סופר. גם פרשנים אחרונים, כמו רבי עובדיה מברטנורה ופני יהושע, מצטרפים לדיון. את צדדי האיסור וההיתר הוא שוקל ואף מכריע לפי הבנתו בדין ובעקרונות הסוגיה. ניתן לראות שנטייתו היא לכוח ההיתר, במיוחד כשהצורך דוחק: "וכן אנחנו לעת הזאת, אם על ידי הדחק התרנו קמח מן השוק, בכל זאת נקבל הברכות על ידי זה ונתברך מאבינו שבשמים" (משך חכמה שמות יב, כז).
את התשובות שלח רמ"ש בעיקר לסביבתו הקרובה: "יפנה אל הרבנים הסמוכים בפולין והם יגידו... ואנכי ממרחק לא אוכל להתערב בזה כלל". אך לעיתים, בעיקר בשאלות של מדיניות הלכתית עם השלכות רחבות, מחווה רמ"ש את דעתו גם למקומות רחוקים, למכותבים בניו־יורק ובפריז. בתשובה ארוכה לרבני ירושלים בדבר שאלת היתר המכירה בשביעית תרמ"ט, נוטה רמ"ש להחמיר וכותב בזהירות: "אף כי דעתי אינה נוחה מהחדשות שהמציאו רבני הזמן, תפסתי פלך השתיקה. וגם עתה איני אומר לא איסור ולא היתר, ולולא חשבתי כי יש בזה העדר כבוד רבנן דבארץ ישראל, לא כתבתי גם זה, כי מפני הכבוד השבתי".
חסכנות מילולית
"משך חכמה" הוא שם החיבור שכתב רמ"ש על התורה. שמו – ראשי תיבות של מאיר שמחה כהן – מבוסס על הפסוק באיוב כח, יח, "ומשך חכמה מפנינים". בשער הספר, שיצא לאור שנה לאחר פטירת מחברו, הוא תואר כך: "ביאורים ופירושים, רעיונים ודרושים, הערות וחידושים על חמשה חומשי תורה, חובר ברצון אבינו שבשמים מאת מאיר שמחה כהן מדווינסק". מסגנון הדברים נראה כי רמ"ש בעצמו הגדיר ואפיין את ספרו. מדובר אפוא בשלושה סוגי תוכן שזומנו לפונדק אחד: פרשנות הכתובים ("ביאורים ופירושים"), דברי הגות ומוסר ("רעיונים ודרושים"), ומשא ומתן בגופי תורה וחידושי הלכה העולים מן הכתוב ("הערות וחידושים"). הספר כתוב בתמצות ובחסכנות מילולית, וכתיבתו נמשכה עשרות שנים. מקובל לספר כי רמ"ש כתב את החיבור בצעירותו, אך אביו הורה לו שלא להוציאו לרשות הרבים כדי שלא יתפרסם כדרשן בטרם הראה את כוחו הלמדני. יש לפקפק באמיתות הסיפור, שהרי במקומות רבים בספר מפנה רמ"ש את המעיין אל ה"אור שמח" ואל חידושיו לש"ס. כמו כן, מאורעות ותאריכים הנקובים בחיבור שייכים לתקופת חייו המאוחרת של רמ"ש.
הרב יהודה קופרמן, מייסד המכללה בירושלים, הוציא לאור את ה"משך חכמה" במהדורה מבוארת, ובראשה הוסיף מבוא נרחב לדרכו הפרשנית של רמ"ש. לדבריו, מגמתו העיקרית של החיבור גלומה בשני חלקי התוכן הראשונים שצוינו בשער הספר, תוך שרמ"ש מבקש להסדיר את היחס בין דברי חז"ל לפשוטי המקראות. מגמה זו באה לידי ביטוי גם בפירוש "העמק דבר" של הנצי"ב, בן זמנו. במקומות רבים מתבונן ה"משך חכמה" בלשון המקראות, בתחביר ובסדר העניינים, ומראה כיצד התורה שבכתב משלימה, מבארת ומרחיבה את התורה שבעל פה.
בכך צועד ה"משך חכמה" בדרכו של רבי יעקב צבי מקלנבורג, בעל "הכתב והקבלה", אלא שרמ"ש הרחיב את צעדיו וחידש מביאורי הכתובים דינים והלכות. דוגמה אחת מני רבות, מתוך פרשת השבוע, היא הגבלת ההיתר של אשת יפת תואר רק למלחמה שבה ניצחון ישראל היה מוחלט ולא נלקחו בה שבויים מישראל. רמ"ש מסיק מסקנה מחודשת זו מתוך דיוק מן הפסוק, ועל יסוד החשש שלקיחת אשת יפת תואר והשארתה בידי ישראל תחליש את כוח המיקוח להשבת שבויי ישראל.
עם זאת, ברור שבכתיבת חיבורו ביקש רמ"ש להעלות ולקדם מטרות נוספות, הנושאות את הכותרת שהוא עצמו ניסח: "רעיונים ודרושים". מונח צנוע זה עשוי להטעות, משום שה"משך חכמה" מכיל הגות דתית מעמיקה, מקורית, שיטתית ונושאת בשורה. הוא מבקש לטהר את תפיסת האמונה היהודית מכל סיג ומכשול (למשל בעניין המקומות הקדושים) ומוביל מערכה רעיונית ופרשנית כדי לבסס את שיטתו. הוא עוסק בנושאים יסודיים כמו אמונה, השגחה, בחירה, השגה ודבקות, תכלית התורה, המצב האנושי, קדושת המקום ולאומיות. גיבורו הוא הרמב"ם, שאותו מכנה רמ"ש תדיר "רבנו", ומגדיר את דבריו כ"קדושים". הרמב"ם מצוטט ב"משך חכמה" פעמים אין ספור: "דרכו נשגבה, וכבר אמרתי כי דברי רבינו בכל ספריו, ביד, במורה ובפירוש המשניות – רוח אחת בהם". עם זאת, באופן ייחודי הטעון הסבר כשלעצמו, דברי הזוהר והמקובלים מוצאים מקום נכבד בחיבור לצד הרציונליזם הרמב"מי.
כרועה נאמן לעדתו דרש רמ"ש את הכתובים לשם לימוד לקח ומוסר. הוא כותב דברים המעוררים לחיזוק התורה והחזקתה ולשמירה על מסורת אבות, על הצביון הלאומי ועל הלכידות החברתית. הוא מראה את אורה של תורה ונעימותה ומצביע על חובת חינוך הבנים, כמו גם על מחיר העזיבה והנטייה מן הדרך. קטעים לא מעטים בחיבור כתובים בלשון ישירה, כנאמרים בפני קהל ("דְעוּ", וכיוצא בזה), ולא מן הנמנע שהדברים נאמרו בציבור בטרם נכתבו או לאחר מכן.
"יחשוב כי ברלין היא ירושלים"
מעבר לרבנות דווינסק, יצא טבעו של רמ"ש בעולם היהודי. הוא היה מראשי המדברים באסיפות ההנהגה התורנית של רבני ליטא ופולין. כאשר התקיימה ועידת היסוד של אגודת ישראל בשנת תרע"ב, הוזמן רמ"ש לשבת בראשה ולהיות חבר בוועד הרבנים שלה, לצד רבי חיים עוזר גרודזנסקי מווילנה, רבי חיים מבריסק, הרבי מגור והאדמו"ר רש"ב מלובביץ'. רמ"ש היה חדור בתחושת אחריות כבדה כלפי הדור כולו, בתקופה שבה גלי החילון ונטישת הדת הלכו וגאו.
בקטע מפורסם בספרו הוא מזהיר ומתריע מפני הסחף התרבותי ועונשו: "עוד מעט ישוב לומר שקר נחלו אבותינו... יעזוב לימודי דתו ללמוד לשונות לא לו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק" (משך חכמה ויקרא כו, מד).
רבים ראו בדברים אלה כאילו חזה רמ"ש את השואה, ויש שהכתירוהו כ"צופה לבית ישראל, וכל אשר יקרה לישראל באחרית הימים גלוי וידוע היה לפניו כנביא וחוזה". דברים אלה רחוקים מן האמת. אמנם רמ"ש הזהיר מפני פורענות של עקירה והגירה מגלות לגלות, שתכליתה תיקון יותר מעונש, אך הוא לא כתב ולא דיבר ולא עלתה על ליבו השמדה של מיליוני יהודים שיעלו בלהבות השמימה. האומר שרמ"ש צפה את השואה העתידה לבוא, לא דק ולא עיין בדבריו.
בהקשר זה יש להעיר כי גם תקומת ישראל בארצו לא עלתה בכתיבתו ולא ניכר שהייתה גלויה לפניו. אף על פי שרמ"ש נוקט הגות לאומית מובהקת, עמדתו כלפי הציונות נעה בין התנגדות בסיסית לאהדה מהוססת וזהירה באחרית ימיו. בקול קורא למען קרן היסוד שהתפרסם ב"התור" בתרפ"ב, מגלה רמ"ש את לבטיו בנידון, כמו גם את האפשרות שבעקבות החלטת האומות בוועידת סן־רמו ב־1920 לאמץ את הצהרת בלפור, נפל דבר. "בסיבת ההשגחה... סר פחד השבועות, ובטח הוא עניין העומד ברומו של עולם".
טפח מצפונות ליבו
בת יחידה וחולנית היתה לרמ"ש. היא נישאה ללמדן חריף, רבי אברהם לופטביר מוורשה, שיצא שמו כאחד המיוחדים מבני עלייה; הוא התכתב עם גדולי הדור, והראה את כוחו בכל מקצועות התורה. רמ"ש השתעשע עמו והתפאר בו, אלא שלמגינת לב נפטר רבי אברהם בדמי ימיו בשנת תרע"ח. גם אשתו החולנית, בתו של רמ"ש, נפטרה בדמי ימיה ולא נותר מהם זרע. התכתבויותיו הלמדניות של ר' אברהם כונסו בספר בשם "זרע אברהם". רמ"ש וזוגתו היו שרויים בצער גדול. באחד מפירושיו מתאר רמ"ש את הספדו של אברהם אבינו על שרה וטוען כי אברהם בכה על הטרגדיה שבחייה. בתוספת מאוחרת לחיבור הוא כותב, ואולי מגלה בכך טפח מצפונות ליבו: "שלא זכתה לקבל עונג מבן שעשועיה מחמד נפשה, להובילהו למטרה, לראות ממנו זרע, אשר זה חפץ האדם" (משך חכמה דברים לד, ה).
הרב פנחס מרדכי טייץ (לימים רב בניו־ג'רזי) ביקר אצל רמ"ש בעת שהיה בן למעלה משמונים, והעלה את רשמי הביקור על הכתב: "כשבקרתי אצלו בתרפ"ד סח לי את דאגתו על שהספר (משך חכמה) אינו יוצא לאור עולם, בהוסיפו: 'העולם יכול להתקיים גם בלי האור שמח, אבל זקוק הוא למשך חכמה'". הרב טייץ כותב כי בעצת ר' יצחק אייזיק שר, ראש ישיבת סלבודקה, נמצא מי שיוכל לעבוד על הכנת כתב היד לדפוס תחת הדרכתו של רמ"ש.
בחודש תמוז תרפ"ו נפטרה הרבנית חיה, אשת נעוריו. מספרים שרמ"ש רכן אל מול ארונה ואמר לה שלא תדאג כי עוד בשנה זו יצטרף אליה. רמ"ש כבר היה חולה, ובחודש אב נסע לריגה בירת לטביה לשאול בעצת הרופאים. שם מסר לרבה של העיר, הרב מנחם מנדל ז"ק, את מחברות ה"משך חכמה" להדפסה, כמו גם את חידושיו על הש"ס ואת החלק האחרון של "אור שמח" שטרם ראה אז אור. מרפא לא נמצא, ורמ"ש השיב את נשמתו לבוראו בליל שבת קודש ד' באלול. מאה שנים של תהפוכות עברו מני אז, ואור תורתו מאיר ושמח.