כל אחד מכיר הרב קוק אחר, ולא במקרה

הוגים שונים מעוררים סביבם הסכמות או מחלוקת, אך נדמה שהראי"ה קוק שייך לקטגוריה שלישית, נדירה וייחודית: הוגה שכל מחנה מוצא בו אישור מלא לעמדתו. הדבר גורר לא פעם אמירות ציניות על אופיים הסותר לכאורה של כתביו, המחזקים כביכול את הטיית האישוש המוקדמת של כל דעה כמעט.

ואולם נראה שדווקא אותה סתירה עשויה לשמש מפתח להבנת עומק הגותו. אין המדובר בעמימות או ברדידות, אלא בביטוי להגות רחבת יריעה שאינה חוששת מסתירות ומבטאת מפלסים שונים בנפשו של הרב. בהבנה כזו, ישנה לגיטימיות מלאה לשתי הפרשנויות המרכזיות וההפוכות למשנתו. מצד אחד עומדת הקריאה הקלאסית, הרואה בראי"ה בראש ובראשונה בעל מבט של חסד; רב המזהה נקודות קודש גנוזות בתוך החילון ומסרב להיבהל מסתירות התחייה. מנגד, בשנים האחרונות מתחדדת קריאה קונקרטית ותובענית יותר, המדגישה את דמותו כאיש הלכה תקיף הנאבק בנחישות נגד פירוק רוחני ותרבותי. היא מבליטה את מכתביו החריפים, את מאבקיו הציבוריים, את התנגדותו להשפעות תרבותיות שתפס כמחלישות את יסודות הקודש, ואת דרישתו המתמדת למשמעת רוחנית ולאחריות מעשית. גישה זו מזהירה כי התגדרות בדרגות רוחניות וחיפוש "ניצוצות קדושה" ללא ביסוס הדרגות התחתונות וללא רקע עמוק של שנאת הרע, עלולה להוביל לכשל מוסרי. ללא ספק, אזהרות מעין אלה מצויות אף הן בכתבי הראי"ה.

חשוב מאוד לא להשטיח את המחלוקת. ברי כי שני הצדדים קוראים את אותם טקסטים, מצטטים את אותם מקורות, ועסקו רבות בלימוד ובעיון בכתבי הרב. שניהם משכנעים, משום שהם בנויים על אדנים של פרשנות אמת. ואולם נדמה כי שני המחנות אינם חולקים רק על פרשנות היסטורית; במידה רבה, הם מגיבים גם למצוקות רוחניות שונות של ההווה.

יש המבקשים להדגיש בדורנו את כוח האהבה, המבט הכולל ולימוד הזכות — דווקא משום שהם חשים כי השיח הדתי נעשה לעיתים חריף, מתבצר וחסר אמון. מנגד, יש המבקשים להחזיר למרכז את יסודות המחויבות, הגבול והמאבק הרוחני, מתוך תחושה שבדור של טשטוש זהויות ורלטיביזם רוחני, הודגש יתר על המידה הצד המכיל וההרמוני במשנת הרב קוק. טענה נוספת בהקשר זה היא שישנם תכנים, כמו הפוסט־מודרניזם הרדיקלי, שגם  הראי"ה לא היה מחפש בהם נקודות אורה. ייתכן ואף הגיוני ששני הצדדים מכירים במורכבות הרחבה של משנתו, אלא שבאופן מעשי הם בוחרים להאיר צדדים שונים שלה, בהתאם לאתגרי השעה ולשיטתם החינוכית.

בין שלמות להשתלמות 

האחיזה בשני הקצוות הללו אצל הראי"ה לא הייתה פשרה נוחה או ממוצע שנועד להשקיט את המצפון. עבורו היה זה מאבק רוחני מטלטל, ייסוריו של הוגה שמסרב לוותר על האמת ההלכתית על כל פרטיה ודקדוקיה מחד, ועל האמת המטאפיזית הכוללת מאידך. המתח הזה איננו רק תוצאה של קריאות שונות בכתבי הראי"ה; הוא קיים בתוך יסודות משנתו עצמה, וכל ניסיון להחליקו לצד אחד הוא קודם כול טשטוש דיוקנו של הרב.

באחד ממוקדי העומק של מחשבתו, המופיע ב"אורות הקודש", מתאר הראי"ה שני כיוונים יסודיים בהוויה: "השלמות" ו"ההשתלמות". טענתו הרדיקלית היא שהקב"ה מתגלה בעולם בשני מיני שלמויות, שקיימת ביניהם סתירה: השלמות המושלמת והשלמות המשתלמת. מכיוון שהשתלמות, כלומר היכולת להתפתח ולגדול, היא בוודאי תכונה טובה, הרי שהיא חייבת להיות כלולה באינסופיות האלוקית. מכאן שההוויה כולה בנויה על המתח שבין השלם המושלם – המצב הסטטי, הנצחי – ובין השלם המשתלם, שהוא המצב הדינמי, המתפתח דרך חסרונות העולם ותיקונם. ה' מתגלה אלינו בשני האופנים הללו בו זמנית. לצורך הופעת הממד ה"משתלם" נברא העולם בתהליך של צמצום המאפשר קיום של חיסרון ותנועה, ואל תוך הצמצום מופיע ב"קו" האור הא־לוהי שבא לתקן ולהעלות את כל העולמות.

וכך כותב הרב:

מבינים אנו בשלמות הא־להית המוחלטה שני ערכים של השלמה: ערך אחד של השלמה, שמצד גדלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה. אבל אם לא היתה האפשרות של הוספה היה זה בעצמו ענין חסרון... אשר על כן לא תוכל השלמות הא־להית להיות חסרה זה היתרון של הוספת הכח... הוא העילוי התמידי (אורות הקודש ב,  עמ' תקלב).

מצד אחד עומדת השלמות האלוהית: המבט העליון שבו המציאות כולה כבר אחוזה באור אינסופי, שבו גם הנפילות והסתירות אינן אלא חלק מתהליך עמוק יותר של תיקון וגילוי. במבט הזה, המציאות נידונה מצד שורשה העליון, לא מצד הופעתה החיצונית הגלויה. אך לצד זה קיימת תנועת ההשתלמות: העולם כפי שהוא מופיע בתוך מגבלות המקום, הזמן והחיסרון. כאן נדרשים גבולות, הלכה, בירור ומאבק, שבאמצעותם פועל האדם את תיקון העולם והשתלמותו ומקרב את הבריאה למטרתה. בעולם ההשתלמות אי אפשר להסתפק באמירה שבסופו של דבר הכול חלק מתהליך גאולי — משום שבינתיים בני אדם חיים בתוך מציאות קונקרטית של טוב ורע, של בניין וחורבן.

לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים ליישב את הסתירות בדברי הראי"ה. כך למשל, האבחנה בין האגרות המעשיות, המכילות יותר מאבק ומלחמתיות, ובין היומנים האישיים, המכילים יותר מההסתכלות העליונה, בוודאי מאפשרת להבין חלק מהדיסוננס כביכול.

בשורות הבאות אני מבקש להציע זווית נוספת: לא כל דבריו של הראי"ה נכתבים מאותו מפלס תודעתי, ואי אפשר להבין אותם מבלי לשאול תחילה מאיזו קומה הוא מדבר עכשיו. הרב נע תדיר בין שתי הסתכלויות. יש שהוא מדבר מתוך עולם ההשתלמות — עולם של גבולות, אחריות, מאבק והכרעה. אלו המקומות שבהם הוא כותב ומתייחס כרב הפועל בעולם הזה. ויש שהוא כותב מתוך מבט השלמות, המקום שבו גם הסתירות עצמן נטמעות בתוך אופק רחב יותר. במקומות אלו כותב הרב כמתבונן על המציאות מתוך נקודת מבט אלוקית, ומנסה להנגיש ולפרש לנו אותה. לכן, בקריאת תורתו לא תמיד די לשאול "מה הוא אומר"; לעיתים צריך לשאול תחילה "מהיכן הוא מדבר".

בתנועה מתמדת

כדרכם של המקובלים, הראי"ה מבקש להיות "מרכבה לשכינה" – לא רק כמטאפורה אלא כתיאור תנועת החיים הפנימית. במסורת היהודית, המרכבה היא כלי הנושא מציאות שמעבר לה, את האלוקות, והיא נושאת תנועה כפולה של אלוקות: אנחנו מבקשים להידבק באלוקות המושלמת, אך באותה מידה אנחנו מבקשים להידבק גם באלוקות המשתלמת. המרכבה אינה נחה; היא נעה תמיד  בין שני מוקדים. כך גם הרב לא ניסה לבחור בין השלמות ובין ההשתלמות, אלא נשא את שתיהן. ייסוריו, כפי שהעיד בעצמו, לא היו כישלון ההגות שלו אלא ביטויה הנאמן ביותר. מי שמחזיק בשתי הקומות בעת ובעונה אחת, אינו יכול לנוח.

כאשר הראי"ה מצליח להפוך למרכבה לשכינה, הוא מסוגל לשאת הפכים: גם לראות נשמה גדולה בתוך דור החילון, וגם להיאבק בחריפות נגד תוצאותיו המעשיות; גם לדבר בשפה של אהבה רחבה, וגם לדרוש גבולות תובעניים; גם לזהות אור גאולי בתוך הכפירה, וגם לראות בה שבר רוחני עמוק. ולא משום שהוא סתר את עצמו, אלא כי בכל פעם הוא דיבר ממקום אחר בהופעת נשמתו.

מכאן מובן גם מדוע מדגיש הראי"ה שאין ערך בשלמות מופשטת שאינה יורדת אל החיים עצמם. תודעה רוחנית עליונה של שלמות שאין בה טוב ורע, ושאינה מסוגלת לפעול בתוך הסדרים הממשיים של העולם – עלולה להפוך לא רק לחסרת משמעות, אלא אף למסוכנת. דווקא מפני שהשלמות קיימת, יש צורך בהשתלמות; דווקא מפני שהאור העליון כולל הכול, נדרשת גם מלאכת הבירור, ההדרכה, והמאבק בתוך המציאות החלקית של העולם הזה. השלמות בלא ההשתלמות היא גאולה שאינה נוגעת בעולם; ההשתלמות בלא השלמות היא מאבק ללא אופק. הראי"ה סירב לשלם את המחיר של אף אחד מן הוויתורים הללו.

הוויכוח הפרשני סביב משנת הראי"ה לא יוכרע בוויכוח אקדמי, ואולי לא יוכרע כלל. מי שמבקש להדגיש היום את אחד הצדדים איננו טוען בהכרח להיעלמו של השני, אלא בוחר לעמוד במקום שבו הוא חש שהדור זקוק לו יותר, מסיבות חינוכיות ודידקטיות. זו בחירה לגיטימית, ואולי אף הכרחית. אך יש שאלה שהבחירה הזו אינה יכולה להניח בצד: מה קורה לנו כשאנחנו שוכחים שבחרנו? כשההדגשה הופכת לתמונה שלמה, וצד אחד של הרב קוק מתחיל להיראות כאילו הוא כולו? האיש שניסה יותר מכול להידבק בדרכיו של הקב"ה — לשאת בו־זמנית שלמות והשתלמות, אהבה ומאבק, נשמתיות והלכה — אינו יכול להפוך לדגל של צד אחד מבלי שמשהו מהותי מתורתו האינסופית ילך לאיבוד.