מה משותף לאישים הבאים: הסופר חיים באר, הרב גרשון אדלשטיין, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב שלמה יוסף זוין? ובכן, האישים האלה או אבותיהם עלו ארצה במסגרת מאמציה של הרבנות הראשית בשנות המנדט הבריטי, והודות למהלך שיזם והוביל העומד בראשה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
בין השנים 1936-1922 התקבלו דרך הרבנות כאלפיים סרטיפיקטים (רישיונות עלייה) לרבנים ובני משפחותיהם, שלא היה להם נתיב עלייה חוקי אחר. הרבנות טרחה והצליחה למלא את דרישות הממשלה הבריטית כדי לקבל סרטיפיקטים לרבנים; לאורך השנים הוטלו הגבלות שונות מצד ממשלת המנדט והתנהל מאבק עיקש על תנאי ההסדר, שבחלק מהמקרים נשא פרי.
הרבנות הראשית לפלשתינה־ארץ־ישראל הוקמה בחודש פברואר 1921. מייסדה, הראי"ה קוק, ביקש להקים גוף שיאחד את יהודי העולם, כסנהדרין בשעתה. חזונו התאים למגמתו של השלטון הבריטי, להסדיר את מערכת המשפט בארץ, שעד אז הייתה בנויה על יסודות השלטון העות'מני וחוקי האסלאם. במסגרת זו הוקמה הרבנות הראשית כמוסד משפטי דתי עליון ליהודי הארץ, והוכרה באופן רשמי על ידי הממשלה הבריטית. הראי"ה קוק נבחר פה אחד לרב האשכנזי הראשי, והרב יעקב מאיר נבחר כרב הספרדי הראשי.
הכי מעניין
מבין שניהם היה הראי"ה קוק איש הקשר עם הממשלה הבריטית. לרשותו עמד הניסיון הפוליטי שרכש בתקופת היותו רב בלונדון בשנים 1919-1916, שם פעל למען הצהרת בלפור ולמען זכויות חיילים יהודים, ורכש ידע בשפה האנגלית. הראי"ה העריך את השלטון הבריטי כשלטון של צדק, וכאשר הוחל המנדט בארץ ישראל, הוא ראה בבריטים שליחי ההשגחה העליונה למימוש גאולת ישראל וקיבוץ הגלויות.
במאי 1921 התפרסמו חוקי הגירה חדשים, שהתבססו על יכולת הקליטה הכלכלית, ובמילים אחרות: על אפשרות הפרנסה של העולה. הראי"ה הבין כי לרבנים לא תהיה אפשרות מעשית לעלות לארץ במסגרתם. בימים שבהם קובעי המדיניות בהסתדרות הציונית דגלו בעליית צעירים בעלי כושר עבודה לבניין הארץ, רבנות לא נחשבה כמקצוע נצרך; ומי יתחייב לתמוך כלכלית במשפחות רבנים או להעסיק רב במשכורת חודשית קבועה?
ערבות לשלוש שנים
על רקע המציאות הזו נפגש הראי"ה עם הנציב הראשון, הרברט סמואל. באותה פגישה הבהיר הראי"ה כי ריכוז כוחות תורניים בארץ הקודש בכלל, ובירושלים בפרט, יבסס את הצורה הרוחנית והתרבותית בבניין הבית הלאומי, וכי ההשגחה האלוקית הטילה תפקיד זה על ממשלת בריטניה. כפי שהעיד בנו, הרב צבי יהודה קוק, "כך סודרו ההנחות המיוחדות בשביל רישיונות העלייה לרבנים ולבני ישיבות" ("לשלושה באלול").
על פי דיווח בעיתון "הארץ" מ־21 באוגוסט 1921, "המזכיר האזרחי הודיע במכתבו להרבנות הראשית לא"י שרבנים מהגולה החפצים להכנס לארץ ישראל והשייכים לסוג החמישי שבפקודת העלייה, יוכלו להיכנס לארץ אחרי שהרבנות הראשית תתן תעודתה על זה".
מהי אותה "תעודה" שנדרשה הרבנות להציג? חוקי ההגירה לרבנים התבססו על דרישות מוגדרות שקבעה הממשלה הבריטית. כאשר הראי"ה קוק קיבל על עצמו לעסוק בעליית רבנים, הוא העמיס על שכמו אחריות כבדה לעמוד בדרישות.
אחד התנאים שקבעה הממשלה היה שעל הרב להיות "רב בפועל"; כלומר, רב שמועסק כרב קהילה או מלמד שיעורים, ושיוכל להתפרנס מרבנותו גם בארץ ישראל. למשרד הרבנות נשלחו עדויות כדי לאמת את עיסוקו של הרב – תעודות הסמכה ועדויות של בני הקהילה. רבנים שלא עמדו בדרישות אלה נדחו, "כדי שלא לפגוע בסידור עליית הרבנים כולו".
הדרישה הבאה של הממשלה הייתה מרחיקת לכת. על הרבנות היה לערוב לקיום הכלכלי של הרב העולה ובני משפחתו לשלוש שנים תמימות. הרבנות, שהייתה מוסד צעיר ונטול אמצעים, מצאה דרך למלא אחר דרישה זו: לכל מועמד נמצא ערב נגדי, בן הארץ, שיערוב מול הרבנות לקיומם הכלכלי של הרב ובני משפחתו ויתחייב לפרנסם למשך שלוש שנים. היו אלה מוסדות, ארגונים וגם אנשים פרטיים שהוכיחו שיש להם יכולת כלכלית מתאימה. בארכיונים נמצאים שטרי חוב מקשת מגוונת של מוסדות וארגונים, וגם כאלה שניתנו על ידי אנשים פרטיים. דרישה נוספת של הבריטים, שחששו מכניסת גורמים עוינים, הייתה ערבות לכך שהמועמד לעלייה איננו נמנה על הקומוניסטים.
בימים שבהם התקשורת הארצית והבינלאומית התנהלה באמצעות הדואר, אימות הפרטים האישיים ואיסוף המסמכים השונים של הרב המדובר ובני משפחתו, דרשו משאבים וזמן. לרבנות היה מזכיר יחיד, הרב שמואל אהרון ובר (שזורי). למרות הקשיים הצליחה הרבנות לעמוד בדרישות הממשלה באמצעות נהלים ייחודיים שיצרה. ההתקשרות עם כל מועמד לעלייה נעשתה באמצעות איש קשר, תושב הארץ - נוהל שחסך לרבנות משאבים וכוח אדם. אותו נציג, שכונה במסמכי הרבנות "מורשה", היה דמות מפתח בהנעת התהליך ובהצלחתו; הוא התכתב עם המבקש לעלות, ודאג להמציא לרבנות את המסמכים הדרושים. תפקידו היה הכרחי בקשרים עם רבני רוסיה, שסבלו מרדיפות המשטר הסובייטי ולא יכלו לשלוח מכתב באופן ישיר לרבנות בירושלים.
בתום איסוף המסמכים נשלחה למחלקת ההגירה הבריטית בקשה לרישיון עלייה. בארכיון הציוני ובארכיון המדינה נמצאו יותר מ־1,700 בקשות כאלה. הסרטיפיקט, בדומה ל"תעודת עולה" בימינו, כלל את ההורים וילדיהם עד גיל 18. נוסח הבקשה היה קבוע:
הרב... הוא רב מובהק, בואו יהיה לתועלת לענייני היהדות בארץ ישראל, הוא יתפרנס פה בכבוד ולא יפול למשא על הצבור. בהיותו בחור דתי נלחץ מעול הבולשביקים... נהיה אסירי תודה למעלת כבודו בהואילו לסדר שיתנו הרשיונות הדרושים לבוא אל הארץ להרב הנ"ל [ולאשתו / ולבני ביתו].
רצ"ב כתב ערבות כחק, בלווי התעודות הדרושות.
הננו מצהירים בזה שלא הרב הנ"ל ולא [ילדיו, אשתו] שייכים למפלגה הקומוניסטית ופועלי ציון (שמאל) ולא למפלגה דומה לזו.
הנה למשל ערבות מעניינת שניתנה מטעם גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור בקיבוץ רמת־רחל, עבור הרב אהרן סגל, בשנת 1930. בנותיו של הרב, צילה ומינה, היו חברות בגדוד העבודה:
מודים אנחנו החתומים מטה איך שהתחייבנו באופן המועיל על פי התורה ועל פי החוק כי בבוא הנה הרב אהרון פולק סגל מדויינסק, ובמשך ארבע שנים מיום בואו, [אם] יפול הוא או אחד מבני ביתו למשא על הציבור באופן שמשרד הרבנות בירושלים יצטרך לשלם לממשלה את הסך מאה לא"י [לירות ארץ ישראליות] או חלק מזה – כי עלינו לסלק כל זאת למשרד הרבנות הראשית עם ההוצאות בלי כל דיחוי.
אפליה לעומת הנוצרים
משנת 1925 הוטלו הגבלות על עליית הרבנים, ובהן הגבלת גילם מחמישים ומעלה. נראה שהמטרה הייתה לצמצם את מספר הבאים לארץ: משפחות הרבנים היו גדולות – משפחה ממוצעת של רב הייתה בת כארבע נפשות – לעומת החלוצים שהגיעו כבודדים. כדי לבטל את הגבלת הגיל ולאפשר גם לרבנים צעירים לעלות, נפגש הראי"ה שוב עם הנציב הרברט סמואל. במכתבים ששיגר לנציגי השלטון בסוגיה זו הציג הראי"ה הן את מצוקתם של הרבנים תחת השלטון הסובייטי ברוסיה והן את הברכה שיוכלו להביא לארץ בבואם:
אנחנו נלאנו כבר נשוא ביחוד את אנקת הרבנים הנלחצים ונרדפים נורא תחת יד הבולשיביקים ברוסיה והחפצים להמלט לארץ ישראל ולהביא לה ברכה בעבודתם הרוחנית. מקוים אנו שה.מ. [הוד מלכותו] יואיל לתת הוראותיו לסדור הדבר באופן הרצוי.
בשנת 1930 חדל משרד ההגירה לאשר רישיונות עלייה גם לרבנים מבוגרים, ונקבע שרבנים יורשו להגיע רק על סמך הזמנה למקום עבודה מוגדר. בתגובה לשינוי זה נפגש הראי"ה קוק עם נציגי הממשלה, שלח מכתבים והפציר בהם לשנות את הגזירה:
אחריותנו בתור הרבנות הראשית ניתנת רק אחרי חקירה יסודית בנוגע לסיכויים שישנם לכל רב שאנו דורשים בשבילו רשיון עליה לפרנסתו בארץ הקדושה... ובינתיים יוכלו הרבנים ההם לבוא למצב איום ונורא שאין לו תקנה על ידי הרדיפות שהם סובלים ברוסיה הסובייטית... עד היום הגיעו כבר מאות רבנים שלא נפלו למשא על הציבור, יש להם המון תלמידים מאמריקה שתומכים בהם, והם מתפרנסים באופן מכובד ומוסיפים יפעת כבוד ותפארת קדושה על כללות הישוב בארץ ישראל.
גילוי מעניין שעלה במחקרי על הנושא הוא שיתוף הפעולה בין הסוכנות היהודית לרבנות הראשית. בשנת 1931 הצטרפה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אל המאבק למען עליית הרבנים. חיים ברלס, איש מחלקת העלייה בסוכנות, אסף נתונים על רישיונות עלייה שניתנו לרבנים, ובמקביל בדק נתונים של כניסת אנשי דת נוצרים לארץ בתקופה זו. השוואה זו חשפה אפליה לרעה של רבנים בהשוואה לאנשי דת נוצרים. פרדריק הרמן קיש ("הקולונל קיש") שעמד אז בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שיגר מכתב נוקב לשלטונות ובו ציין שאף רב לא נפל למעמסה על הציבור, וביקש לנקוט התחשבות מיוחדת באנשי דת נרדפים מרוסיה. הוא קרא לכבד את הערבות של הרב הראשי, ולהשיב את הנוהל למצבו הקודם.
הראי"ה קוק, שהיה למוד מאבקים מול הממשלה ולמוד ניסיון מהבטחות שלא מומשו, הודה לקיש על מכתבו ודרש שהמזכיר האזרחי – התפקיד השני בחשיבותו בממשלת המנדט, ששימש כסגנו וממלא מקומו של הנציב העליון – ישלח הנחיה ברוח זו ללשכת ההגירה. במכתב ששיגר לקיש הוא הגדיר את ההגבלות החדשות כ"עלבון", והזהיר שלא להסכים לפשרות משפילות:
אמנם אנכי בקשתי מאת הנציב ירום הודו שיואיל להחזיר לנו הזכות של הכנסת רבנים לארץ ישראל, על פי יסוד המקורי כמו שנתן אותו סיר הרברט סמואל נ"י בשעתו, זאת אומרת בלא הגבלת מספר ובלא צורך של בטחונות וערבות כספית, שהֵמָה עלבון בעד הרבנות הראשית לא"י, ונראה לי שגם מצד הסוכנות ראוי לכבודו לעמוד על הדרישה הכבודה הזאת ולא להכנס עם לשכת העלייה בפשרות מעליבות.
מאבק הסוכנות הביא לכך שהממשלה שבה לסמוך על ערבות הרבנות, ואישור רישיונות העלייה לרבנים חודש, אך מגבלת הגיל נשארה בתוקף. במקביל לפעולות הסוכנות, המשיך הראי"ה קוק לפעול בעצמו מול הממשלה. פגישה אישית שיזם עם הנציב ארתור ווקופ הביאה להסרת מגבלת הגיל. כך עולה במפורש ממכתב אישי של ווקופ לראי"ה, מיוני 1932:
יקירי הרב הראשי, כשהתראה כבודו עמי ודן עמי בשאלות שונות בקשר עם עלית רבנים לארץ, שאלני כבודו ביחוד אם אפשר לבטל את הגבלת הגיל החלה על רבנים הבאים לארץ מרוסיה ומארצות אחרות. הנני להודיעו בזה לכבודו כי בקשתו נתקבלה והגבלת הגיל לא תוסיף לחול. הנאמן לו מאוד, ארתור ווקופ.
עם הסרת מגבלת הגיל, מספר רישיונות העלייה שהתקבלו עבור רבנים עלה בהתמדה. 1935 הייתה שנת שיא: במהלכה התקבלו 613 רישיונות עלייה עבור רבנים. לאחר פטירת הראי"ה קוק המשיך משרד הרבנות לנהל את עליית הרבנים באמצעות מזכיר הרבנות הרב שמואל אהרון ובר. בשנת 1937 קבעה הממשלה הבריטית מכסה שנתית של אלף עולים לחודש מכל הקטגוריות, והסדר עליית הרבנים באמצעות הרבנות בא אל סופו.
עלייה לכול
הרבנות לא עסקה בעלייה בררנית. כל מי שהתאים לחוקי ההגירה שקבעה הממשלה, נשלחה עבורו בקשה לרישיון עלייה. היו אלה רבנים מכל העדות והמגזרים: מרוסיה ומפולין, מפרס ומעירק, מתימן ומארצות נוספות. עבור רבני רוסיה, שהיו בסכנת חיים עקב פעילותם הדתית, שלחה הרבנות בקשות חוזרות ונשנות. הרבנות שימשה כסוכנת עלייה רשמית מטעם הממשלה הבריטית לרבנים ולבעלי מקצועות דתיים כחזנים ומוהלים. עם זאת, בשונה מההסתדרות הציונית, הראי"ה הוביל מדיניות של עלייה לכול, ופעל בדרך פוליטית ומדינית למען יהודים בגולה שהיו במצוקה.
מפעילות זו עולה דמותו של הראי"ה קוק לא רק כאיש רוח וחזון אלא כאיש המעשה, שנטל על עצמו את האחריות לטפל בעליית הרבנים מול השלטון הבריטי, תוך שהוא תובע, יוזם ומתמיד בדרישותיו מול נציגי השלטון. הראי"ה ניהל משא ומתן על פרטי ההסכמים ועמד על קיומם ועל כבוד הרבנות הראשית. אופי מדיניותו ופעולות הרבנות בתחום העלייה, הקדימו ערכים שהפכו לעקרונות־יסוד בעליית יהודים למדינת ישראל: זכות עלייה לכול, אחריות ודאגה ליהודים נרדפים בחוץ לארץ, ועלייה לשם הצלה.
ואלה שמות
הנה רשימה קצרה, טיפה מן הים, של כמה רבנים וצאצאיהם שעלו ארצה על ידי הרבנות הראשית בתקופת הראי"ה קוק:
* אברהם רכלבסקי, אביו של הסופר חיים באר. עלה לארץ בשנת 1935 כדי לשמש חזן במושב נהלל, שבו התגורר אחיו. ועד המושבה התחייב להעניק לו משכורת קבועה כחזן, ועל סמך "ערבות" זו התאפשרה עלייתו.
צילום: באדיבות בנו, חיים באר
* הרב שמואל קיפניס, רב העיר אבריץ' באוקראינה. עלה בשנת 1930, ודאג לסייע לרבנים שעלו מהגולה (בין היתר שימש כמורשה עבור אברהם רכלבסקי, בן עירו). ייסד את מכון "אוצר הפוסקים", והקים את "שיכון הרבנים" בסמוך לתחנה המרכזית בירושלים.
* הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז' ונשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה, ואחיו הרב יעקב אדלשטיין, ששימש רב ברמת השרון, עלו מרוסיה כילדים בשנת 1935, עם אביהם הרב צבי יהודה אדלשטיין.
צילום: ללא
* הרב שלמה יוסף זוין, העורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית. עלייתו התאפשרה הודות לביטול מגבלת הגיל בשנת 1934.
צילום: Yossi2244, מתוך ויקיפדיה
* הרב אברהם גולדברג. בקשתו הראשונה לעלייה הוגשה בשנת 1929, ונדחתה בשל גילו, 32. בשנת 1932 נשלחה בקשה חוזרת, בליווי עדויות על הרדיפות שהוא סובל, והתקבלה תעודת עלייה, אולם הרב גולדברג לא יכול היה להשתמש בה בשל עיכובים מצד הממשלה הסובייטית. בשנת 1931 נגזרו עליו עשר שנים בסיביר משום שהחזיק ישיבה. לאחר מאמצים שוחרר וגורש לריגה שבלטביה. משם נשלחה בקשה נוספת, ובשנת 1935 עלה הרב גולדברג לישראל. בנו הוא הפוסק והדיין הרב זלמן נחמיה גולדברג, שהיה העורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית ונפטר בשנת 2020.
* במהלך המחקר גיליתי שאביו של שכני דב סוקולובסקי, הרב אברהם סוקולובסקי, עלה מפולין באמצעות הרבנות. בארץ עבד לפרנסתו כטייח.
* הרב עלואן שמעון אבידני, עלה בגיל 53 מהעיר אל־עמאדיה שבכורדיסטן העיראקית, כדי לשמש רב לעדת הכורדים בירושלים.