הרב שגם הסולטן העריך את חוכמתו

"ידידם של הסולטאנים, של הכליף האחרון ושל אטאתורק, נערץ על ידי גדולי העולם, תפש מקום חשוב בקרב מלומדים מפורסמים", כך תיארה דיאמנטה ברץ־בז'ראנו את דמותו של אביה, חכם חיים בז'ראנו, שחי בתקופת המעבר בין האימפריה העות'מאנית לרפובליקה הטורקית המודרנית, ושבעשור האחרון לחייו כיהן כרבה הראשי של יהדות טורקיה. למרות עיסוקיו התורניים, הפוליטיים, החברתיים והספרותיים המגוונים, חכם בז'ראנו כמעט איננו מוכר בעולם התורני ובעולם האקדמי, קל וחומר בציבור הרחב.

חכם חיים בז'ראנו נולד בשנת 1850 בעיר סטארה־זגורה שבבולגריה, תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית. מוריו הראשונים היה סבו מצד אמו, חכם יצחק ברוך קלדרון, וחכם יצחק קרישפין, שלימדוהו תנ"ך, ש"ס ועברית. בהמשך למד אצל דודו, חכם משה אסא. לימודו של חכם בז'ראנו בילדותו היה מתוך עוני, ובקושי השיגה ידם של הוריו לרכוש עבורו ספרי לימוד בלויים. חכם נסים אלקלעי, שלמד בצעירותו בירושלים והגיע לקהילת סטארה־זגורה, הוא שהעמיק את לימודו של הנער בתלמוד. כך תיאר לימים תקופה זו:

רגשות עדינות מפעמות במשכיות לבבי בזכרִי השנה ההיא! חזיון נעים וזכרון קֹדש! שמנו לילות כימים, לא ידע שלֵו בטני ועפעפי תנומה... פעמים רבות צללנו במים אדירים בשיטו'[ת] הש"ס, ובעזר משדי עשינו פרי הלולים להשכיל.

לאחר עזיבתו של חכם אלקלעי מונה חכם בז'ראנו, והוא בן 19 בלבד, ללמד את הנערים שנותרו ללא מורה, ועשה זאת בהצלחה רבה:

ששה מתלמידַי אשר הלכו בצעדי ענק במסילת הלמוד בש"ס היו לי למשיב נפש, כי כל אחד ואחד היה תלמיד המחכים את רבו, וכמעט חצי הש"ס קראתי אתם בעיון נמרץ... וזאת היה לי נחמתי בעניי, שכחתי כל עצבות. ואומר לתורה אחותי את, ולתעודה את ילדתיני.

באותה תקופה החל עוסק גם בכתיבת פיוטים ובהעמקת ידיעותיו בשפה העברית, אולם ליבו נמשך בעיקר לספרות ההשכלה. כך תיאר לימים תשוקה זו, ואת העוינות שהפגינו כלפיו מתנגדי ההשכלה:

קריאת ספרי השכלה אשר היה בימים ההם לגועל נפש כל מורדי אור, היתה לי שעשוע וחדות לבי. היא הראתני לדעת כי שוא לנו החזק במעוז הסכלות... בה נבונותי כי לא בהרכבות ופלפול תושע יהודה... אולם מות בסיר ההשכלה, זעקו עלי אויביה, ויתנוני לשמצה בקמי... פערו פיהם לבלי חק וירדפוני תחת רדפי טוב.

חלק מרפובליקת ההשכלה

התנכלויות אלה הביאו את חכם בז'ראנו לעזוב את עיר הולדתו ולעבור עם משפחתו להתגורר בעיר רוסצ'וק, שהוא הוזמן לכהן כמורה בבית הספר היהודי בה. ברוסצ'וק, מרכז השכלה חשוב, מצא חכם בז'ראנו חבורת תלמידי חכמים אוהבי השכלה, ובראשם חכם אברהם בן ישראל רוזאניס (האב"יר), "הנודע לשם ולתפארת במחנה העברים, כאב אל בן רצה אותי ויקרבני אליו באהבה עזה. עמו שקדתי על דלתי הדעת והתושיה, ויום ולילה הגיתי אתו בתורת ה' ותאורנה עיני".

ברוסצ'וק החל חכם בז'ראנו ללמוד שפות זרות, ובמשך שנתיים הגיע לשליטה כמעט מוחלטת בצרפתית, גרמנית ואנגלית. באותה עת החל לשלוח מאמרים תורניים וספרותיים בעברית לעיתונים כגון המגיד, החבצלת, העברי ורבים אחרים. בכך הצטרף חכם בז'ראנו ל"רפובליקת ההשכלה" בעיתונות היהודית כבר מגיל צעיר, היה שותף פעיל בשיח הציבורי, ויצר רשת של קשרים עם משכילים ועם תלמידי חכמים בעלי אוריינטציה משכילית ממקומות קרובים ורחוקים. הוא הוסיף ולמד בכוחות עצמו שפות רבות נוספות ובהן ערבית, יוונית ולטינית. במרוצת השנים עמד בקשרי משא ומתן בהלכה עם תלמידי חכמים ברחבי האימפריה העות'מאנית, והותיר עליהם רושם גדול.

הנוסע יעקב אוברמאייר, שעבר ברוסצ'וק בשנת 1877, סיכם כך את דבריו על חכם בז'ראנו:

והנה הגדתי לך קורא יקר את כל זה בעבור שראיתי את הרב הנ"ל מופת לדורו, ולמען תדע כי גם בתורכי'[ה] בזמן הזה לא אלמן ישראל.

בשנת 1878, במהלך המלחמה בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, נפל אסון כבד על חכם בז'ראנו: כדור תותח רוסי פגע פגיעה ישירה בביתו, ואימו ובתו הקטנה נהרגו. שוב הוא נאלץ ליטול את מקל הנדודים ולעבור עם רבים מבני קהילתו לעיר שומלה. הוא נשאר שם שנה שלמה, ובמהלכה התפרנס מהוראה ומתמיכת הברון הירש בפליטי רוסצ'וק.

משומלה עבר חכם בז'ראנו להתגורר בבוקרשט, שם התפרנס תחילה כמורה פרטי לשפות זרות לילדי האליטה היהודית. בשנת 1881 מונה כמנהל בית הספר של הקהילה הספרדית בעיר, משרה שהחזיק בה כשלושים שנה. הוא הצעיד מוסד זה להישגים שזכו להוקרה רבה. לצד זאת כיהן כחזן, דרשן ורב בקהילה, וכדיין בבית הדין של העדה הספרדית.

הנוסע א"א פערל, שפרסם יומן מסע ברומניה וביקר בבית הספר המדובר, כתב עליו בעיתון "הצפירה":

התורה והתעודה והמדעים כתאומי צביה נפגשו בו. הוא בלשן נפלא בשתים עשרה שפות, וכבר עשה לו יד ושם בכל תושיה וינחול אותות כבוד הרבה בגלל בינתו העמוקה ושכלו הזך וכשרונו הנפלא לתורה ולתעודה ולכל חכמה חמודה; הנהו מובהק בש"ס ובקי במפרשים ושו"ת וחריף בכל פלפול ומעיין נשגב... ובצדק נוכל לאמר עליו כי הוא היחיד בדור מסגולת הספרדים. ובכל אלה עניו גדול הוא מאין כמוהו... כי כאשר נודע לי ממקור נאמן, רצו ראשי בי"ס הרבנים בבודה־פעסט לעטרתו בעטרת דוקטור, וימאן לקבל התואר הזה, גם מאן לכהן בכהונת רב באחת הקהלות הגדולות.

שיחות עם המלכה

היקף כתיבתו של חכם בז'ראנו עצום ומגוון, וכולל תשובות הלכתיות, דרשות, שירים, פיוטים ותחינות על אהבה וטבע, כתבים פילוסופיים, פירוש על סדרי זרעים ומועד בתלמוד הירושלמי, פסקי דין, פירושים על הרמב"ם ועל כתבי משה מנדלסון, הגיגים והערות על ספר תהילים, חידושים על מסכתות בתלמוד הבבלי, אוסף פולקלור הכולל 3,600 משלים, מכתמים, חידודים וסיפורים עממיים, ואוסף פתגמים ביהודית־ספרדית. הוצאות הדפוס היקרות מנעו ממנו להדפיס את כתביו, והוא הסתפק בשליחת מאמרים רבים לעיתונות העברית. הוא שלח ידו גם בתרגום לעברית של הספר "הדת הטבעית" מאת הפילוסוף הצרפתי ז'יל סימון, לימים ראש ממשלת צרפת. ספר זה משך את תשומת ליבו שכן "המחבר ינסה להשכיל את קוראיו במופתים חותכים ובמשפטים שכליים, מציאות יחיד ומיוחד, השגחת האל והגמול".

בבוקרשט התוודע חכם בז'ראנו לסביבה אינטלקטואלית שהושפעה רבות מתרבות המערב, והתקרב לתלמידי חכמים משכילים שפעלו ברומניה ובהם ד"ר אריה (אדולף) שוורץ, לימים ראש הסמינר לרבנים בוינה, הרב יצחק אייזיק טאובס ואחרים. הוא עמד בקשרים גם עם גדולי הרבנים כגון יעקב מאיר שפילמן, אב בית הדין של בוקרשט, יצחק אייזיק שור, רבה של בוקרשט, ואחרים. כבעל תודעה היסטורית הוא לקח חלק בהקמת "החברה ההיסטורית של ד"ר יוליו באראש", שעסקה בתולדות יהדות רומניה.

בזכות בקיאותו בערבית ובטורקית מונה למתורגמן בבתי המשפט, ולעיתים אף במשרד החוץ ובחצר מלך רומניה קרול הראשון. כמו כן שימש כמתרגם המסמכים בעברית באקדמיה הרומנית. בשנת 1896 הופקד על הקתדרה לעברית בפקולטה לתיאולוגיה של אוניברסיטת בוקרשט.

מלכת רומניה, אליזבטה, סופרת ותומכת באומנויות, התרשמה מאישיותו של חכם בז'ראנו ופתחה בפניו את שערי הארמון. היא נהגה להזמינו אליה כדי לשוחח על ענייני ספרות ופילוסופיה, תוך שהוא מקריא בפניה קטעים שלמים בשפות המקור השונות. כאות הוקרה העניקה לו המלכה את התואר "אביר הכתר של רומניה". בשנים אלה התכתב חכם בז'ראנו, בין השאר, עם סופרים ואינטלקטואלים כמו צבי גרץ, אנטול פראנס, ז'ורז' קלמנסו, ז'יל סימון, ארנסט רנן, משה גאסטר, רבה הספרדי של אנגליה, והרב אברהם דאנון, ראש בית המדרש לרבנים באיסטנבול. הוא ניהל חלופת מכתבים גם עם הרצל, נורדאו, ביאליק ובן־יהודה, במיוחד בנושא תחיית השפה העברית, והסיבות להעדפת ההגייה הספרדית של השפה.

חכם בז'ראנו רכש לעצמו שם של אינטלקטואל בעל שיעור קומה לא רק בקרב יהודים, אלא אף בקרב חכמי אומות העולם. הוא הוכר כאיש של "הומניזם אוניברסלי" וזכה לקבל לא מעט אותות כבוד, בהם תואר אביר הכתר הרומני הנזכר, דוקטור כבוד מהסמינר הרבני בווינה, וחברות באקדמיה הספרדית לשפות במדריד. כמו כן היה חבר האקדמיה של שטוטגרט, וחבר החברה הגיאוגרפית הבינלאומית של פריז. מאמריו הרבים בשפות שונות הביאו לו כבוד ויקר מאגודות רבות באירופה. כך למשל, הוא קיבל אות כבוד מאגודת Benemeriti Italiani בראשות קיסר ברזיל דום פדרו, שהיה בעצמו חוקר של פיוטים יהודים מפרובאנס. גם אגודת דנטה אליגיירי האיטלקית קיבלה אותו כחבר לשורותיה והעניקה לו אות כבוד. "חברת המדעים להליטעראטור והחכמות" בפאלרמו שבאיטליה העניקה לו את התואר Chevalier d'honneur. הדיווח על זכיותיו אלה בעיתון המגיד מסתיים במילים: "ואנחנו קוראים אליו: לך בכחך זה להיות צפירת תפארה לעם ישראל!"

נבואה אקראית

בראשית שנת תר"ע (1909) נבחר חכם בז'ראנו לרבה הראשי של קהילת אדירנה (אדריאנופול) שבמערב טורקיה. עיתונות התקופה בירכה על המינוי והגדירה את הרב כ"איש מצוין אשר מעטים המה בין הספרדים רבנים שכמותו בזמננו זה... הוא תלמודי גדול, משכיל במלוא משמע[ו]ת מלה זו, הוא יודע על בורין את השפות – מלבד שפתנו הלאומית אשר היא משאת נפשו: תורקית, ערבית, צרפתית, גרמנית, אנגלית וגם הלשון הקסטילנית האמיתית. הוא בעל מרץ גדול, חרוץ ועסקן, בעל בינה רחבה ונח לבריות. במילה אחת: איש לפי רוח הזמן, חדיש ומחדש" ("הצבי", ג' חשוון תר"ע).

לא כאן המקום להרחיב על פעילותו הענפה באדירנה, עיר של חכמים, סופרים ומשכילים. נציין רק שרוב שנות כהונתו בעיר עמדו בצילן של מלחמות. תחילה מלחמות הבלקן, ואחר כך מלחמת העולם הראשונה. השכלתו הרחבה וקסמו האישי אפשרו לו לטוות קשרי ידידות עם בכירים בצמרת הצבא והשלטון העות'מאני, כולל הסולטן. כך למשל, ביוני 1911 התקיים נשף על אוניית המלחמה "רשיד פשה", בהשתתפות שרים בממשלה וקצינים בכירים מחילות הים והיבשה. שני רבנים הוזמנו לנשף: הרב יעקב מאיר, רבה של סלוניקי, וחכם חיים בז'ראנו, רבה של אדירנה. הדבר מעיד על ההכרה בהם כנציגים בכירים של יהודי האימפריה, היודעים להתהלך בקרב שועי הארץ.

לאחר מהפכת "הטורקים הצעירים" ביולי 1908, שהבטיחה שוויון לבני כל העדות והדתות, ולאחר פרסום חוק הגיוס באוגוסט 1909 שחייב גם צעירים יהודים להתגייס לצבא העות'מאני, חכם בז'ראנו לא היסס לגלות את דעתו בדבר חובתם של היהודים כנתינים נאמנים לשרת בצבא. בהקשר זה התבטא כי "אם החוק היה מאפשר לו להתגייס בגילו הוא היה מצטרף לשירות בצבא, כיוון שאין שמחה גדולה מהגנה על המולדת... חשוב שהמדינה תראה את נאמנותם של היהודים. כך גם נבטל את תפיסתם של הגויים האומרים שיהודי מפחד מכלי נשק". ברוח זו נהג להיפגש עם מפקדי הבסיסים באזור אדירנה ולדאוג לזכויותיהם של החיילים היהודים.

בעת כיבושה של אדירנה על ידי הצבא הבולגרי, עודד חכם בז'ראנו את המופתי ואישים מוסלמים נוספים כי העיר תחזור לשלטון האימפריה העות'מאנית. הללו ביקשו ממנו לחזות באמצעות התנ"ך מה צופן העתיד לאדירנה. הרב פתח את ספר התנ"ך במקום אקראי, ומבלי להביט בו הניח את אצבעו במקום מסוים ואז קרא את דברי הנביא על צבא סנחריב: "בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבוֹא... וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ" (ישעיהו לז, לד-לה). בחגיגות שנערכו לאחר השבת אדירנה לאימפריה העות'מאנית, סופר במעמד בכירי השלטון והצבא על "נבואתו" של חכם בז'ראנו. וכך הגיב לדברים הווזיר הגדול, ראש הממשלה העות'מאנית:

כל מי שמכיר את התנ"ך ומוקיר את ערכו מתוך השקפה עמוקה והכרה ברורה, לא יתפלא על סוד הנבואה הנפלאה הכמוס בו. התנ"ך הוא המקור הראשון של התרבות העולמית והאנושית... כל העמים הנאורים, וביחוד אנו המושלמים הקרובים ליהודים קרבת גזע, מעריצים את דברי הנביאים והכתובים שבתנ"ך.

שרפים מעופפים וכדורי מוות

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ביולי 1914, הייתה שונה מקודמותיה. במשך ארבע וחצי שנים, המדינות הנלחמות הכפיפו את כלכלתן ואת אוכלוסיותיהן למאמץ המלחמתי. במלחמה זו הוכנסו לראשונה לשימוש חומרי נפץ הרסניים שהופעלו בהיקפים אדירים, כלי מלחמה חדשים וקטלניים כגון טנקים ולהביורים, ונעשה שימוש בגזים רעילים. פגיעתם של המטוסים והצוללות לא הבחינה בין צבא מאורגן לאזרחים ותמימים. מטוסים הפציצו ערים שלוות, וצוללות תקפו אוניות נוסעים וספינות סוחר. חכם בז'ראנו, ש־36 שנים קודם לכן שכל כאמור את אימו ובתו מפגיעת פגז רוסי, לא יכול היה להחריש, ושפך את הגיגי לבו ביומן שכתב לאורך שנות המלחמה. בהתייחסו לשפיכות הדמים הנרחבת ולכלי המשחית החדשים, כתב:

וכחיות טורפות יצאו ממאורותם, חסרי מדע ויתירי כח, לא דַּיָּם להם לחפוץ קרבות כימי קדם, עוד מן שמים תלחמנה הממשלות ההן על ידי שרפים מעופפים ביעף מועף על פני הרקיע ומשם ישליכו כדורי מות על ערשי ילדים הישנים במטתם והם חפים מפשע.

נקודת מבטו של חכם בז'ראנו היא של נתין עות'מאני נאמן המייחל לניצחון מדינתו. באזמל מנתחים חד הוא מנתח את מהלכיהן של המדינות הלוחמות, ולא נמנע מלחוות את דעתו על מנהיגיהן. כפטריוט עות'מאני הוא מבקר את התנהלותו של נשיא ארה"ב וודרו וילסון. ארצות הברית לחמה לצד אנגליה וצרפת נגד גרמניה והאימפריה העות'מאנית, אך קודם לכן יצאה ביוזמות שלום שונות. כך כותב חכם בז'ראנו בינואר 1817: 

ממשלת אמיריקה אשר עד כה ראתה שפך דם נקיים ואשר נתנה יד לאנגליה וריעותיה לחזק את לבן למלחמה, וכמה וכמה אלפי מליונים כדורי תותח וכלי זיין המציאה להן, ומלאה כרשה מעדני כל הממשלות הלוחמות בזעם, ראש נשיאה ווילזון הואיל לתווך השלום כאיש הביניים ולהראות טלפיו ולומר די לדם הנשפך, ולשום קץ למצב הנורא הזה ולהפך דמי מלחמה בשלום, והבוחן לבבות יודע מחשבתו ומזימתו.

הביטוי "להראות טלפיו" מדמה את וילסון לחזיר המתיימר להראות כי הוא כשר אף שבשרו נאסר לאכילה. בדרך זו מבקר חכם בז'ראנו את הנשיא האמריקני על היותו דובר שלום בפיו אך שש למלחמה. הביטוי "דמי מלחמה בשלום" רומז ליואב בן צרויה, שר צבא דוד, שבשני מקרים ידועים העמיד פנים כאילו בא לשלום אך הרג את בן שיחו.

חכם בז'ראנו מבקר קשות גם את חוסר אמינותה של העיתונות בת זמנו, שבפעם הראשונה בהיסטוריה סיקרה מלחמה באופן הדוק. נדמה כי בדבריו הנוקבים על כלי הנשק ועל תפקידה של העיתונות במלחמה, הקדים חכם בז'ראנו את זמנו ואף צפה למרחוק את התפתחותן של מלחמות העתיד שבהן ימותו מיליוני חיילים ואזרחים.

כאשר חיים נחום אפנדי סיים את תפקידו כחכם באשי של יהודי האימפריה העות'מאנית, נבחר חכם בז'ראנו למשרה הרמה. באישיותו התמזגו תורה, חוכמה והשכלה רחבה וגם יכולת הנהגה פוליטית. אומנם בתפקידו זה הצטמצמה השפעתו לענייני הפנים של יהודי טורקיה, ונדמה כי הדבר נבע מעצם הירידה בכוחה של משרת הרבנות תחת משטרו החילוני של מוסטפא כמאל, שהפריד באופן נוקשה בין הדת למדינה, ואף שקל לבטל משרה זו לחלוטין. חכם בז'ראנו קיבל את הדין ובעצם פרש כמעט לחלוטין מהחיים הציבוריים.

חכם אנריקה בכור חיים משה בז'ראנו נפטר ביום כ' באב תרצ"א, 3 באוגוסט 1931, והוא בן 81. בההלווייתו השתתפו כ־5,000 איש, בהם שרים ופקידים בכירים של הממשל הטורקי, שגרירים, ראשי הדתות השונות, סוחרים, מנהלי בנקים ועיתונאים: "התהלוכה פונה בקושי לבית הקברות ארנאוטקיי [בית הקברות הספרדי]", תואר בעיתונות התקופה. "קהל עצום חוסם את הרחובות. כל אוכלוסיית העיר רוצה לגעת בארונו של הרב. יהודים, מוסלמים, נוצרים, סגרו את חנויותיהם כאילו ביום אבל לאומי וחסמו את הכבישים. המשטרה נאלצה לפנות לסיועם של הכבאים שבעזרת זרנוקי מים, בקושי, טיפסו במדרון לבית הקברות".

וכך הספידו הרב ד"ר דוד מרכוס, רב הקהילה האשכנזית באיסטנבול: "אנו מבכים את לכתו של אחד מגדולי אנשינו, מלומדינו. מסביבנו – לילה אפל. אומנם השמש אינה מתה, אולם מותו של הרועה האהוב שלנו הטיל אותנו לתוך האפלה".