נביאת הזעם והאהבה: לזכרה של במבי שלג

השנים האחרונות הגבירו את געגועיי לבמבי שלג, ואת תחושת חסרונה הגדול. במבי התחילה את דרכה האידיאולוגית כמי שנטועה עמוק בימין. היא הייתה פעילה למען עצירת הנסיגה מסיני, הייתה בין מקימי היישוב עצמונה, ושימשה ככותבת בכירה ב"נקודה", ביטאון מועצת יש"ע. היא הבינה היטב את עוצמתה של האידיאולוגיה, וידעה שמדינת ישראל הוקמה בזכות אנשים שהאידיאולוגיה הציונית שלהם הביאה אותם לחולל את הבלתי ייאמן.

ואולם בשלב מסוים הבינה במבי שאידיאולוגיה עמוקה ותוססת ככל שתהיה, חייבת להיות קשורה למציאות. ברגע שתפיסת העולם מפסיקה להתכתב עם המציאות, היא נוטה להפוך לאלימה וכוחנית ולהרוס את מה שבנתה. תנועה אידיאולוגית שאיננה מרסנת את עצמה, תשמיד את עצמה ותסכן את סביבתה. הלהט האידיאולוגי עשוי לבנות, אבל הוא עלול גם להרוס.

נקודת המפנה הראשונית בחשיבה של במבי התרחשה אחרי פרשת "המחתרת היהודית" (שהייתה מתונה ביחס לכהניזם המשיחי העכשווי). היא ראתה בה תופעה שעלולה לערער את יסודות המדינה. במבי ידעה שכאשר מיליציות אידיאולוגיות יתחילו לפעול על דעת עצמן, המדינה תתפורר. יצוין כי חלק מאנשי המחתרת היו ידידים אישיים שלה, כך שהשינוי שחל בה היה אמיץ עוד יותר.

נקודת מפנה דרמטית נוספת עבורה הייתה רצח רבין. עד אז עבדה במבי במשך שנים אחדות בעיתון הילדים "אותיות", תחילה כסגניתו של המייסד אורי אורבך ז"ל, ואז כמחליפתו. זה היה עיתון ילדים נפלא, חדשני במובנים רבים, אבל מגזרי. הרצח גרם לבמבי להבין את ייעודה החדש: לא עוד פעילות מגזרית אלא עבודה סיזיפית כדי לקשור בין קצוות החברה הישראלית וליצור דיאלוג ביניהן.

לשם מימוש המשימות האלה התפטרה במבי מעבודתה ב"אותיות" והקימה את כתב העת "ארץ אחרת". הסלוגן של כתב העת היה "עיתונות בשירות החברה", ואכן "ארץ אחרת" היה חדשני ומיוחד הן בגישתו העיתונאית והן בגישתו החברתית. כמוצר עיתונאי, הוא פעל בניגוד מובהק למגמת ההשטחה שמאפיינת את התקשורת בדורנו. מדי חודשיים הניחה במבי בפני הקוראים גיליון שהוקדש לנושא רלוונטי מסוים ובחן אותו לעומק, באמצעות מגוון של כתבות ומאמרים מזוויות שונות. הדיאלוג החברתי שכתב העת הטיף לו התממש קודם כול במערכת עצמה, שהיו בה דתיים, חילונים וחרדים, יהודים וערבים, אנשי ימין, שמאל ומרכז.

"ארץ אחרת", כמו העורכת שלו, כיבדו בעלי תפיסות עולם שונות, אך לא כיבדו אנשים ומגזרים שביקשו לנצל את משאבי החברה הישראלית לטובת עצמם. במבי נאבקה נגדם מעל דפי "ארץ אחרת", כמו גם במאות הטורים העיתונאיים שכתבה בבמות אחרות לאורך השנים, ובאינספור הופעות ציבוריות. זכורים היטב הדברים שביקשה שייאמרו בהלווייתה: "אני מבקשת מכולכם שתמשיכו להיאבק למען המדינה האהובה שלנו". בעקבות הלהט היוקד שלה תוארה במבי לעיתים כ"נביאת זעם", אך גם אם הסגנון היה זועם, התוכן היה רצוף אהבה – לחברה הישראלית, למדינת ישראל, לעם היהודי.

הפער בין התוכן לצורה בלט במובן נוסף: הלהט והזעם של במבי, שבדרך כלל מאפיינים אנשי תנועות קצה אנרכיסטים, נועדו במקרה שלה לשרת תפיסת עולם של מרכז; לא מרכז בורגני, פשרני, של "חצי תה חצי קפה" כדי לא להתחייב לשום עמדה, אלא מרכז אידיאולוגי ואידיאליסטי, שדווקא מתוך ראיית גרעין האמת שבעמדות השונות, ובעיקר מתוך שאיפה לטוב המשותף, ביקש להגיע לשביל זהב. במבי דיברה בשם הצירוף הנדיר שכינתה "קנאות של מתונים". בשם העמדה הזו היא לא ביקשה "להיות בסדר עם כולם", ואף הייתה מוכנה לתקוף בחריפות כל עמדת קצה, מימין או משמאל, שתאיים על הטוב המשותף.

משל הפיצה

תפיסת המרכז של במבי היתה קשורה עמוקות גם לטראומת השואה שהייתה נוכחת בתודעתה. שני הוריה נולדו בגרמניה ונמלטו ממנה לפני השואה; משפחתה של אביה עשתה זאת בעור שיניה, ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם. הטראומה שלהם ליוותה אותה תמיד. מבחינתה, עצם הקיום הלאומי הריבוני הוא הדבר החשוב ביותר, ושום אידיאולוגיה מסוימת, חשובה ככל שתהיה, לא יכולה להיות חשובה יותר. לכן, כל עוד האידיאולוגיות השונות מהוות אמצעי לטיפוח וקידום הקיום הלאומי – הן מבורכות, אבל ברגע שהן פוגעות בו הן הופכות למסוכנות, ויש להילחם בהן עד חורמה.

מתוך כך היא ידעה להיאבק במילים חריפות לא רק על לכידותה של החברה הישראלית, אלא גם מול כל ביטוי חיצוני של דה־לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל, או אפילו ביקורת שנשמעה לה בוטה מדי. בהזדמנות אחת, כששגריר אירופי שקרא את מאמריה הביקורתיים הזמין אותה לפגישה וביקש את תמיכתה בעמדות הביקורתיות שביטאה מדינתו כלפי ישראל, במבי ענתה לו ללא היסוס: "גם בעוד 500 שנים לא תהיה לכם זכות מוסרית לבקר אותנו".

במבי המשילה לא פעם את החברה הישראלית לפיצה, כאשר כל משולש הוא משל לאחד המגזרים. לפי המשל הזה, המרחק שבין הקצוות שבכל משולש פיצה, כלומר בין השפיץ המחודד שבמרכז הפיצה לחלקים הרחבים שבקצוות, גדול ומשמעותי יותר מהקרבה בין האנשים שבמרכז הפיצה, גם אם הם באים ממשולשים שונים של הפיצה, או החברה. 

היום אנחנו רואים עד כמה היא צדקה. כך למשל, המרחק שבין חסידי סאטמר לחרדים המשרתים בחטיבת חשמונאים, גדול בהרבה מהמרחק שבין חיילי חטיבת החשמונאים למפקדיהם הדתיים־לאומיים. גם המרחק בין רופא דתי־לאומי לרופא ציוני שאינו שומר מצוות, קטן יותר מהמרחק שבין אותו רופא חילוני לאדם חילוני אחר המגדיר עצמו כפוסט־ציוני. כעיתונאית, במבי הבינה היטב עד כמה הקיטוב החברתי נובע ממניפולציות, אף שרוב הישראלים יכולים להתפשר על רוב הנושאים.

במבי הבינה את חשיבותה העצומה של התקשורת, ואת הסכנה הגדולה בתקשורת רדודה. היא בוודאי הייתה סולדת מהמהירות והקיצור הנוכחיים שבהם ידיעה תקשורתית רודפת ידיעה תקשורתית, ואיננה מאפשרת לנו להבין ולהפנים. לכלי תקשורת תמיד היו אג'נדות כאלו ואחרות, אולם היום אפשר לפתוח ערוץ מסוים ולדעת מראש מה יגידו לך. קשה מאוד לקבל ידיעה תקשורתית מאוזנת, ופעמים רבות נראה שכולנו חיים בין מכונות תעמולה משומנות. במבי ייסדה את "ארץ אחרת" שלא למטרות רווח. מבחינה כלכלית הייתה לו תפיסה של מרכז־שמאל, ועם זאת הוא נתן במה לכותבים רציניים מכל המחנות שעסקו לעומק בסוגיות כלכליות וחברתיות. היא נתנה קול למגזרים ולכותבים שמחוץ לברנז'ה העיתונאית, והקפידה להביא קולות אותנטיים של בני המגזרים עצמם, ולא רק חוקרים מבחוץ המנתחים אותם.

זכינו להיכרות רבת שנים עם במבי ועם האיש שלה, יאיר. תמיד היה משמח ומעניין לפגוש אותם, והשיחה התגלגלה במהירות לסוגיות של מדינת ישראל ולעם היהודי. במבי הייתה נחרצת ונוקבת אבל מלאה באהבה. היא אהבה את הצבעוניות הססגונית של מדינת ישראל, אהבה דיאלוג והייתה פתוחה למחשבות חדשות. גם בעת מחלתה, לא ביטאה מרירות ותסכול. היא לימדה אותנו לחיות את החיים במלואם: בעוצמה, באינטנסיביות, במוסר ובאהבה.

בארבע השנים האחרונות, שנות מאבק פנימי עמוק וכואב בחברה הישראלית, רבים מבטאים געגוע לקולה החסר של במבי; הקול הצלול והנוקב שנאבק בהשחתה ובהשטחה, ותמך באהבת אין קץ בטובים ובאידיאליסטים. היום, אפילו יותר מהתקופה שבה נאמרו הדברים, רלוונטית קריאתה "להמשיך להיאבק למען המדינה האהובה שלנו".

הרב ירמי סטביסקי הוא מורה ומחנך בבית הספר הימלפרב בירושלים, לשעבר מנהל בית הספר