"זה אחד המסמכים הכי אינטימיים שיצאו מברסלב"

כשנוטלים ליד את "קונטרס ימי שמואל", המאגד את זיכרונותיו של ר' שמואל הורוויץ משנות השלושים, עלולים לחשוב לרגע שמדובר בספר עתיק יומין; כריכת הבד הקשה והמינימליסטית מזכירה ספרי עיון יוקרתיים שראו אור באמצע המאה הקודמת. אך בעיני פרופ' יונתן מאיר, מי שההדיר את הספר והוסיף לו מבוא וביאורים, הבחירה האלגנטית הזו אינה מחווה נוסטלגית אלא הבעת עמדה.

"החוויה המהותית של ספרים זו האסתטיקה", אומר מאיר. "כילד הייתי מוקף בספרים, הרחתי אותם, חייתי בתוכם, גדלתי בתוך 'ספרייה'. לא יכולתי לקרוא את כל הספרים הללו, אבל הם היו כל־כך יפים בעיני. כשאבא שלי הביא הביתה את הסט האדום היפה של כתבי ניטשה, התרגשתי מהאסתטיקה של הסט".

מאחורי הכריכה המוקפדת מסתתר אחד המסמכים האישיים והמסעירים שנכתבו מתוך עולמה של חסידות ברסלב בראשית המאה העשרים: זיכרונותיו של ר' שמואל הורוויץ (1972-1905), מהדמויות הברסלביות החשובות באותה תקופה, ובהם תיאור מסעו המפרך לאומן, מהווים עדות אישית נדירה, אותנטית וחושפנית המתארת את עולמו הרוחני והרגשי, המשפחתי והזוגי של חסיד ברסלב מלפני כמאה שנה. הספר רואה אור בהוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, כחלק ממיזם רחב יותר העוסק ברנסנס של חסידות ברסלב בפולין בראשית המאה העשרים.

הורוויץ נולד בראשית המאה הקודמת למשפחה חב"דית בעיר צפת, אך עולמה של חסידות זו לא סיפק אותו מבחינה רוחנית. הוא החל לשוטט בקברי צדיקים בגליל ולחפש מקורות רוחניים להיאחז בהם, עד שנתקל בספרות ברסלב והפך לחסיד נלהב. דרכו אל ברסלב הייתה רוויה בסבל וייסורים, והצטרפותו אל הקהילה המבודדת אף יצרה קרע עם משפחתו. הורוויץ ביקש להגיע לקבר רבי נחמן באומן, אך מכיוון ששערי ברית המועצות הקומוניסטית היו סגורים, הוא הצטרף לחבורות ברסלב בפולין והבריח את הגבול. בהמשך הוא נאסר בידי השלטונות הסובייטיים ושהה בכלא מספר חודשים. לאחר שחרורו מהכלא בקיץ 1932, בין השאר במעורבות של הראי"ה קוק, הוא שב לארץ ישראל והעלה את חוויותיו על הכתב, במסגרת סדרת מכתבים לחבריו החסידים בפולין. הקיבוצים הקדושים

הקיבוצים הקדושים

אני פוגשת את פרופ' מאיר בספריית שוקן, השוכנת במבנה אותנטי רב־שנים בתוככי שכונת רחביה, מול מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור. כתב־היד שעליו מבוססת המהדורה נמצא בספרייה, כמו גם כתבי יד אותנטיים של רבי נחמן ותלמידו רבי נתן, שהם חלק מהאוסף שטיפח שלמה זלמן שוקן, המוצגים לקהל הרחב.

"שוקן היה אספן נלהב של כתבי חסידות ברסלב", מסביר מאיר. "כשהוא הבין שיש מסורות חיות בקרב החסידים, הוא הושיב פה בבניין את שמואל הורוויץ ויצחק מאיר קורמן, שני חסידי ברסלב, שיישבו ויכתבו מסורות וסיפורים. קורמן מכר לשוקן מאות מכתבים של ברסלב בין מלחמות העולם, ובזכות המכתבים האלה אפשר לשחזר את סיפורה של החסידות".

"ימי שמואל" כבר ראה אור במהדורות חסידיות שונות, חלקיות לעיתים. המהדורה החדשה מבוססת על כתב היד עצמו בליווי הערות והרחבות הנסמכות על מכתבים, תיאורי חלומות של הורוויץ וחומרים נוספים שטרם ראו אור.

מהי בעצם החשיבות בהוצאה לאור של כתב יד כזה?

מאיר: "כתיבת יומנים וזיכרונות היא ז'אנר מוכר בברסלב. גם רבי נתן כתב את זיכרונותיו, אבל זה לא חושפני כמו שכותב ר' שמואל. אנחנו מקבלים כאן הצצה למשהו מאוד אישי, וזה אחד המסמכים הכי אינטימיים שיצאו מברסלב. הוא מתאר את חייו כחסיד, ויש לנו אנקדוטות יפהפיות ופרסונליות. מעבר לממד האישי, יש כאן עדות היסטורית מתקופה קריטית: כשהוא שהה בפולין הוא פגש את 'הקיבוצים הקדושים', החבורות הברסלביות שהתגבשו אז. זו הייתה תקופת רנסנס של ברסלב בפולין, עם מאות מצטרפים חדשים, והוא מתאר את זה. הספר נותן לנו חלון נדיר אל רגע מכריע בתולדות ברסלב".

"במאה ה־19 ברסלב הייתה חסידות נרדפת. זרקו עליהם אבנים בדרך לאומן. בתחילת המאה העשרים התחולל שינוי. אנשים התחילו למאוס בחסידות של אדמו"רים פוליטיקאים שכל מה שמעסיק אותם הוא החצר, וביקשו חוויה דתית אישית"

רוב הקהילות הללו, מציין מאיר, הושמדו בשואה. "אחדים הצליחו להגיע לארץ באמצע שנות השלושים, אבל רוב החבורות האלה, שהיו קהילות מתחדשות וייחודיות, נמחקו. במאה ה־19 ברסלב הייתה חסידות נרדפת, גם בידי משכילים וגם בידי חסידויות אחרות. בדרכם לאומן היו זורקים על חסידי ברסלב אבנים, לועגים להם ומכנים אותם 'טויטע חסידים', כלומר חסידי הרבי המת. אבל בתחילת המאה העשרים מתחולל שינוי. אנשים מתחילים למאוס בחסידות של אדמו"רים פוליטיקאים שכל מה שמעסיק אותם הוא חצרות, כסף ושימור השושלת. זו גם תקופת ראשיתה של אגודת ישראל, וברקע יש פוליטיקה מקומית ענפה בפולין.

"אנשים ביקשו חוויה חסידית אישית, של חבורות, כמו בימי הבעל שם טוב, עם 'אדמו"ר נעלם' שאינו מציב להם גבולות חברתיים ודתיים. כך נוצרות חבורות חדשות של מצטרפים לברסלב, שרובם מגיעים מחסידויות אחרות. הם מביאים איתם את העולמות שלהם, ומתחיל להתפתח שם דבר מעניין מאוד. ואז כל זה נגדע".

התיאור של המסע לאומן אצל הורוויץ אינו מתמצה בחוויה הדתית. "הוא מתאר את הרעב, הייסורים, את הבגדים הקרועים, את הקושי לקום בבוקר וללכת בשלג. זה טקסט יוצא דופן. יש פה עדות היסטורית, תיאור של אומן, פולין וארץ ישראל בתקופות קריטיות, וגם עדות חווייתית על אופייה של עבודת ה' באומן או במירון בשנות העשרים. אין לנו תיאורים מהסוג הזה".

הערותיו של מאיר במהדורה החדשה מציבות זרקור על רשת המונחים הברסלבית. "כשהורוויץ מגיע לאומן הוא מתרגש מאוד ומתנסח בפיוטיות, 'זה פעם הראשון שזכיתי למה שכספתי זה כמה וכמה שנים, והשלכתי נפשי מנגד כמה אלפים פעמים, כמה וכמה עבר עלי עד שזכיתי לזה'. כחוקר, הניסוח הזה היה מוכר לי; זו הלשון של רבי נתן כשהוא מתאר את הגעתו של רבי נחמן לארץ ישראל. הורוויץ משתמש בלשונות ברסלביים והופך אותם - אצל רבי נחמן זו עלייה לארץ ישראל, אצל הורוויץ זו הגעה לאומן.

"בכתבים שלו יש דברים מדהימים כמו חלומות שונים, חלקם מיסטיים, ויש גם חלומות שהוא חולם על הקבר עצמו. אסור לישון על קבר, אבל הוא נרדם וחולם על מפגש קרוב ואינטימי עם רבי נחמן. חוויית 'צדיק האמת' כל־כך חזקה שהיא מתגלה בהרבה רבדים: בחלומות, בייסורים האדירים שהוא מוכן לעבור, וגם בתפיסה של המרחב הקדוש. זו תפיסה של התחברות ל'צדיק האמת' דרך המרחב הקדוש, ולכן אומן ומירון חשובים כל כך בעיניו. גם כשהורוויץ נמצא במאסר, הוא כותב על כך שהוא הרגיש שם 'התנוצצות המוח יותר מעל ציון רשב"י וציון רבנו הקדוש', ועל היכולת 'להרגיש במקום הטמא קדושת קודש הקודשים'. גם בעמקי השאול הוא הצליח להגיע לחוויה דתית וקידש את המקום בתפילה שלו".

חסידות נטולת גבולות

אילו שינויים אתה מזהה בחסידות ברסלב עם השנים?

"היופי של חסידות ברסלב הוא שהרבי איננו נוכח. בימי חייו של רבי נחמן לא הייתה 'חסידות ברסלב' אלא 'חסידות רבי נחמן'. מי שמעצב את הקונספט של האדמו"ר הנעלם הוא רבי נתן, וזה חידוש תיאולוגי יוצא דופן. לא רק שהחסידות ממשיכה להתקיים אחרי שהרבי נעלם, וצריך כביכול להסיר את המסווה שבינינו לבינו ולהתקרב אליו, אלא שכל התורות שלו, שנאמרו בהקשרים מאוד ספציפיים, נעשות רלוונטיות גם עכשיו וגם לעתיד לבוא.

"אחרי מותו של רבי נחמן, רבי נתן מדפיס את כתביו ובהם גם התורה על הווידוי בפני הצדיק. לכאורה זה לא אקטואלי, הרי האדמו"ר מת, אבל כאן נכנס 'ליקוטי תפילות' שבו מתרחש התרגום התיאולוגי של תורת רבי נחמן למציאות על־זמנית. רבי נתן כותב על התורה הזו ומתפלל לקב"ה: 'עשֵה שכל הווידויים שהתוודיתי לפניך כאילו התוודיתי בפני צדיק האמת'. זה היפוך רדיקלי. גם ההגעה אל הצדיק אחרי מותו היא חידוש של רבי נתן; זו לא הייתה הנחיה של רבי נחמן עצמו. רבי נתן מתרגם כל מיני דברים לכדי 'חסידות חיה'. זה החידוש הראשון, והוא נמצא בהבדל שבין רבי נחמן לרבי נתן.

"החסידים עצמם, וכך גם חוקרים רומנטיים של החסידות, לא יבחינו ביניהם ולא ידברו על ההתפתחות הזאת. מבחינתם, רבי נחמן רצה בכך וזו התפתחות טבעית. אבל זה לא טבעי. זה היופי של המחקר: אני לא מחויב לאמת הפנימית של האמונה, ולכן אני יכול לראות את המעתק הזה באופן חד. והמעתקים האלה ממשיכים להתרחש כל הזמן. רבי נתן אמר 'על כיסאו לא ישב זר', כלומר לא יהיה תחליף לרבי נחמן. אבל בימינו יש אנשים שאומרים את ההפך. דמויות כמו אודסר, שיק וברלנד מדברות על עצמן כעל גלגול של רבי נחמן או כעל השלב הבא שלו. כך מתחיל להיווצר בברסלב סוג חדש של הנהגה, ואז גם קוראים את רבי נחמן באופן משובש. הם קוראים מחדש את ההיסטוריה כדי להעניק לעצמם לגיטימציה של אדמו"רות.

"מעצם היותה חסידות בלי גבולות, ברסלב מתפרצת בכל פעם לכיוונים אחרים. וככל שמתרחקים מרבי נחמן, השיח נעשה קיצוני יותר ונוצרות דרכים חדשות להנכיח אותו, דרכים שלא היו קיימות בתקופתו, כמו המנהג להדליק נר תמיד בבית. בנוסף, בגלל חוסר הגבוליות של ברסלב, מצטרפים אליה גם אנשים חריגים או בעייתיים, וכך נוצר לה לעיתים דימוי של הקשר פלילי. מכיוון שהיא נעדרת גבולות ברורים, יש בה מקום גם לאנשים כאלה".

חשיבותה של הסאטירה

פרופ’ יונתן מאיר (50) הוא פרופסור מן המניין במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, מחזיק הקתדרה לתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. את לימודיו החל באוניברסיטה העברית, ובה כתב את עבודת הדוקטור שלו על כתביו הפארודיים והסאטיריים של המשכיל יוסף פרל, עבודה שזכתה בפרס בלומפילד. מחקריו עוסקים בתנועת ההשכלה היהודית, בחסידות, בקבלה ובמיסטיקה היהודית בעת החדשה, ומתאפיינים בעבודה פילולוגית־היסטורית קפדנית: כתבי יד, דפוסים ראשונים, נוסחים, ארכיונים וביקורת מיתוסים. הוא חשף כתבי יד והתקין מהדורות ביקורתיות לטקסטים מרכזיים ובהם 'שבחי הבעש"ט'; 'מגלה טמירין' – חיבורו הסאטירי של יוסף פרל על החסידות; ו'מאורעות צבי' – רומן משכילי על שבתי צבי. במהלך השנים עסק מאיר ביחסים המורכבים בין חסידות להשכלה, בסאטירה ובפרודיה עברית ויידית, ובגלגוליה של המיסטיקה היהודית במאות האחרונות. בשנים האחרונות הוא מתמקד בתולדות חסידות ברסלב ובאזוטריקה יהודית מודרנית.

אחד ממוקדי עבודתו המחקרית של מאיר הוא העיסוק בסאטירה. בעיניו, הסאטירה איננה רק ז'אנר ספרותי משני או פולמוסי, אלא כלי שמאפשר פרספקטיבה רחבה יותר. "כשאנחנו מסתכלים על הספרות העברית של התקופה הזו, אנחנו צרים מדי בהסתכלות שלנו", הוא אומר. "אנחנו מפרידים בין ספרות אורתודוקסית, ספרות השכלה וספרות עברית חדשה, אבל זו טעות. הכול קורה באותו זמן ובאותם מקומות. הספרויות האלה מתגוששות זו בזו, מדברות זו עם זו, לפעמים אפילו מודפסות באותם בתי דפוס".

לכן, הוא טוען, אי אפשר להבין את ספרות השבחים החסידית בלי לקרוא לצידה גם את הסאטירה המשכילית, ולהפך. "ספרות השבחים נותנת דימוי מסוים של החסידות, והסאטירה נותנת דימוי הפוך. אם קוראים רק אחת מהן, מקבלים מבט מגמתי וצר. כשקוראים אותן יחד, מקבלים מורכבות. העניין הוא לא בהכרח להגיע ל'אמת' אובייקטיבית אלא לעושר מחשבתי, כמו להסתכל על יצירת אמנות".

"יש חוקרים שרוצים לראות את החיים החסידיים כתופעה טהורה, אבל מה לעשות, יש בחסידות גם דברים לא נעימים. הם מלקטים את התופעות שנראות כמו פנינים, מצחצחים אותן ומראים את האור שלהן, אבל לא את המורכבות"

מתוך גישה הדוגלת במחקר "נקי" ונטול אידיאולוגיה, מאיר מתבונן במבט ביקורתי על מחקר החסידות העכשווי. "חלק גדול ממנו הוא מחקר רומנטי. יש חוקרים שרוצים לראות את החיים החסידיים כתופעה טהורה, מנותקת מהקשרים חברתיים שעשויים להיות בעייתיים. אבל מה לעשות, יש בחסידות גם דברים לא נעימים. הם מלקטים מתוך החסידות את התופעות שנראות כמו פנינים, מצחצחים אותן ומראים את האור שלהן, אבל לא את המורכבות. תמיד במחקר יש סלקטיביות, גם אני סלקטיבי; אי אפשר שלא להיות. אבל השאלה היא האם הסלקטיביות שלך עדיין מאפשרת לראות תמונה עשירה, או שהיא מצמצמת אותה.

"בעיה נוספת של המחקר הרומנטי היא נטייה לחשוב בצורה על־זמנית ונטולת שינויים. מי שרוצה להראות שיש דבר כזה שנקרא 'חסידות ברסלב', והוא אחיד מרבי נחמן ועד היום, מחמיץ את ההתפתחויות והשינויים, שלפעמים הם עצומים. חסידות ברסלב בימי רבי נחמן כמעט הפוכה ממה שהיא היום. בעיניי, זה בדיוק היופי של מדעי הדתות – לבחון את השינויים והגלגולים, את האופן שבו תופעה דתית משתנה לאורך זמן.

"הבעיה השלישית היא הפרדה בין הדבר שנתפס כטהור ובין מה שהתגלגל ממנו. בברסלב, למשל, יש נטייה לומר: רבי נחמן הוא התקופה הטהורה, זו ברסלב כפי שהייתה באמת, ואחר כך באו ההתפתחויות והשינויים. מרטין בובר, למשל, כותב ב־1906 ספר על רבי נחמן ורואה בו 'המיסטיקן היהודי האותנטי האחרון'. מה שמדהים הוא שבובר כמעט לא מתעניין בחסידות ברסלב עצמה, אף שבאותה תקופה מתרחש רנסנס של ברסלב בפולין. זה לא מעניין אותו, כי הוא לא רואה את החסידות ככוח חי ורלוונטי. הוא דולה מתוך רבי נחמן את מה שנראה לו חידוש, ומנתק אותו מן החסידות כתופעה חיה. גם זה פרובלמטי. מחקר טוב יכול בהחלט לומר שיש הבדל בין רבי נחמן ובין חסיד ברסלב במאה העשרים, אבל הוא צריך לשאול מה קרה בדרך ואיך הדברים התפתחו, ולא להניח שרבי נחמן 'אותנטי' יותר מן החסיד המאוחר. גם החסיד במאה העשרים אותנטי, הוא חלק מההיסטוריה של התופעה. לא הייתי אומר שברסלב של מאה שערים אותנטית יותר מתלמידי אודסר. שתי התופעות אפשריות, ושתיהן פרשנויות לרוח ברסלב".

לצד הביקורת על הגישה הרומנטית לחסידות כפי שהוא מכנה אותה, מאיר דוחה את הציפייה להזדהות עם מושא המחקר. "יש במדעי היהדות תופעה מדאיגה, וזה לא קשור רק בחסידות: הדרישה שכדי לחקור משהו אתה צריך להיות מזוהה איתו, לאהוב אותו, להתחבר אליו. כאילו אתה לא יכול לחקור זוהר בלי 'אהבת זוהר', או לא יכול להבין זוהר עד הסוף אם אתה לא יהודי. הדברים האלה נאמרים לאו דווקא מפי אורתודוקסים. לפעמים דווקא בתוך מדעי היהדות דוחפים חוקרים להזדהות עם מושא המחקר שלהם: אם אתה עוסק בברסלב, אתה צריך להיות ברסלבר; אם אתה עוסק בימי הביניים, אתה צריך להיות רמב"מיסט ולחשוב שאתה מחיה את הפילוסופיה של ימי הביניים. בעיניי זה פתטי, זה לא תפקיד האקדמיה. אני לא תוקף את עצם החוויה. אנשים יכולים לקרוא טקסטים, לחוות חוויות עמוקות ולקחת אותם כתורת חיים. הבעיה מתחילה כשאתה עושה מחקר דרך הקטגוריות האלה. אם האקדמיה מידרדרת להיות מטיפה, רבנית, תיאולוגית או אידיאולוגית – זה מסוכן.

"דווקא משום שאני חוקר גם ספרות השכלה, אני מבין טוב יותר את ברסלב, ולהפך. ככל שהמבט שלך רחב יותר, אתה רואה יותר. זה כמו בספרות ובאמנות – ככל שאתה פוגש יותר יצירות, אתה זוכה להבנה עמוקה יותר."

כולם היו זרים

הביוגרפיה הפרטית של מאיר היא מפתח להבנת עמדתו המחקרית. הוא נולד בבלגיה, גדל בשנותיו הראשונות בהולנד, ועלה לישראל עם משפחתו כשהיה בן שמונה, לאחר שהוריו התגיירו. לאביו, הפילוסוף פרופ' אפרים מאיר, הייתה ספרייה עשירה בכמה שפות, וזו ריתקה כאמור את יונתן הילד. "עד היום אני מתפלא כשאני נכנס לבתים ולא רואה ספרים. איך זה יכול להיות? ספרים מדברים גם כשאתה לא קורא אותם", הוא אומר. בבית ילדותו היו ספרי ביקורת מקרא, פילוסופיה יהודית מודרנית ומגוון רחב של תחומים נוספים. "כבר בגיל צעיר הייתי אספן קטן. הייתי מתרוצץ במקומות אזוטריים במאה שערים ומלקט ספרים, וככה הגעתי לתחומים שעניינו אותי".

אביו, ששימש יועץ הבישופים של הולנד לענייני יהודים, הגיע אל היהדות מתוך עולם נוצרי־אקדמי. מאיר עצמו עבר בילדותו בין מרחבים דתיים, לשוניים ותרבותיים. חייו האישיים ממשיכים במובן מסוים את קו התפר הזה, והוא חי במציאות שבה זהות, דת, שפה ותרבות אינן מסומנות בגבולות נוקשים.

"יש במדעי היהדות תופעה מדאיגה, וזה לא קשור רק בחסידות: הדרישה שכדי לחקור משהו אתה צריך להיות מזוהה איתו, לאהוב אותו, להתחבר אליו. כאילו אתה לא יכול לחקור זוהר בלי 'אהבת זוהר', או לא יכול להבין זוהר עד הסוף אם אתה לא יהודי"

המעבר הבין־דתי עצמו לא נחווה אצלו כטלטלה דרמטית. כילד, הוא אומר, בכנסייה היה לחם הקודש, ובבית הכנסת חילקו סוכריות; השינוי הגדול יותר היה המעבר לארץ אחרת, לשפה ולתרבות אחרת. ובכל זאת, גם את ההגירה הזו הוא לא זוכר כחוויה של זרות. המשפחה הגיעה למרכז הקליטה במבשרת־ציון, ושם, במשך קרוב לשמונה שנים הוא גדל בתוך מגוון אנושי לצד עולים מהולנד, מרוקו, ארגנטינה, אתיופיה ומקומות נוספים; ילדים שדיברו עברית שבורה, כל אחד במבטא אחר, ועם מנהגים, מאכלים וסיפורים משלו. "הגירה אמורה להיות חוויה טראומטית של זרות וחוסר התקבלות, אבל אני לא חוויתי אותה כך כי כולם היו זרים וכולם באותה סירה".

על רקע תמונת הילדות הזו, קל להבין את הרתיעה שלו מכל חשיבה חד־ממדית – דתית, לאומית או מחקרית. מי שגדל בתוך מורכבות כבסיס החיים, הוא אומר, אינו יכול להרשות לעצמו להיות צר אופקים. אותה חוויית יסוד של נזילות וריבוי מעצבת גם את מבטו כחוקר: במקום לחפש הכרעות חדות וסיפורים נקיים, הוא מתעניין במעברים, בשכבות, בסתירות ובאפשרות לראות בתוך תופעה אחת כמה קולות בעת ובעונה אחת.

עולמה של החסידות עניין אותו תמיד, אומר מאיר, אבל לא מתוך הזדהות או רצון להפוך לחסיד. "אף אחד לא חשש שאהיה חסיד", הוא מחייך. "התופעה והחוויה הדתית ריתקו אותי: אנשים שנמצאים באקסטזה, שרואים עולמות. זה עניין אותי כתופעה אנושית, אינטלקטואלית והיסטורית, לא כמשהו שאני בולע. באקדמיה יש טקסטים ועולמות שאתה חוקר, אבל אתה לא חייב לומר מה דעתך האישית עליהם. יש חוקרים שמשתמשים במחקר כדי לבטא את הזהות שלהם, או כדי לקדם אידיאולוגיה או תיאולוגיה מסוימת. אני לא עושה את זה. המחקר אף פעם אינו אובייקטיבי לגמרי, אבל הוא צריך להיות מנוטרל ככל האפשר מן הדחף להוכיח מראש עמדה, זהות או אמונה. התפקיד שלו הוא להראות גוונים. אם אתה מגיע עם אידיאולוגיה מוכנה, אתה נעשה עיוור לתופעות אחרות. דברים מסוימים נראים לך שוליים, כי מבחינתך המהות כבר נמצאת במרכז שקבעת מראש, אבל בעיניי דווקא השוליים מעניינים הרבה יותר".

הערת שוליים

לצד עבודתו האקדמית מעורב מאיר גם בעריכה ובהוצאה לאור של טקסטים עבריים קלאסיים, חלקם נשכחים, רדיקליים ופולמוסיים, בין השאר דרך הוצאת בלימה ששניים מתלמידיו, אבינועם סטולמן ויוסי שוויג, הקימו בשנת 2019. אחד המניעים להקמת ההוצאה, שמאיר משמש בה כיועץ וכאחד העורכים, הייתה חוסר שביעות רצונו מהאסתטיקה בשוק הספרים הקלאסיים.

"אחד הספרים שלי יצא עם כריכה כל־כך מכוערת שעטפתי אותו", אומר מאיר בחיוך. "התלוננתי בפני הסטודנטים שלי, שכבר הפכו לכתובת קבועה לתלונות שלי, איך יעלה על הדעת שבמדינת ישראל יוצאים ספרים שנראים כל כך גרוע? הרי אנחנו צאצאים של תרבות דפוס יהודית מפוארת. חובה עלינו לחזור להדפסה יפה, ויזואלית, שמושכת את הלב".

מאיר מוציא מתיקו שני ספרים שיצאו לאחרונה בהוצאת בלימה ופותח דף אקראי. "תראי למשל את השוליים של הספר. בעיניי זה הדבר הכי חשוב בדף. זה המקום שבו המחשבות שלך משוטטות בזמן הקריאה. אם אין שוליים, המחשבה משוטטת בחדר. אם יש שוליים רחבים, אתה נשאר בתוך הספר, לא מיד קופץ החוצה".

ההוצאה מתוארת כעוסקת ב"ספרות יהודית רדיקלית". למה הכוונה?

"רדיקלית במובן של לעורר, לא במובן הפוליטי או הדתי. רוב הטקסטים בבלימה דווקא הולכים אחורה. יש לנו סדרה קלאסית מרכזית שבה יוצאים כתבי צייטלין, ברנר ואחרים. המחשבה היא לחזור לטקסטים מכוננים מראשית המאה העשרים שנזנחו, להחזיר לשיח שפה מסוימת ולעורר מחדש שאלות עמוקות שנשאלו, על תרבות וזהות. רצינו להציג מחדש את הטקסטים כמו שהם, בלי התערבות מיותרת, עם מבואות עדכניים שנותנים הקשר והסבר מסוים.

"יש נטייה בקרב חוקרים לעשות פופולריזציה לטקסטים קלאסיים כי הם רוצים להיות רלוונטיים, אבל כשמפרשים לקורא כל פרט יש בזה עודפות. ייתכן שהקורא לא יבין הכול, אבל הוא לא טיפש. אם יש מבוא טוב שמכניס אותו אל התוכן, הוא יוכל אחר כך להגיע אל הטקסט הקשה ולהתמודד איתו. לא צריך להאכיל בכפית ולהסביר כל מילה בהערות שוליים. הסוד, בעיניי, הוא לעטוף את התוכן בפורמט אסתטי. הפורמט צריך למשוך לקריאה, ואז גם אם התוכן קשה, מתרגלים. האסתטיקה היא הבסיס לדבר הזה".

בשש שנות קיומה הספיקה בלימה לתפוס מקום מכובד ולהוציא לאור למעלה מ־90 כותרים. חלק מהכתבים הקלאסיים שהיא מוציאה צונזרו בהוצאות קודמות, כמו במקרה של ההוגה הלל צייטלין. "צייטלין כותב יפה, רומנטי ועדין מאוד, אף שיש לו גם דברים גרועים וגרפומניים. כשהתחלתי לקרוא אותו אספתי את ספריו במהדורות הראשונות, וגיליתי שהכול מצונזר. שני הכרכים הצהובים של כתבי צייטלין, שהם הגרסה שהציבור מכיר, מצונזרים לחלוטין. הבן שלו, משורר היידיש אהרן צייטלין, ערך את כתבי אביו אחרי השואה, השמיט ושינה דברים רבים. כמעט כל שורה זכתה לעיבוד מחודש. למשל, צייטלין כותב 'נשמתו של רבי נחמן כנשמתו של פאוסט' (הגיבור הטרגי במחזהו של גתה; פ"ג). כלומר, הוא מבקש להראות את הייסורים של רבי נחמן מול כוחות האופל והכוחות הדמוניים, לא רק כמאבק אלא גם כהימשכות. הבן שינה את המשפט הזה וכתב 'נשמת רבי נחמן כנשמת הצדיק העליון'.

"אין לנו את כתבי היד המקוריים, אבל יש לנו את הדפוסים הראשונים שראו אור בין שתי מלחמות העולם, ומתוכם אפשר להתחקות אחר המקור. הבן ביקש להציג את אביו כאורתודוקסי יותר, אחדותי יותר, נטול שינויים. אבל צייטלין שינה את דעתו כל הזמן. הוא התפתח ולא היה דמות סטטית. מכאן נולד הרעיון להדפיס את כתביו באופן מזוקק, ולאפשר לקוראים להיחשף גם למורכבות שלו".

אקטיביזם ספרותי

נוכח הדיבור הרווח על משבר במדעי היהדות, מאיר רואה את הדברים באופן אחר. "המשבר הוא חברתי. התמעטות הלומדים משקפת חברה שמעמידה בראש הערכים שלה כסף, כבוד וכוח. זה לא אומר שאין בעיות באקדמיה או במדעי היהדות, ודאי שיש, אבל הבעיות האלה היו תמיד, גם לפני חמישים שנה. בעיניי הבעיה לא נעוצה שם, וגם לא באיזה ניתוק מן הציבור. האקדמאים לא מנותקים, להפך. ספרי בלימה נמכרים במאות עותקים, אנשים קונים וקוראים אותם. הבעיה היא בחברה שלא מעריכה כבוד לידע, שלא מטפחת רצון להתפתחות פנימית, אינטלקטואלית ותרבותית. אנשים יושבים סביב שולחן שבת ומדברים על נדל"ן, לא על צייטלין. כשכל החיים מצטמצמים לשיחות על כסף ורווח, זה פתטי. אם כסף הוא הדגש המרכזי, למה שאנשים יבואו למדעי הרוח? מה אתה מציע להם? הרי אין שם כסף. אם המודל החברתי שאנחנו נגררים אליו יימשך כך, בעוד עשרים שנה כבר לא נשאל על משבר מדעי הרוח, כי פשוט לא יהיו מדעי הרוח. גם הרבה ממדעי החברה ייעלמו. זו תהיה חברה רקובה.

"לכן עצם ההדפסה של ספרים פיזיים, אסתטיים וחשובים, היא בעיניי מעשה רדיקלי. זה נעשה בתקציבים קטנים מאוד, מכספי מחקר או מכסף פרטי, מפני שזה חשוב. זה בדיוק ההפך מן התפיסה הקפיטליסטית, שגם האוניברסיטאות נופלות לתוכה. הרבה חוקרים נכנסים לאקטיביזם פוליטי, וזו שפה שפחות נוח לי איתה. אני עושה אקטיביזם מסוג אחר – אני מדפיס ספרים".

כמי שעוסק זה שנים בכתבי יד חסידיים, מאיר פיתח עם השנים קשרים הדוקים עם אנשי מפתח בחברה החרדית. על רקע המשבר והקיטוב הגובר מול המגזר הזה, אני שואלת על הקשר האישי ועל הדברים שעולים בשיחות איתם סביב סוגיות עכשוויות.

"יש לי קשר הדוק עם המון מקובלים וחסידים, הם לחלוטין חברים שלי, ואנחנו מדברים על נושאים שהם גם פרסונליים וגם מחקריים", אומר מאיר. "הפערים בינינו עצומים, אבל יש נקודות השקה. הקוראים הראשונים של הספרים שלי הם לרוב מתוככי החברה החרדית. הם מעריכים את זה שאני לא אונס את הטקסט לאידיאולוגיה, וכך אני מקבל כתבי יד שהם עצמם לא יכולים לפרסם, למשל אם יש משהו שנחשב רדיקלי מדי או שיפגע בשמה של דמות מסוימת. הם אומרים 'זה טקסט שאני לא מעז להדפיס במסגרות החברתיות שאני נמצא בהן', ונותנים לנו את כתבי היד כך שיפורסמו באופן מזוקק. אם אתה ניגש למחקר באופן נקי, אתה יכול לזכות לאהדה רבה גם בקרב אנשים שלא מסכימים עם מילה אחת בחייך האישיים".

ומה לגבי הסוגיות העכשוויות?

"ממה שאני מתרשם, יש פער עצום בין החברה החרדית ובין ההנהגה שלה. לתחושתי, רוב הציבור החרדי לא רוצה להיות במקום שבו הוא נמצא. בתוך החברה החרדית יש מגוון רחב של תפיסות ביחס לשירות צבאי, לכספי מדינה וליחסים עם החברה הישראלית. יש שם מורכבות, אבל היא כמעט לא נוכחת בשיח הציבורי. אם השיח הפוליטי ישתנה, אולי אפשר יהיה לראות את הגוונים ואת העדינות שבתוך החברה הזו. מי שירוויחו מזה ראשונים הם החרדים עצמם, שיראו את הגיוון הפנימי שלהם".