מה גרם לישראלים לאהוב את המשוררת הפינית אווה קילפי

לרוב האוחזים בעט, כותבי הכתבות והתחקירים והמסות, יש מטרה אחת: להנכיח את מה שנראה להם קריטי ולגרום לאנשים לחשוב עליו. המשוררת אווה קילפי, בכמה שורות קצרות, גרמה לרבבות אנשים ברחבי העולם לחשוב על פרפר. ובשבת שעברה, כשהלכה לעולמה בגיל כמעט מאה, אנשים ממדינות שונות שלעולם לא ייפגשו חשו יחד את אותה מדקרת צער, ואת אותה החמצה על כל מה שלא ייכתב עוד. אני אחת מהם.

מי הייתה קילפי, ומי הייתה בשבילנו? עם היוודע דבר מותה של הסופרת והמשוררת הפינית בת ה־98, שכף רגלה לא דרכה בישראל מעולם, דגלי פינלנד המטפוריים בישראל הורדו לחצי התורן. קילפי הייתה אחת המשוררות המוכרות והאהובות כאן, והרשת החברתית מלאה הספדים בעברית וציטוטי שירים וצער. להתקבלות הגורפת שלה אצל קוראי העברית היה רק תקדים אחד: ויסלבה שימבורסקה. ובעוד שימבורסקה זכתה בפרס נובל, ולכן קל יותר להבין את החשיפה שזכתה לה כאן, קילפי אמנם עוטרה בפרסים רבים, אבל בעיקר במחוז מולדתה המרוחק (בין השאר בפרס המדינה הפינית ובפרס מחוז קרליה, מחוז הולדתה).

ובכל זאת, אסופת שיריה "הפרפר חוצה את הכביש" ראתה אור אצלנו בכמה מהדורות, ואחד השירים מתוכו, "ברוך הבא" ("תגידי מיד אם אני מפריע") הפך עד כדי כך מצוטט, ברשת ובאתרי היכרויות ובסטטוסים בוואטסאפ, עד שזכה לביצועים ואז לפארודיות. איך קרה שבישראל מוכת החמסינים נקשרו עד כדי כך דווקא לנציגת פינלנד הקרירה ועתירת היערות? הנה כמה תשובות אפשריות, שכל אחת מהן היא פרידה.

התשובה המרכזית היא הפשוטה: אנחנו אוהבים את השירים של אווה קילפי כי הם יפים מאוד. מה הופך משוררת למוצלחת? תמהיל ביוגרפיה־אישיות שמתגבש לנקודת מבט ייחודית. אצל קילפי ההתגבשות זהרה. היא הייתה ילידת 1928, וכמו לרוב ילידי תחילת המאה הקודמת, הייתה לה ביוגרפיה עתירת תהפוכות. כפר הולדתה, בחבל קָרֶלְיָה שבפינלנד, סופח ברובו על ידי ברית המועצות בעקבות מלחמת העולם השנייה, ובני משפחתה נאלצו לעזוב את הבית ולהפוך לפליטים.

המסע שלה בהיסטוריה שולב במסע אישי של לימודים בתחומים כמו פילוסופיה, אסתטיקה, ספרות מודרנית ותולדות האמנות. שני אלו שולבו בדמותה של אישה כותבת, יצרית, מבודחת ומהורהרת, עם עין חדה וטובה לטבע ומודעות לזהותה כאישה. משנת 1959 עבדה כסופרת במשרה מלאה, ועד מותה, בבית אבות בעיר אספו שבפינלנד, ספרות הייתה העיסוק המרכזי שלה.

עבור רוב הישראלים היא בעיקר משוררת, אבל קילפי הייתה ידועה גם, ואולי בעיקר, כסופרת. ההתמסרות הטוטאלית שלה לכתיבה הולידה מעל 30 יצירות, כולל רומנים, סיפורים קצרים ומסות. יצירתה המפורסמת ביותר היא הרומן "מחול הכלולות", שיצא לאור ב־1973, ועוסק במורכבויות של יחסים זוגיים, אהבה, תשוקה והמעבר לחיים בוגרים. היא תורגמה לשפות רבות, והתקבלה יפה לא רק אצלנו. מדינת קוראי השירה היא מדינה שמפוזרת ברחבי העולם.

התדר החסר

אבל התשובה הזו לא לגמרי מניחה את הדעת, כי כאמור, להתקבלות כמו של קילפי בקרב קוראי עברית היה תקדים אחד, של משוררת בת אותה תקופה בערך: ויסלבה שימבורסקה. כמו קילפי, גם שימבורסקה הפולנייה התאפיינה בכתיבה בהירה, אישית, כזו שנהירה גם לקוראים פחות מיטיבי לכת. ואולי זו התשובה? אולי ההתאהבות דווקא בשתי המשוררות האלו היא עדות על הצורך של הקורא הישראלי. רוב הקוראים הרי שוהים ברווח שבין משוררי פייסבוק למשוררי הכובד וההשתבללות, ומחפשים תדר מסוים שחסר להם בשירה המקומית.

זו לא רק הצורה, זה גם התוכן. ישראל היא מקום חם, פיזית ופוליטית. באופן טבעי, השירה בה נעה סביב מלחמות וטראומות וסוגיות זהות. מנגד, וזה לא אופייני דווקא לישראל, יש המון שירה אישית, שאין בה זיקוק המחשבה שהופך אותה לבעלת משמעות לאחרים. קילפי כתבה בעיקר על יחסים בין בני אדם, בזוגיוּת, בהורות, בחברות ובבדידות, על התמודדות עם הזִקנה ועם המוות, ועל מארג הקשרים הסבוכים בין האדם ובין עולם החי והצומח.

היא העידה על עצמה כי כתיבתה מתמקדת בשלושה נושאים עיקריים: הזיקה למחוז מולדתה, יחסי אנוש, והטבע. היא כתבה על מאהבים, על בעלי חיים. היא הייתה צמחונית גאה, וייחסה את אריכות ימיה לעובדה זו (קילפי הייתה אחות בכורה שהאריכה ימים אחרי כל אחיה ואחיותיה). קרובת משפחה שספדה לה סיפרה שבגיל 92 אמרה שהיא מקווה לחיות עוד עשרות שנים. השירים שהתקבלו בישראל בחיבוק הם לא אלה שעסקו בזהותה כפליטה, אלא בהתאהבויות קטנות. אם השיר המצוטט ביותר שלה הוא כנראה "ברוך הבא", לא הרבה אחריו מככבים "כשנולדים נכדים", שיר על הדרך שבה נכדים נוגעים בסבתות, ושיר הנושא של הספר, "הפרפר חוצה את הכביש", שיר קטן ויפה על תשומת לב לרגע אחד של התרחשות בטבע.

ואולי אנחנו פשוט מתגעגעים לטבע. ליתר דיוק, לחיבור אליו. ישראל היא מדינה עם חופי ים, עם מגוון בוטני ייחודי, עם יערות ומדבר. אנחנו מטיילים הרבה, אנחנו אפילו שומרים על הטבע. אבל חוקרי הטבע שלנו הם חללית נפרדת מהמרחב הישראלי. בשירה ובספרות, הטבע שלנו מופיע תמיד עם הקשר; המבט שלנו הוא על הפוליטי, הדתי, ההיסטורי. איך זה שלא קמו לנו משוררים שמבטם מופנה אל הטבע הישראלי הגולמי? התשובה היא שכמובן שקמו. המבט הזה פשוט לא תמיד מקבל אצלנו את אותה לגיטימציה ביקורתית כשהוא בא מבפנים.

הדוגמה המתבקשת היא אגי משעול. גם משעול מתאפיינת בשפה ברורה, שירים אישיים ושירי טבע, ואלה בדיוק הדברים שהקימו עליה מבקרים מקומיים. אלה הסתייגו מהבחירה להתמקד בגבולות החיים האישיים והנוף המיידי. מבקרים כמו גבריאל מוקד, עורך כתב העת "עכשיו" וענק ספרות מקומי שהלך לעולמו החודש גם הוא, רן יגיל ואחרים, כינו אותה בכינויים כמו "משוררת בורגנית של סלון". הטענה היא ששירתה היא שירה ביתית נוחה, מנותקת מהמתחים החברתיים־פוליטיים. הקהל הישראלי דווקא אוהב את אגי משעול. שיריה נלמדים בבתי הספר ומצוטטים באירועים, אבל לא ברמת החיבוק של שימבורסקה וקילפי. האם זה עוד מקרה לא נדיר של נתק בין הקוראים למבקרים? או שמה שמותר ליופיטר אסור לשור, ומה שמותר לקילפי אסור למשעול, כי מהמשוררים שלנו אנחנו מצפים להתעסק תמידית בסוגיות הבוערות שמנהלות את חיינו הקולקטיביים?

חיים שלא חיינו

מה שמוביל לאפשרות נוספת: אולי זה לא רק הטבע שאנחנו מתגעגעים אליו. אולי אנחנו מתגעגעים לחיים שלא חיינו, ואפילו לפינלנד עצמה. פינלנד הקרה, הכמעט ארקטית, מולדת הסאונות עתירת היערות. פינלנד שהיא עד כדי כך רחוקה מאיתנו, עד שכאשר תושביה רוצים להגיד שמשהו מאוד לא מובן להם, הם משתמשים בביטוי שמשמעותו "זה לגמרי עברית". הריחוק המוחלט משלים סיבוב והופך לקרבה גדולה, כי הריחוק מהקלחת המקומית מחזיר אותנו לעצמנו, וקוראי העברית מרגישים שדווקא השירים של קילפי מדברים בשפה שלהם. מצטטים אותה הרבה, כי זה מה שעושים עם שיר: אפשר להגיד דרכו מה שרצינו לומר גם קודם אבל לא מצאנו את המילים, כי המילים שלנו הסתובבו במקום אחר.

קילפי הייתה הומניסטית אוהבת אדם, שהרבתה לעסוק במחויבות האדם לטבע ולכל יצור חי ובצער שהוא גורם. בישראל, ולא רק אצלנו, אלו נושאים שנצבעו בצבעים פוליטיים. את מה שעוברת משעול עברה לפניה דליה רביקוביץ', שכל אמירה הומניסטית שלה הוטבעה בפוליטיקה המקומית. בנקודה הפנימית, רבים כל כך מאיתנו מזדהים עם החמלה והאחריות ואהבת העולם. אנחנו פשוט צריכים לשמוע את זה בפינית. מחשבה שנחשבת מנותקת ושבעה ברמת־גן, לגיטימית כשהיא נאמרת בפינלנד. גם לפינים יש בעיות. הן פשוט לא הבעיות שלנו.

מכל האמור כאן עולה רושם של משוררת תמימה שמחבבת את חיות היער. קילפי בהחלט אהבה את חיות היער, אבל אי אפשר לעשות צדק עם דמותה בלי להזכיר רומן נוסף שלה, "תמרה", שלא תורגם לעברית ולא במקרה. "תמרה" ראה אור ב־1972, ועורר סערה אפילו במחוזות פינלנד המתירניים בשל סצנות המין הרבות שבו. הספר, המסופר מנקודת מבטו של גבר המשותק בפלג גופו התחתון, עוסק במערכת יחסים. בריאיון לרגל יום הולדתה התשעים אמרה קילפי: "שבירת הטאבו המיני הייתה מטרה מודעת שלי ב'תמרה' ובכמה מספריי האחרים. וזה לא היה לי קשה, נהניתי מזה".

וכאן כדאי לומר לזכרה גם את זה: כתיבתה של קילפי מתפרסת על פני כשמונה עשורים, ובכולם היא כתבה שירים בהירים שלפעמים היו בהם המבע והתשוקה והתום של מתבגרת. וכמו שקורה ליצירות שהופכות פופולריות, השירים האלו הקימו לפעמים גם פארודיות וביקורת על פשטנות. אבל אם בצד אחד מונחים הציניות, היוהרה והתחכום, כולם מפתים בדרכם, קילפי עומדת בגאווה בצד השני והכף נוטה דווקא אליה. האישה שלא חששה להתאהב כמו נערה גם בעשורים האחרונים לחייה, הייתה גם נועזת יותר מרוב מבקריה, ולא חששה גם ממיניות ומחריגה מגבולות. החופש שלה לדלג מעבר לגבולות הביקורת וההסתייגות והציניות לא היה נאיבי; הוא היה עמדה ובחירת מיקום ונקודת מבט.

פרויקט של איש אחד

אי אפשר לדבר על ההתקבלות של קילפי בישראל בלי להזכיר את רמי סערי. סערי, פרויקט של איש אחד, הוא משורר ומתרגם ישראלי יליד פתח־תקווה, עם חיבה מיוחדת לספרות ולשירה הפינית. הוא למד בלשנות שמית ומדעי השפות ותרבויות אורליות באוניברסיטה בהלסינקי, והוא אחראי על תרגומים לעברית משפות כמו יוונית, קטלאנית, פינית ועוד. סערי לא מסתפק בתרגומים עבור הוצאות, אלא מחפש בעצמו פנינים שלדעתו שווה להכיר. הוא האיש שתרגם ב־2007 את "הפרפר חוצה את הכביש", והוא מתרגם באופן קבוע שירה וטקסטים ממדינות רחוקות, מתנה לא מובנת מאליה לקוראי עברית. אנחנו חיים כאן, בנקודה הרותחת האהובה שלנו, ולפעמים האמת הכי פנימית שלנו מגיעה משפה אחרת בקצה בעולם.

קילפי לא הייתה תמימה, וגם לא נטולת תחכום. היא פשוט הייתה מחוברת לעצמה וחסרת מורא. באחד משיריה כתבה: “מצידי תאמין שהכול הוא פוליטיקה, אני מאמינה שכל יום הוא סיפור”. הבחירה הזו, באישי, בהומניסטי, בטבעי, הקול הברור וחוסר הפחד מביקורת, כל אלו הפכו אותה לאחת המשוררות האהובות על קוראי העברית. היי שלום, משוררת טובת עין וחדת עין.

לחיות כמו צמח

לִחְיוֹת כְּמוֹ צֶמַח הָיִיתִי רוֹצָה,

כְּמוֹ שֶׁעֵץ רַק צוֹמֵחַ וְהוֹגֶה,

לִהְיוֹת כָּל הַזְּמַן קַשּׁוּבָה לְמֶזֶג הָאֲוִיר וּלְעוֹנוֹת הַשָּׁנָה,

לָאוֹר וּלְחֹשֶׁךְ הָגוּן,

לְשָׁמַיִם זְרוּעֵי כּוֹכָבִים וּלְסַהַר,

לַגֶּשֶׁם, לָרוּחַ וְלַקָּרָה,

לַשֶּׁלֶג וְלַכְּפוֹר.

אֶת עוֹנוֹת הַשָּׁנָה אֲנִי אוֹהֶבֶת,

מִפְּנֵי הָאָדָם יְרֵאָה.

בְּלִי גַּג הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת מְסֻגֶּלֶת לִחְיוֹת

וּבְלִי קִירוֹת.

אֲנִי מַעֲרִיצָה אֶת סִבֹּלֶת הַצְּמָחִים.

הֵם סוֹבְלִים.

סִבֹּלֶת אֵין פֵּרוּשָׁהּ לְהַחֲזִיק מַעֲמָד בְּלִי לִסְבֹּל.

קְחוּ אוֹתִי אֲלֵיכֶם.

הַנִּיחוּ לִי לְהַתְחִיל בְּכָךְ שֶׁאֶהְיֶה אֲדָמָה,

תְּנוּ לִי לַחֲווֹת מָה יֵצֵא מִמֶּנִּי,

כֵּיצַד אַתְחִיל לִנְבֹּט,

לְאֵיזֶה זַן אֲנִי שַׁיֶּכֶת.

אֲנִי חֲפֵצָה לָשׁוּב אֶל הַיֶּדַע הַגָּדוֹל.

אָחוֹת פִּטְרִיָּה, אַח עֵץ,

אֲנִי מוּכָנָה לִהְיוֹת טַחַב.

אֲנִי מוּכָנָה לִהְיוֹת.

(מתוך "הפרפר חוצה את הכביש". תרגום: רמי סערי)