פרידה מההאיש שנתן השראה להתמודדות של משפחות שכולות

במוצאי יום העצמאות נפטר ידידי הגדול ר' אהרן קלינשפיז. ליבי נקרע. עשרות שנים הייתי קשור עימו, ובליבי שמורה הכרת טובה עצומה לאיש הגדול הזה שבצניעותו ובענוותו עמל בחוכמה רבה לערוך את הספרים הדלים של דברי תורה שלימדתי, ובראשם את הספר "טל חרמון", שבזכות ר' אהרן האיר עיני רבבות מישראל.

ר' אהרן נולד בתל־אביב בשנת תש"ח, לאשר ובלה קלינשפיז שעלו מפולין לפני השואה. אביו קיבל סרטיפיקט ועלה בתרצ"ה. אימו הפליגה בתרצ"ט באוניית מעפילים, שעלתה על שרטון וטבעה ליד האי כרתים. המעפילים עלו לאי ומשם עלו על אוניית מעפילים שנייה, שהייתה אוניית משא של פחם. לאחר כשלושה חודשים שבהם היו המעפילים דחוסים כסרדינים בבטן האונייה בלי לראות את השמיים, הגיעו בפורים לחופי הארץ. עוד לפני פסח נערכה חתונתם, חתונת מניין אנשים ברבנות חיפה, ולאחריה שכר הזוג הצעיר דירה בת שלושה חדרים שחולקה עם שתי משפחות נוספות במשך חמש־עשרה שנה.

השמחה על החיים המתחדשים בארץ ישראל התכסתה בענן שחור כבד. הנאצים כבשו את היבניב, עיירת מוצאם של אשר ובלה, הובילו את תושביה היהודים ליער הסמוך ורצחום עד האחרון. הבית נעטף ביגון המהול במתח ורגשות אשמה על אשר לא הספיקו לסייע לאחיה של בלה, שביקש את תמיכתם הכספית על מנת לעלות ארצה.

בתוך האווירה הכבדה הזו גדל הנער אהרן. המדינה הצעירה, בטרם מלחמת ששת הימים, כבר לא הציבה אידיאל שמלהיב את הלב, הבדיחה העצובה והנפוצה, "האחרון שיצא מנתב"ג שיכבה את האור", ביטאה את רוח התקופה. הנער אהרן היה צמא עד מאוד לחיים רעננים שיש בהם משמעות וגודל.

הוא החל להרוות מעט את צימאונו בישיבת כרם ביבנה, ומיבנה נמשך לירושלים, לישיבת מרכז הרב, לשתות מים חיים מפי הרב צבי יהודה זצ"ל. סוף סוף מצא את אשר חיפש – חיים של אמונה, של גודל, של תורת אמת הנותנת משמעות לכל תהליך התחייה של עם ישראל בארצו. ר' אהרן דבק ברבו ושתה בצמא את דבריו. במחברתו תיאר את התקופה ההיא "בהילו נרו עלי ראשי". הוא הרגיש כמי שקיבל את חייו מחדש, ובליבו נולדה תשוקה להעניק גם לאחרים את הטעם המתוק שזכה לקבל בישיבה.

בשנת תשל"ב נשא ר' אהרן לאישה את יהודית סלמון, נערה גיבורה שבגיל 15 עלתה לארץ לבדה, ואהבת העם והארץ בערה בה. על אישיותה המיוחדת ראוי לייחד כתבה בפני עצמה.

באותה עת החלה ההתיישבות בארץ להתחדש מתוך אידיאל של קודש, בדחיפתו ועידודו של רבנו הרב צבי יהודה. באייר תשל"ד נוסד היישוב קשת בגולן, ומשפחת קלינשפיז הצטרפה אליו. המושב השיתופי הצעיר החליט שעשרה אחוזים מחבריו ישבו בבית המדרש וילמדו תורה כל היום. ר' אהרן היה חלק מה"מעשר" הזה.

באותן שנים שימשתי אני הדל כרבה של קשת. בשבתות הייתי מוסר שיחות על פרשת השבוע, ור' אהרן היה מקשיב בענווה וחורת את הדברים על ליבו. כל השבת היה מעבד ומסדר את הדברים בראשו, ובמוצאי שבת היה יושב וכותב אותם מתוך הזיכרון בדייקנות ובנאמנות, אולם כשיצאו מליבו מסודרים ובהירים, קיבלו פנים חדשות ומאירות. ר' אהרן עמל על הדברים עד שהוצאנו את הספר "טל חרמון". ענוותנותו ועומק חכמתו עמדו לו; הוא כתב רעיונות עמוקים בסגנון בהיר השווה לכל נפש, והספר הופץ באלפי עותקים.

בהמשך השנים קיבל ר' אהרן על עצמו תפקידים ציבוריים שונים בהנהגת היישוב קשת. לצד עבודת הציבור שמילא בנאמנות ומסירות, המשיך ללמד תורה ביישוב וערך ספרים רבים. שמו הטוב, ענוותנותו ויושרו הלכו לפניו.

מורה דרך לשכול

ביתם של ר' אהרן ויהודית היה בית מופלא של חסד. עין טובה ואהבת הבריות גרמו לכל מי שנכנס להרגיש "בבית". ילדיו מספרים שמעולם לא שמעו את אביהם מרים את קולו, ומעולם לא שמעו בביתם דיבורי לשון הרע. את הרושם הקשה של ילדות בצל השואה השאיר ר' אהרן חבוי עמוק בנפשו, ודאג בגבורה עילאית לגדל את ילדיו באווירה של שלוות נפש ונעימות. הוא העניק לילדיו אהבה ללא תנאי, מתוך מבט עמוק של עין טובה וענווה המסתכלת על עומק הטוב שגנוז בכל אחד ובכל התהליכים.

לפני כעשרים וחמש שנה נפטר בנו חיימי ז"ל. ר' אהרן ויהודית התמודדו עם השכול בחוסן ובגבורה. בימי הזיכרון לבנו היה ר' אהרן מוסר שיעורים שבהם שיתף את חבריו בדרך ההתמודדות עם המוות מתוך אמונה. אחד ממכרי המשפחה, ששכל את בנו במלחמה האחרונה, מספר שדרכם מהווה עבורו מודל כיצד ממשיכים החיים בצד הכאב.

גם לאחר שיצא לגמלאות, לא נח ר' אהרן ולא שקט. למרות מחלה שהכבידה עליו מאוד, הייתה בו גבורה וחדוות יצירה של עלם צעיר. הוא החליט להוציא לאור חיבור מקיף על עבודת עילוי האישיות, המבוסס כולו על כתבי הרב קוק זצ"ל. קרוב לחמש־עשרה שנה עמל על חיבור זה בשקידה עצומה. הוא אסף מכל כתבי הרב את הפסקאות העוסקות בעבודת המידות ובעילוי האישיות, דלה מהן את המשפטים המביעים את עיקר הרעיון, ובחוכמה עמוקה שיבצם אחד לאחד בהרצאת דברים בהירה, עם משפטי פתיחה, קישור וסיכום, עד שיצא מתחת ידו החיבור המפליא "כנפי נשרים": שני כרכים עבים המעמידים לפני הקורא תורה שלמה ומסודרת, ופותחים דרך לעבודת הנפש מתוך המבט העמוק של הרב קוק.

למעשה, הספר הזה מבטא את חייו האישיים – עילוי האישיות על פי הרב קוק. ר' אהרן היה נחבא אל הכלים. היו לו מידות טובות, ענווה, טוב לב, חיוך, אמונה בה' בלי חשבון, קבלה באהבה של כל הייסורים. אחת מתכונותיו המרכזיות הייתה הרוח הרצינית. רוח זו נחלקה לשני חלקים: לימוד מעמיק – הוא התעמק ובירר כל דבר עד הסוף, מתוך הכרה שמקור התורה מריבונו של עולם, ומתוך אחריות ורצון לתקן. והחלק השני הוא הקיום – מה שלמד ר' אהרן הוא קיים, אפשר היה לסמוך עליו. אצלו ידיעה טובה היא מידה טובה.

ר' אהרן נטמן באדמת הגולן ליד קברה של אשתו הצדקת יהודית ולצד קבר בנו חיימי שכה אהב.