דומני כי אני היחיד בדורו ואולי בדורותיו שזכה להיות נוכח בשבעה טקסי הכתרה של שבעה ראשונים־לציון, עוטי הגלימה המוזהבת והמצנפת המיוחדת. אולי משום כך יצאתי למערכת בלימה על כבודה של הגלימה והגנה על זכויותיה, השמורות לוועד העדה הספרדית.
הזיכרון התרבותי המשמעותי הראשון שלי הוא מכיתה א'. למדתי בבית הספר הממלכתי־דתי דוגמא, ששכן אז ברחוב הלל בירושלים. גרנו בירכתי שכונת רחביה ובפאתי שכונת טלביה, מול המקום שהיום ניצב בו משכן הנשיא ואז היה עדיין שדה קוצים וסלעים. את הדרך הארוכה לבית הספר ובחזרה עשיתי בלוויית אחי אליהו, שלמד בכיתה ח' באותו בית ספר. באחד הימים צעדנו בדרכנו חזרה הביתה דרך משכן הכנסת, ששכן אז בבית פרומין. כאשר המשכנו במורד רחוב המלך גו'רג', הבחנו בתכונה רבתי ליד בית הכנסת הגדול "ישורון" – ניידות משטרה ופרשים, מכוניות שרד של שרים, ודגלים רבים. הסבירו לנו כי מדובר בטקס הכתרת הרב יצחק נסים כרב הראשי לישראל, הראשון לציון. נכנסנו לאולם וצפינו לראשונה בטקס ההכתרה ובהלבשת הגלימה ועטרת המצנפת. כילד שסיים זה עתה גן חובה חשבתי על סיפורי בגדי המלך. אחי אלי(הו) היה מרותק ונפעם, ונראה כי כבר אז חמד בליבו את הגלימה והמצנפת שהוא עתיד לעטות כעבור עשרות שנים.
הרב נסים האריך ימים על ממלכתו, וטקס ההכתרה של יורשו, הרב עובדיה יוסף, אירע כעבור שמונה־עשרה שנים. ירושלים הקטנה חוברה לה יחדיו לאחר מלחמת ששת הימים. בית הכנסת העתיק על שם רבן יוחנן בן זכאי, שבו הוכתרו כל הראשונים לציון, ואשר נחרב וחולל בידי הירדנים, שוקם ושוחזר ונבנה מחדש לתפארת, וחזר לתפקד כהיכל הכתרות הראשונים לציון, כמימים ימימה. גם הילד מכיתה א' בגר והיה לאיש צעיר, עיתונאי ב"קול ישראל" וב"הצופה", ובשניהם סיקרתי את הרבנות הראשית. הייתי בקשר רציף עם הרב הראשי לתל־אביב דאז, הרב עובדיה יוסף, שהשתתף דרך קבע ב"פינת ההלכה" בתוכנית "קבלת שבת" שבעריכתי ובתוכניות נוספות. מאחורי הקלעים הייתי גם שותף למארג קשירת החוטים עם ועד העדה הספרדית וגורמים נוספים, שהביאו לבחירתו הבלתי צפויה.
הכי מעניין
הטקס היה מרשים מאוד, על הבימה ישבו נשיא המדינה דאז אפרים קציר, שר הדתות דאז ד"ר זרח ורהפטיג, ראש עיריית ירושלים טדי קולק, ראשי העדה הספרדית אליהו אלישר ודוד סיטון וכמובן גם הרב הראשי האשכנזי הנבחר הרב שלמה גורן. הרב עובדיה יוסף נכנס לאולם והתקבל בתקיעת שופרות ובפיוט: "יחיד אל דגול מרבבה יברך לגברא רבא, כל העם יצאו לקראתו ויאמרו לו ברוך הבא". לקול תשואות ותרועות הולבש בגלימה המלכותית הרקומה בחוטי זהב טהור ובמצנפת המשי הכחולה.
הכובען והמטריצה
על פי מסורת עתיקה, כל גלימות הראשונים־לציון הוכנו על ידי הרבנות הראשית בטורקיה באמצעות אמני אריגה מקומיים על פי דגם שנשלח מישראל, וכך היה גם עם גלימת הרב עובדיה יוסף. משלחת של ועד העדה הספרדית המריאה לטורקיה וחזרה עם הגלימה המוזהבת. המצנפת נבנתה על ידי כובען ירושלמי ותיק שבנה והכין את מצנפות הראשונים־לציון הקודמים.
כהונתו של הרב עובדיה יוסף נקצבה בחקיקה והוגבלה לעשר שנים בלבד. לפיכך, טקס ההכתרה הבא, של הרב מרדכי אליהו, נערך בשנת תשמ"ג־1983. את הגלימה והמצנפת הלביש לו זקן המקובלים הרב יצחק כדורי. הפעם הגעתי לטקס כעיתונאי, והעברתי את ההכתרה בשידור חי ב"קול ישראל" ובסדרת תוכניות נוספות.
חסידיו ואוהדיו של הרב עובדיה יוסף לא השלימו עם קציבת כהונתו, ונטו להחרים את טקס ההכתרה ואת הראשון לציון החדש. ר' ציון גראמי ז"ל, שהיה המשנה למנכ"ל משרד הדתות ומראשי הציונות הדתית, וגם שכנו ויועצו הקרוב של הרב מרדכי אליהו, פנה באמצעותי אל בית הרב עובדיה בהצעה לנסות ליישב את המתיחות בין השניים ולגרום לרב עובדיה יוסף להגיע אל טקס ההכתרה, כדי להכיר בבחירתו של הרב אליהו ולהלביש לו את הגלימה והמצנפת כמקובל.
הרב עובדיה יוסף. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
במשא ומתן בין הצדדים הושגה הבנה כי הרב אליהו יכהן בפועל כרב הראשי לישראל, והרב עובדיה יוסף יוגדר כראשון לציון וימשיך לעטות את הגלימה. במפתיע, שני הרבנים סמכו את ידיהם על הרעיון, אך רגע לפני הסיכום הסופי התערבו בני הבית של אחד הצדדים וסירבו בתוקף לפשרה
עם זאת, הרב עובדיה יוסף הוסיף להתהלך בגלימה המוזהבת ובמצנפת, בנימוק משפטי כי כהונת הראשון לציון היא בלתי קצובה. מאז ועד היום יש כמה גלימות של ראשונים לציון: המכהן והלשעברים.
בטקס ההכתרה הבא, בשנת תשנ"ג־1993, הייתה לי מעורבות עמוקה: עוטה הגלימה הנבחר היה אחי, הרב אליהו בקשי־דורון. עם נעילת הקלפיות התקשרו אלי יו"ר ועד העדה הספרדית ראובן קשאני והמנכ"ל חיים יפת לפגישת תיאום והקמת ועדת היגוי לקראת ההכתרה. קשאני הבהיר כי המסורת של אריגת הגלימות על ידי הרבנות הראשית בטורקיה הגיעה לקיצה, הן בשל מצב בריאותו הרעוע של הרב הראשי באיסטנבול והן על רקע המשבר ביחסי המדינות, וכי יש להיערך להכנת הגלימה והמצנפת בישראל.
סרקנו בספרייה הלאומית את תמונות כל הראשונים לציון לדורותיהם, ועיצבנו דגם חדש עם צווארון, חפתים וגב רקום בשילוב עיטורים של סנסיני תמר ורימונים. איתרנו רוקם פרוכות מעולה בשכונת מאה שערים, והוא אכן רקם את הגלימה על פי הדגם שעיצבנו. אחי הרב דרש שהגלימה תיארג בחוטי כסף ולא בחוטי זהב, כדי לבדל ולשנמך אותה מגלימת הרב עובדיה יוסף, אבל אחרי לחץ של אחיו הצעיר הוא הסכים לחוטי כסף ממוסגרים בחוטי זהב.
עניין המצנפת היה מורכב ומסובך יותר. הכובען הירושלמי הקשיש שהכין את מצנפות הראשונים לציון שנים רבות, עוד מימי ה"ישא ברכה" הרב יעקב שאול אלישר, הלך לעולמו. לאותו כובען הייתה מטריצה, תבנית מעץ, שבאמצעותה נבנתה המצנפת. ניסינו לאתר את יורשיו והגענו לכובען מתחיל שרכש ממנו את הציוד אבל התבנית נעלמה.
פנינו אל בית הרב עובדיה יוסף והוא מסר לנו את המצנפת הפרטית שלו כמודל. ביקשנו מאמנית היודאיקה זהבה בנימין לנסות ולבנות מצנפת זהה. היא נועצה בפרידה קלפהולץ, שהייתה מנהלת התפאורה והתלבושות בתיאטרון החאן. פרידה הציעה לבנות את הכובע מקלקר ולעטוף אותו באריג משי, אך הרב סירב ואמר כי אין זה הולם שרב ראשי יתהלך עם קלקר על ראשו, ואז עלה בדעתו רעיון: קחו את כובע ההמבורג שלי, גִזרו את השוליים, עִטפו אותו בקלקר ולַפפו באריג משי. תוך יומיים הגיעה זהבה בנימין עם שתי מצנפות חדשות ויפהפיות כמסורת הראשונים לציון. ביקשנו מזהבה להכין שתי מצנפות זהות גם לרב עובדיה יוסף. כשהגשתי לרב עובדיה את המצנפות החדשות, נתנה לי הרבנית מרגלית את המצנפת הישנה ואמרה: "זה בשבילך, מזכרת מהרב עובדיה". ואכן, מצנפתו המקורית של הרב עובדיה יוסף שמורה עמי עד היום.
ההכתרה הבאה שנכחתי בה הייתה של הרב שלמה משה עמאר. הרב עובדיה יוסף, שהוביל לבחירתו ברוב עצום, הלביש לו את הגלימה, ואת המצנפת הניח על ראשו קודמו הרב בקשי־דורון בטקס מרשים מאוד עם שופרות, חצוצרות, חזנים ומקהלות. זכיתי להיות נוכח גם בטקס הכתרתו של הרב יצחק יוסף, שנערכה באותו פורמט, בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי ברובע היהודי בעיר העתיקה. הרב עובדיה יוסף, בשארית כוחותיו, זכה לעטר את בנו באדרת ובגלימה. הנוכחים חשו בהתרגשותו, אך השמחה הייתה מהולה בעצב על מצב בריאותו והתחושה כי ימיו ספורים.
טקס ההכתרה של הראשון־לציון הנוכחי הרב דוד יוסף היה מפואר והדור מתמיד, וכלל שני שלבים: תחילה, בהתאם למסורת, ב"רבן יוחנן בן זכאי", וחלק שני, המוני, בבית הכנסת הגדול בירושלים עם הפקה גרנדיוזית, הקרנה במעגל סגור ואורחים מכל קצווי תבל. בהשראת הטקס שנערך על ידי ועד העדה הספרדית, שאני חבר ותיק בו, גמלה בליבי ההחלטה להתמודד על כהונת היו"ר.
נכס ייחודי וסמלי
בערב יום העצמאות קפצה עלינו פרשת המתחזה, עוטה גלימת הראשון לציון. צפיתי בטקס והתייחסתי לכך כמהתלה לא מוצלחת, אבל התברר כי בסביבת הרב דוד יוסף לקחו את הנושא ברצינות ותרו אחר דרכי מניעה. מאחר שזכויות הכתרת הראשונים לציון לדורותיהם, עם הגלימות והמצנפות, שמורות לוועד העדה הספרדית, שיגרתי לרב המתחזה אייל ציונוב איגרת התראה לפני הליכים משפטיים/תורניים. כך כתבנו בו, בין השאר (הדברים מובאים כאן בקיצורים):
"ועד העדה הספרדית בירושלים הוקם לפני 759 שנים עם בואו של הרמב"ן לירושלים, ובראשו ניצב הראשון לציון. כל הראשונים לציון לדורותיהם הוכתרו והולבשו בגלימה המיוחדת ובמצנפת כ"עטרת תפארת וצניף מלוכה", על ידי ועד העדה הספרדית. זכות החזקה בלעדית על טקסי ההכתרה והעטרת הגלימה והמצנפת לראשון לציון שמורות בלעדית לוועד העדה, זאת ברצף עוד מימי השלטון העות'מאני והמנדט הבריטי. זכות זו קיבלה תוקף ממלכתי עם הקמת הרבנות הראשית ומדינת ישראל. כל הגלימות הוזמנו, עוצבו, נתפרו, נארגו ונרקמו על פי ועד העדה, וכל זכויות היוצרים שמורות ואסורות בחיקוי ובהעתקה.
"כפי שנודע לנו, הופעת בטקסים ממלכתיים וכן התראיינת בערוצי טלוויזיה כשאתה עוטה בלא רשות וללא סמכות את גלימת הראשון לציון, וגרמת לחילול השם ולביזוי כל הראשונים לציון כאחרון ליצני ארץ, נעדרת כבוד לתורה ולעדה. גלימת הראשון לציון ומצנפתו אינן פריטי לבוש סתמיים אלא סמלים המהווים נכס מורשתי, מוסדי וציבורי מובהק של ועד העדה הספרדית בירושלים ושל מוסד הראשון לציון. שימושך במדים אלה יוצר מצג מטעה, כוזב וחמור כאילו קיימת לך סמכות או הכרה. ניכוס בלתי מורשה בנכס סמלי, ייחודי ובעל מוניטין ציבורי והיסטורי מהווה גניבת דעת והטעיית הציבור ופגיעה חמורה בכבוד מוסד הראשון לציון ובכבוד ועד העדה הספרדית". בהתאם לדברים אלו דרשנו מהרב ציונוב "לחדול לאלתר מכל שימוש, לבישה, הצגה, פרסום או הופעות פומביות בגלימה ומצנפת הזהות או דומות לסמלי הראשון לציון".
לא חלפה יממה והרב ציונוב התקשר, הגיע למשרדנו והודיע כי אכן יחדל לעטות את בגדי הראשון לציון. הוא ביקש את רשותנו להתהלך בגלימה שחורה או לבנה ללא כל רקמה, והסכמנו כי הוא רשאי לעשות זאת. באשר למצנפת סיכמנו כי הוא רשאי לעטות מצנפת ללא סימן הראשון לציון. בהסכמה הדדית פרסמנו הודעה לתקשורת ובה דיווח על הסיום החיובי של הפרשה. כך נחתם סיפור הגלימה ומצנפת הראשון לציון.
אברהם דורון הוא יו"ר ועד העדה הספרדית ויקיר ירושלים. כיהן כמנכ"ל משרד התקשורת ויו"ר מועצת הכבלים והלוויין והיה מבכירי רשות השידור