הרב קוק מלמד אותנו איך להתייחס ליריבים הפוליטיים

המציאות הישראלית הנוכחית נראית לעיתים כמו שדה קרב של זהויות, שבו כלי הנשק המרכזי אינו המילה הכתובה או הדבורה, אלא פוזיציה של חשד. במרחב הציבורי, בתקשורת ואפילו סביב שולחן השבת, נדמה כאילו איבדנו את היכולת להקשיב לאחר ללא "תרגום" מיידי של דבריו למניעים זרים, אינטרסים פוליטיים או אג'נדות חבויות.

בתוך השבר הזה, מילותיו של הראי"ה קוק, שנכתבו לפני כמאה שנה, עולות לא רק כהגות דתית עמוקה אלא כמניפסט חברתי מעודכן ואקטואלי. במאמר זה אני מבקש להציע בקצרה קריאה מחודשת בשיטתו של הרב קוק, שאותה ניתן לסכם בשלוש מילים הטוענות את המציאות במשמעות חדשה: "פילוסופיה של אמון". תפיסה זו, השוזרת יחד תובנות קבליות עתיקות, פילוסופיה מודרנית וגישה פסיכו־פדגוגית מפתיעה, אינה רק תיאוריה אינטלקטואלית; היא מפתח מעשי לריפוי התקשורת החברתית במציאות המקוטבת של ימינו.

כדי להבין את שורשי האמון של הרב קוק עלינו לפתוח במקום שבו הכול מתחיל, במפגש האנושי הפשוט ביותר: אירוח. בביאורו למסכת ברכות (עין איה על דף נח, א), הרב קוק לוקח מאמר חז"ל העוסק בנימוסי שולחן כביכול, והופך אותו למודל קוסמי של עמידת האדם נוכח אלוקיו. חז"ל מתארים שני סוגי אורחים היושבים אל שולחנו של בעל הבית. "האורח הטוב", המביט סביבו בעין טובה, אומר לעצמו: "כמה טרחות טרח בעל הבית לפניי, כמה בשר הביא לפניי, כמה יין הביא לפניי... וכל מה שטרח, לא טרח אלא בשבילי". לעומתו, "האורח הרע", המצויד ב"עין רעה", מתלונן: "מה טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי... וכל מה שטרח, לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו".  

אין מדובר כאן, מסביר הראי"ה, רק בתלונה על איכות המנה העיקרית שהוגשה בפני השניים, אלא בעמדה קיומית עמוקה. האורח הטוב הוא מי שמסוגל לראות את ה"טרחה" – את הכוונה הטובה, את המאמץ ואת החסד המושקע במציאות. עבורו העולם הוא מקום של נתינה, והוא מפַתח עמדה מוסרית של הכרת הטוב כלפי "המארח העליון", הלוא הוא בורא העולם. עין טובה זו מאפשרת לו לסגל "מדת סבלנות משובחת", כזו שאינה רק סבלנות פסיבית, אלא הכרה אקטיבית בכך ש"יד ה' אוחזת בכל ההפכים לתקנם, לקשרם ולאחדם". מנגד, האורח הרע לכוד בתוך "שיח של חשד". הוא אינו רואה את החסד, אלא את האינטרס. הוא משוכנע שהמארח פועל רק למען עצמו, וכי כל המצג החיצוני של נדיבות הלב שהוא מפגין כלפיו, אינו אלא כסות לניצול הנובע ממניעים זרים. האורח הרע "ירומם את צדדי השלילה המגלים הקלון ומכסים את הזוהר וההוד", ובכך הוא גוזר על עצמו חיים במציאות חשוכה ומאיימת.  

המשל הזה הוא נקודת מוצא לפילוסופיה שלמה: האם אנו בוחרים לראות בעולם ובחברה הישראלית מקום של "טרחה" משותפת וכוונות טובות, או שאנו מתבצרים בעמדת האורח הרע, שרואה בכל פעולה של האחר מזימה נסתרת?

להקשיב לניצוץ הפנימי

כדי להבין עד כמה המהלך של הרב קוק רדיקלי, עלינו להציב אותו מול הזרם המרכזי של המחשבה המודרנית. הפילוסוף הצרפתי פול ריקר (2005-1913) טבע את המונח "הרמנויטיקה של חשד" כדי לתאר את עבודתם של שלושת הוגי הדעות שעיצבו את המאה העשרים: פרויד, מרקס וניטשה. ריקר כינה אותם "אדוני החשד", משום שהם לימדו אותנו שמה שאנחנו רואים "על פני השטח" הוא ככל הנראה מציאות כוזבת. פרויד טען שהמחשבות, הרגשות והפעולות שלנו הן מסווה לדחפים אנוכיים ואפלים; מרקס טען שהדת והתרבות הן מסכות המסתירות את יחסי הכוח הכלכליים; וניטשה טען שהמוסר הוא כסות המסתירה את הרצון לעוצמה הטמון בתוכנו. לפי גישה זו, תפקידו של האינטלקטואל הוא לחשוד, לחשוף, ולבסוף לפרק.  

מול המבצר העוין של החשד, מציעה הפסיכואנליטיקאית האמריקאית דונה אורנג' חלופה נועזת: "הרמנויטיקה של אמון". אורנג' (2024-1948)אינה מציגה עמדה נאיבית ובלתי מודעת לעצמה, אלא מאמץ אקטיבי של הקשבה אמפתית. היא שואבת מהפילוסוף גאדמר את המושג "היתוך אופקים" – התהליך שבו שני בני אדם, למרות הרקע השונה שלהם, מצליחים ליצור מרחב שלישי חדש של הבנה הדדית. לפי אורנג', הבנה אמיתית איננה מתרחשת כשאנחנו מנסים לקטוע את דברי האחר בטענה ש"אנחנו כבר יודעים מה הוא באמת רוצה להגיד". במקום זאת, עלינו לגשת לאחר כאל "זר סובל" (Suffering Stranger) – אדם שיש לו זווית ראייה ייחודית, העשויה להאיר משהו בעולמנו שלנו.  

הרב קוק, במובנים רבים, הוא אבי ה"הרמנויטיקה של האמון" בעולם היהודי. הוא אינו מסתכל על החלוץ החילוני או על הפילוסוף האפיקורוס כעל מי שיש "לפרק" את טענותיו, אלא כעל מי שיש להקשיב ל"ניצוץ" האמת הכמוס בדבריו. בעוד ששיח החשד מבקש למצוא את הרע המסתתר תחת הטוב, הפילוסופיה של האמון מבקשת למצוא את הקודש המסתתר מבעד לחול, ולעיתים אף מתחת לטמא ולפסול.  

אחת המחאות הסוערות שידע הרב קוק בחייו בעקבות עמדותיו המהפכניות, קשורה בפרק נועז במיוחד בספרו "אורות" (אורות התחיה, לד), שבו קבע כי: "ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל, לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה – היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלוקי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל".

ידוע כי לאחר ביקורו הראשון של האדמו"ר מגור בעל "אמרי אמת", ר' אברהם מרדכי אלתר, בארץ ישראל באביב 1921, הוא כתב לחסידיו על אישיותו המפעימה והבלתי שגרתית של הרב קוק, וציין על רקע פרסום ספר "אורות" שראה אור באותה שנה, כי על אף גדלותו של הראי"ה, "אהבתו לציון עוברת כל גבול, ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים... נותן יד לפושעים... שיטתו בהעלאת ניצוצות הוא דרך מסוכן. כל עוד שאינם שבים מפשע אז הניצוצות אין בהם ממש, ומביא סכנה לנפשות טהורות ונקיות".

ואכן, השאלה המתבקשת היא: מדוע מצא הרב קוק לנכון "להראות פנים" למי שהצהירו בגלוי על כפירתם? איך אפשר להפנות "עין טובה" כלפי תנועה שלמה שמבקשת להשליך את המסורת אחר גווה? להבנתי, התשובה לכך נעוצה בעומק חוכמת הקבלה, ובפולמוס עתיק יומין סביב מושג ה"צמצום".  

שורשי הכפירה

לפי תורת האר"י, כדי לברוא עולם סופי ומוגבל, היה על הקדוש ברוך הוא "לצמצם" את אורו האינסופי. קולמוסים רבים נשברו סביב עיקרון זה, בדגש על השאלה: האם הצמצום שאליו התכוון האר"י הינו "כפשוטו", כלומר אלוקים באמת הסתלק מהעולם כדי לפנות מקום לאדם, או שמא, מכיוון שאמירה מעין זו מגשימה אותו, עלינו לומר שהצמצום "אינו כפשוטו" ואלוקים עדיין נמצא כאן, בנוכחות מלאה – רק שהוא נסתר מעינינו.

שיטת הגר"א, בעקבות פרשנותו של המקובל רבי עמנואל חי ריקי, היא שהצמצום כפשוטו: האלוקות הסתלקה. העולם הוא מרחב אוטונומי, מה שמאפשר לאדם חופש בחירה אמיתי, ובתוך כך גם את האפשרות הממשית לכפירה. לעומת זאת, שיטת הבעש"ט, בעקבות פרשנותם של המקובלים רבי אברהם הירירה ורבי מאיר גבאי, היא שהצמצום אינו כפשוטו: "לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום פנוי ממנו. האמונה היא המציאות היחידה, ומשכך הכפירה היא אשליה אופטית בלבד, ולא ניתן לממשה, אונטולוגית, במסגרת עולמו של הבורא.  

הרב קוק מציע סינתזה: מצד אחד, האלוקות נמצאת בכל מקום ("אינו כפשוטו"), ולכן ברובד העמוק ביותר לא תיתכן באמת מציאות של כפירה. מצד שני, הבורא "מארח" אותנו בעולם שבו הוא נסתר, ובכך הוא מאפשר לנו את "חוויית הכפירה" כחלק מהחופש האנושי לבחור. המציאות, לפי הרב קוק, היא "פנאנתיאיסטית": הכול כלול באלוקים, אך בד בבד – הוא גם מעבר לכול ושולט על הכול.

מכאן נגזר האמון המוחלט של הרב קוק בכל מחשבה אנושית: "אין לך דבר שאין לו מקום, כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות" (אורות הקודש א, מערכת חכמת הקודש, יג). אם אלוקים נמצא בכול, הרי שגם בתוך הכפירה הגסה ביותר מסתתר גרעין אלוקי. תפקידנו כרוך בדיאלקטיקה מורכבת: לצד המלחמה המעשית בכפירה, עלינו לגשת אליה מתוך אמון עמוק, לנסות להבין מהו ה"ניצוץ" שהיא באה להאיר, ולחלץ אותו מקליפתו.  

האדמו"ר מגור, כמי שגדל על ברכי החסידות הבעש"טית, נמנע מלהרחיק לכת בנדון וקבע כי כל עוד החלוצים "עומדים במרדם ומחללים כל קודש", אין ממש ב"ניצוצות" החבויים בהם, והעיסוק בכך "מסוכן" כלשונו, עבור "הנשמות הטהורות". לעומתו סבר הרב קוק כי האמון גופו הוא הכלי שעשוי לייצר תנועה של תשובה, ובעזרתו אף יזוככו המושגים הרוחניים של הצדיקים, מה שיקדם בסופו של דבר גם את תהליכי הגאולה.

הרב קוק סירב לאמץ את העדשה הביקורתית לבדה, זו המבקשת לפורר את התנועה הציונית ולהוקיעה. חלף זאת הוא בחר, לצד חיצי ביקורת ששלח מפעם לפעם ביריביו החילוניים – גם להקשיב לתביעתם הנחרצת, ולראות בה הופעה של אור אלוקי למרות המרדנות החיצונית. זהו ההבדל בין "אורח רע" שתשומת ליבו ממוקדת בהיבטים השליליים ובפרשנויות ספקניות רוויות חשד, ובין "אורח טוב" אשר מיטיב לראות את הגרעין החיובי שמסתתר מבעד לרובד החיצוני, אף שלעיתים ההנהגה הגלויה של "בעל הבית" משדרת רושם אחר לחלוטין.

משל הצינור

אחת התובנות העמוקות ב"פילוסופיה של האמון" עוסקת בשאלת חופש הרצון, והיא מובאת בסידור עולת ראיה (חלק א, עמ' קכה), באמצעות מטאפורה שניתן לכנותה "משל הצינור". דימוי זה מבקש להשיב על השאלה: האם האדם שולט ברצונותיו ואחראי על דעותיו, או שהשליטה בחייו, כמו גם בתשוקותיו ובדעותיו, היא אשליה בלבד?  

הרב קוק מסביר כי יש להבדיל בין "תוכן הרצון" ובין "עצם זרימת הרצון". דמיינו לרגע צינור מים ענק (המילים "צנור" ו"רצון" מורכבות מאותן אותיות). האדם קיבל מהבורא אוטונומיה מלאה להפנות את הצינור לכל כיוון שיבחר: הוא יכול להשקות באמצעותו ערוגת פרחים, או חלילה להפנות את הזרימה לכיוון הרסני. במובן זה, האדם חופשי לפעול כאוות נפשו ולנצל את דחפיו, כישוריו וחוכמתו בהתאם לרצונו. אולם דבר אחד האדם אינו יכול לעשות: הוא לעולם לא יוכל לשלוט על עצם קיומה של זרימת המים בצינור. המים זורמים בעל כורחו. כלומר, האדם "מוכרח לרצות".  

למשל הזה יש משמעות דרמטית עבור שיח האמון: אם אלוקים הוא המקור ל"זרימת המים" בנפש האדם, הרי שגם כשאדם בוחר להפנות את רצונו ודעותיו לכיוונים של כפירה או חילוניות, הכוח המניע אותו הוא עדיין אלוקי. לכן, הרב קוק רוחש אמון עמוק לבחירותיו של האדם. הוא מאמין שגם בתוך הרצון למרוד מסתתרת אנרגיה אלוקית של חיות והתחדשות. תפקידנו אינו "לסגור את הברז", אלא לעזור לאדם להפנות את הצינור שלו לכיוונים חיוביים, מתוך אמון בכוח החיים האלוקי שבו.  

פילוסופיית האמון של הרב קוק באה לידי ביטוי מזוקק גם בשאלה כיצד אנחנו מגדלים את ילדינו. בביאורו למושג "חנוכה" (עין איה על מסכת שבת פרק ב, סעיף ח), מבחין הרב קוק בין שתי גישות חינוכיות קוטביות, אשר עולות בקנה אחד עם החלוקה שערכנו ביחס לשני ממדי הרצון, האחת היא גישת ה"חנוכה" (הנקבית), מלשון חנייה וקביעות. זוהי מסגרת שמרנית־אידיאליסטית, שמטרתה לנתב את הילד להוציא לפועל את הטמון בו מעיקרא. קיימת תמונת "שלמות" מזוהה מאז מקדם, עוד בטרם בא לאוויר העולם, ועלינו, ההורים והמחנכים, להכשיר את הילד לרכוש אותה במלואה. הילד נתפס כמי שצריך "למלא" תבנית קיימת. זהו חינוך דטרמיניסטי לכאורה, שבו הסמכות מגיעה מלמעלה.  

לעומתה ניצבת גישת ה"חינוך" (הזכרית), מלשון הכשרה. זוהי גישה המאמינה בצמיחה האורגנית של הילד מלמטה למעלה. כאן, המבוקש החינוכי אינו "מוכתב" מבחוץ, אלא צומח מתוך חוויות החיים, החושים והרצונות הייחודיים של הילד.  

לכאורה, היה מצופה מהרב קוק לצדד בגישה השמרנית המזוהה עם הביטוי "חנוכה", אולם להפתעתנו הוא רוחש אמון עמוק גם לתהליך האישי והחופשי. כך הוא כותב באחד מיומניו: "החושים מתפתחים בילד לפני ההבנה, כדי שייכנס יסוד העולם בתוכיותו בלא זיוף של צללים שקוצר דעת האדם מחשיכו" (שמונה קבצים, ב, שנט). הרב קוק מאמין שאם נאפשר לילד לצמוח מתוך אמון בכוחותיו, הוא יגלה את האמת האלוקית מתוך עצמו בצורה הרבה יותר עמוקה ואותנטית מאשר אם נכפה אותה עליו מבחוץ. השלמות, לשיטתו, היא היכולת לשלב בין ה"חנוכה", המסגרת המגינה שבתוכה הוא פועל בעל כורחו, ובין ה"חינוך" – החופש ליצור לעצמו את נתיביו באותה מסגרת.  

עין טובה

אחד המשפטים הפופולריים ביותר של הרב קוק, המהווה את עמוד השדרה של הפילוסופיה שלו, מופיע בספר "אורות התורה" (יא, ב): "האדם הישר צריך להאמין בחייו". בעולם דתי שבו מחנכים לעיתים לחשדנות עצמית מתמדת וכי "הלב עקוב מכל", הרב קוק קורא לאדם לתת אמון ממשי בנטיות ליבו, ברגשותיו וב"יסוד נפשו".  

הוא מסביר כי האדם הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלוקית שורה בקרבו, וכי "עצמותו כולה היא אות אחת מן התורה". האמונה בבורא, לפי הרב קוק, מתחילה באמונה בעצמך. אם אני מאמין שאלוקים ברא אותי, אני חייב להאמין שהכלים שהוא נתן לי – הרגשות, הכישרונות ואפילו היצרים – הם טובים וישרים ביסודם. התורה אינה באה לדכא את האישיות, אלא לשמש כ"נר לרגלו" של האדם – מצפן שעוזר לו לוודא שהוא אכן הולך בדרכו הישרה ואיננו תועה ב"תוהו לא דרך".  

מהפכה זו של אמון עצמי היא הבסיס לכל תיקון חברתי. אדם שמאמין בעצמו אינו זקוק להקטין אחרים או להתרכז בחשדנות כדי להרגיש גדול; אדם שרוחש אמון לנשמתו מסוגל לראות את הנשמה השוכנת גם בקרב האחר, הזר והשונה.

החברה הישראלית של ימינו סובלת מ"עודף חשד". אנחנו מומחים בפירוק דבריו של היריב הפוליטי, בחשיפת האג'נדה של המגזר השני ובזלזול בכוונותיו החיוביות של יריבנו. ה"פילוסופיה של האמון" של הרב קוק מציעה לנו דרך חזרה הביתה, אל שולחנו של "האורח הטוב".  אין מדובר כאן בקריאה לטשטוש הבדלים או לוויתור על הדעה שלנו חלילה. להפך, הרב קוק מעודד כל אדם וכל מגזר להחזיק בעמדותיו ולדבוק בהן, לצד שיח האמון שהוא מבקש לקדם.

למעשה, האמון שהוא מציע מושתת על שלוש נקודות מרכזיות:  ענווה הדדית – הכרה בכך שנקודת המבט שלי, חרף אמיתותה, היא תמיד מוגבלת, ואני זקוק לזווית של האחר כדי להשלים את התמונה האלוקית המלאה. הקשבה אמפתית – יכולת לראות באחר מקור השראה ולמידה עבורי, ולא מושא מנוכר לפירוק. זיהוי הניצוץ – חיפוש אקטיבי אחר גרעין הטוב והקודש שמסתתר בכל תנועה חברתית, גם כזו שנראית לנו רחוקה, זרה ופסולה.  

אם נצליח לאמץ ולו מעט מהעין הטובה של הרב קוק, נוכל להפוך, ובמיוחד בשנת בחירות, מחברה של חשד לחברה של אמון; נוכל להבין שגם הוויכוחים המרים ביותר הם רק "טרחות" של בני הבית, המבקשים, כל אחד בדרכו, ובהכוונתו הנשגבה של "בעל הבית" – להכין את השולחן לבוא הגאולה. הפילוסופיה של האמון אינה רק תיאוריה, היא חבל ההצלה של החברה הישראלית כולה.