חלפו למעלה משלושים שנה בין הוצאתו לאור של "צמח צבי" כרך א' ובין הוצאתו לאור של כרך ב'. בקצב זה – אחריתו מי ישורנו. אהיה לפה לציבור שמודה על שעבר אך מבקש על העתיד: אנא זרזו!
צילום:
במילים אלה חתמתי את סקירת הכרך השני של "צמח צבי: אגרות הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל", והנה, ברוך ה', התקווה התממשה. לא עברו אפילו שנתיים, ואנחנו זוכים להחזיק בידינו את הכרך השלישי. כרך זה מכסה את השנים תרפ"ב-תרפ"ז (1927-1922), כלומר החצי הראשון של שנות הארבעים לחייו של הרצי"ה. הוא מכיל 135 איגרות, עשרים נספחים ורשימת אישים (לוקה מעט בחסר), שלצד רבים מהם ביוגרפיות תמציתיות. חסר מפתח עניינים.
הספר מלא וגדוש, ולעשרות רבות של האיגרות זהו פרסום ראשון; רובן מעזבון הרצי"ה, ומיעוטן מאוצרותיו של ר' אברהם זק"ש. מאחורי הפרגוד נרמז לי כי היה מי שסבר שמסיבות שונות נכון היה להשמיט חלק מהמכתבים, ואין לי אלא להביע שמחה שהדבר לא נעשה. המערכת אף מצאה לנכון לפתוח את הספר בפרסומן של שתי איגרות משנים מאוחרות יותר (תש"ב, תש"ו), המבהירות את תפיסת הרצי"ה בדבר חשיבותן ודרכי ההדרתן התקינה של איגרות.
הכי מעניין
מבחינת ההקשר ההיסטורי של שנות הספר, המנדט הבריטי כבר שולט בארץ, הרבנות הראשית כוננה (תרפ"א), ובמהלכן מוקמת הישיבה המרכזית העולמית (תרפ"ג). בחייו האישיים של הרב צבי יהודה, בשנים אלה הוא נושא לאישה את חוה לאה הוטנר מוורשה; הוא נמצא בארץ ובחו"ל, עתים לצד אביו הראי"ה ועתים שלא בסמוך לו; הוא עוסק לא מעט בפיתוחה של ישיבת מרכז הרב, ומתייחס לתלאותיה הכלכליות שאפילו "הביאו אותי אישית לחוב של 30־40 לירות למען הישיבה, כי היה בלתי אפשר לסבול מחסור של הבחורים המצוינים. רק תחשוב: אדם כמוני חייב סכום כזה, למען הישיבה, בלי תקוה בינתיים ואפשרות לתשלום", אך "בכל זאת מבחינה רוחנית המצב בישיבה משמח". מתוארים סדרי הלימוד בישיבה וטיפול הרצי"ה בענייני התלמידים. אגב, בין תלמידי הישיבה היה צעיר מלטביה, עילוי, "שנתפרסם בתור שח־מטיסתן ממדרגה ראשונה. הוא ניצח פעם את לסקר ושאר גדולי עולם בממלכת האשקוקיה".
הרצי"ה משתדל לסייע בהמצאת סרטיפיקטים שיאפשרו לאישים שונים – כגון נינו של החפץ חיים – להגיע לארץ; פעיל בכינונה של תנועת דגל ירושלים, בסידור כתבי אביו הראי"ה והוצאתם לאור; שותף פעיל בארגון "מסעי מושבות", ומתאר מסעות שלו בארץ, כמו גם ניסים שאירעו ליהודים בעת רעידת האדמה בשנת תרפ"ז; מחדש מילים ("שלגלג" = שלג קל; "ענף השושן" = כינוי לפילוסוף [פרנץ] רוזנצווייג). יש בספר התכתבויות עם רבנים חשובים ובהם החפץ חיים, האדמו"ר מראדזין, "המשגיח" ממיר הרב ירוחם ליבוביץ', ר' הלל צייטלין, משפחת האדמו"ר הרא"מ מגור, הרב אלחנן וסרמן, ר' אהרן מרקוס ועוד.
מדובר אם כן בספר חשוב לא רק לעוסקים ברצי"ה ובמשנתו, אלא גם להיסטוריונים ואף לעוסקים בדמויות ידועות ביישוב החדש: ח"נ ביאליק, י' חבס, ד' תדהר, הסופר אז"ר, עזריאל קרליבך ועוד. אחד הנספחים מתאר שיחה מרתקת של הרצי"ה עם ביאליק, אדם ש"במעשים היה מקולקל, אך ברוח היה הטוב שבהם", כולל פולמוס בנוגע לסגולת ישראל.
חלה, חביתה, תה וגזוז
פן פחות מוכר של הרצי"ה, אשר בספר זה מקבל ביטוי לא קצר, הוא יחסי האהבה והדאגה ששררו בינו ובין רעייתו, חוה לאה. הרצי"ה נוהג תדיר לכנותה בחיבה: "חוהלה יקירתי", והוא עצמו חותם: "מצביהודך". הם נישאו בכ"ו בשבט תרפ"ב, 24 בפברואר 1922, כך שהכרך שלפנינו מתחיל כמה חודשים לפני הנישואין ונמשך לאורך שנות הנישואין הראשונות. בשל היעדרויותיו של הרצי"ה מביתו, הוא שלח לרעייתו מכתבים רבים והספר מכיל כמות נכבדה מהם. כן נמצאים לא מעט מכתבים – או חלקי מכתבים – שבהם הרבנית כותבת לראי"ה ולרעייתו, כאשר לראי"ה היא קוראת "אבא", לרעייתו "אמא" ולשניהם "הורים".
בהיותו בחו"ל כותב הרצי"ה לרעייתו בדאגה: "ומה אתך יקירתי, איפה את כעת, מה את עושה, איך את מרגישה, איך הסתדרת באלה הימים... הלא תנוחי קצת עכשיו מהעבודה... יקירך מלב ונפש נאמנך שלך". במכתבים רבים הוא מעביר לה דיווחים מפורטים מהקורה אתו, על כל צעד ושעל: מזג האוויר, מצב בריאותו, עם מי הוא נפגש, עיסוקיו, תיאור האכסניה והחדר, מה הוא אוכל ("חלה, חביתה ותה, ועוד חלה עם חמאה לקחתי משם אתי"), תוכניותיו ועוד.
הוא ממליץ לה "להוסיף ולהנות מזיוה נעמה וחנה של ארצנו היקרה והנעימה הקדושה והנחמדה", ומביע שמחה ותודה "על הידיעה מהדלקתך נרות חנוכה – כפי דברי מרן אבא שליט"א", ככל הנראה כדי "לפטור את הבית" העיקרי שבארץ ישראל, בעוד שהוא מדליק במקומו, המשני והפחות חשוב: "מאושר הייתי שגם בדירתנו הודלקו נרות המצווה, נרות הקודש, ושגם את יקירתי הדלקת אותן". במכתב נוסף הוא מודה לה "על עצם דברייך, וגם על הבעת רגשותייך ותאורייך היפים מהדרת ארצנו וישובנו". במכתב מאוד מפורט מבית מרגוע בארץ הוא כותב לה פרטי פרטים, כדי כך שהוא אירוני על עצמו על עודף הפרטנות: "שתיתי שם בחנות גזוז (חשוב, הא?)".
"חרדות פרנקפורטית וחוצפה אונגרית"
מכתבים אחרים מלמדים על פעילותו של הרצי"ה מול גדולי פולין כדי שיביעו מחאה נמרצת מול הכפשות ושקרים, "ניבול פה ולשון הרע", שהוטחו בראי"ה. לאדמו"ר מראדזין הוא כותב: "בודאי כבוד גאונו וכל שאר גדולי פולין לא יעברו בשתיקה על כתבי הגדופים הנוראים שמפרסמים פה [ירושלים] חצופים אונגרים המסתייעים ונתמכים בשם אגודת ישראל נגד מר אבי הגאון שליט"א ורבני הבד"צ".
וכך הוא כותב מנהמת לבו לאחד מגדולי מנהיגי יהדות פולין, ששמו אומנם לא נקוב אך כנראה מדובר ברב חיים עוזר גרודזנסקי:
לא אכלא את דברי האחדים... מלהביעם לכ"ג, וביחוד לרגלי אספת הרבנים שהיתה בוורשה והשתתפותו בה – ארס הטומאה הנורא, מיסוד הזדווגות חרדות עם־הארצית פרנקפורטית וגסות וחוצפה ועקשות אונגרית וקצת פולנית... אשר מקודם לא הושם אליו לב כהוגן – הולך בעוה"ר ומתפשט ומסכן את בית ישראל, ומפיץ רוח עוועים בלתי יהדותית כרקב... להשפיל את קרן התורה והיהדות... להצר לעם הקדש וכונניות ארץ סגולתו, וגדולי התורה ועיני העדה... עד מתי יעמדו מנגד וישתקו, ולא יתעוררו לגעור במלאך המשחית הבוחר בירושלים למען הגביר את הצרעת הספחת הזאת, שלא היתה עוד כמוה לישראל, על כל תפוצות הגולה... עד מתי, עד מתי?".
באיגרת אחרת הוא מתייחס למכתב ביקורתי של האדמו"ר מאוסטרובצה נגד הראי"ה: "ודאי הוא שקר וכזב, כרוב דבריהם". עוד הוא מציין ש"יקירי ירושלים רבניה וראשיה... תמהים ומתפלאים ומצטערים מאד על אשר גדולי הרבנים בחו"ל ממתינים מלצאת יחד בגערה תקיפה וגלויה בתעלולים האלה ומלעכב בעדם באופנים נמרצים והגונים לכך".
גם מהעיתונות הוא דורש לדייק היטב בדברים שהם מייחסים לראי"ה, ובוודאי בציטוטים: "חלילה וחלילה לסמוך ולשים לב כלל וכלל על כל אלה הבדותות המתפרסמות... בין בהוראות ופסקי הלכות, בין בדעות והשקפות... בין בסיפורי עובדות". אגב זיופים, יש בספר התייחסות לתעודות מזויפות שהציג אלכסנדר לוינסון, אשר התמנה לרב באדינבורו תוך שהוא מציג – בין השאר – תעודה שנכתבה (כביכול) על ידי הראי"ה. הרצי"ה מבהיר "כי אין שום ספק בדבר שהמכתב הזה מזויף כולו, מתחילתו עד סופו... מוכח מתוכו ממש בכל שורה ושורה". בכך סייע הרצי"ה לחשיפת הנוכלות אשר יצרה לא מעט תסבוכות הלכתיות בענייני גיטין, כשרות ועוד.
ענבי הגפן
אחת האיגרות בספר היא למעשה הספד קורע לב על אישיות שאינה מוכרת לרבים: רבי שם טוב גפן (1927-1856). הרצי"ה העריץ אותו: "מלבד הענק העליון שלוחא דרחמנא... מרן אבא שליט"א, הלא לא קמו לנו מתוך מחנה היהדות הפנימי בתקופת השנים האחרונות כוחות רוחניים איתנים ומקוריים כערך זה של הענק המנוח"!
רש"ט גפן היה הוגה, פילוסוף, מתמטיקאי, מקובל, בלשן, חדשן עצום בתחומים רבים, ובכל זאת דמות עלומה. אפילו שמו בילדותו אינו ברור, וכך גם שם המשפחה. רוב השכלתו הייתה אוטודידקטית. הוא היה ציוני־דתי מובהק, וככזה עלה ארצה והתקרב מאוד לראי"ה, שהעריכו מאוד ואף מינה אותו ללמד בישיבתו ביפו, ושם הכירו הרצי"ה. המעטים שהכירו אותו ואת עומק הגותו, הוקירוהו ביותר. לימים עשה הרצי"ה מאמצים רבים כדי שכתבי רש"ט יראו אור. בהקשר זה יצוין שההערצה הייתה אולי לרועץ, שכן אחד מחשובי ישיבת הר המור עמד על כך שמהמהדורה השנייה של הספר "רבי שם טוב גפן: פרקי חיים, איגרות ומאמרים" (תשע"ח) יושמט הפרק "ספרי התורה סדרם ושמותיהם", לפי ש"לא ייתכן" שרש"ט גפן כתבו. אם הפרק לא יושמט – הספר יוחרם. המו"ל נכנע והשמיט...
הסתלקותו של הרב גפן היממה את הרצי"ה, כדי כך שתחילה לא היה מסוגל לנחם את משפחת המנוח: "אבלכם אבלי הוא... אבל ואונן הייתי, כמוכם... על הלקח מאתנו זה האדם הגדול בענקים... שלא זכה דורנו לכל מלא גילויו". הוא מדגיש שרש"ט גפן לא "סתם גאון היה" אלא "ענק הרוח של כמה דורות", כזה שמקומו יכירנו בפנתיאון של האומה.
אחת האיגרות זורה אלומת אור על סוגיה שבעשור האחרון מתקיים סביבה פולמוס: יחסו של הראי"ה לשילוב מדעים כלליים במסגרת תוכניות לימוד ישיבתיות. האיגרת מופנית לאחד מראשי חובבי ציון בווילנה, אשר ביקש התייחסות לתוכנית לימודים. על כך משיב הרצי"ה, בשם הראי"ה: "עצם התכנית היא יפה מאוד, כמובן ג"כ עם ההנחה שהלימודים המדעיים החילוניים הם רק להוספות בירורי הידיעות של הנדונים ולא לעצם הוראות ההלכות כלל, אך לדעתו [של הראי"ה] ראוי לסדר מכון כזה לא בתור מוסד מיוחד בפני עצמו אלא בתור מחלקה של ישיבה גדולה".
ללמדנו שהראי"ה סבר כי לא רק שישנה הצדקה ללימוד "מדעים חילוניים", אלא שלימודים אלה צריכים להיות אינטגרליים לישיבה ולא מכון נפרד. הוא מדגיש שמדעים אלה אינם אמורים להשליך חלילה על הכרעת ההלכה, ואולם ידיעות אלה כשלעצמן נחוצות להתגדלותו של בן ישיבה. שמא תאמרו שהדבר אינו אמור אלא ביחס לווילנה, אך לא לירושלים ולישיבת מרכז הרב? ובכן, באחד הנספחים מתוארת ישיבת מרכז הרב של שנת תרפ"ז, ומצוין מפורשות כי "בשעות הפנויות הרשות לתלמידים להשתלם בספרות ומדעים כלליים". תהא הסיבה לאי־הכללת לימוד המדעים במסגרת הישיבה עצמה אשר תהא, ההרשאה לתלמידים מתועדת בלא כחל וסרק. לדידי, אם לא היה בא ספר זה לעולם אלא רק בשביל מידע זה, דייני.