השירים הראשונים של ק.צטניק מלמדים מי הוא היה לפני השואה

במהלך השנים ניסה יחיאל די־נור, הלא הוא סופר השואה ק. צטניק, למחוק את עקבותיו של ספר צנום אחד שכתב בצעירותו. היה זה ספר ביכורים של שירי יידיש בשם "צווייאונצוואנציק" (עשרים ושתיים), שראה אור בפולין בשנת 1931, כאשר די־נור נקרא עדיין יחיאל פיינער. פעם אחר פעם, כאשר נודע לו על עותק נוסף ששרד, הוא ניסה לשים עליו יד ולהשמידו. לפי עדויות שבידינו הוא אף הוציא עותקים מן הספרייה הלאומית, העלה אותם באש או קרע לגזרים. במכתב מאוחר ביקש לשרוף את שרידי הספר שנותרו. מבחינתו, יחיאל פיינער שייך לעולם שחרב, ואין טעם להשאיר לו זכר.

הפעולה הזו של מחיקה עצמית מבטאת את עומק השבר שיצרה השואה בחייו ובזהותו של די־נור, ואולם קריאה ב"צווייאונצוונציק", ששרד איכשהו למרות ניסיונותיו של מחברו להשמידו, מספרת סיפור שונה. לא מדובר בפרט ביוגרפי שולי, קובץ נעורים בוסרי שאפשר להניח בצד; הספר הזה חיוני להבנת הרצף שבין יחיאל פיינער הצעיר, המשורר הדתי מפולין, ובין יחיאל די־נור, ק. צטניק.

יחיאל פיינער נולד ב־1909 בעיר סוסנוביץ בפולין, בבית דתי בעל זיקה חסידית. לטענתו, שרבים מטילים בה ספק, הוא למד בישיבת חכמי לובלין, התעטר בתואר "צורבא מרבנן" בעקבות הישגיו הלימודיים, ואף למד קבלה מפי ראש הישיבה רבי מאיר שפירא וממשיכו הרב אריה צבי פרומר. בשלהי שנות העשרים החל לפרסם בעיתונות היהודית האורתודוקסית שירים, סיפורים ומסות ביידיש, ואף יצירות בעברית. הוא פרסם גם בירחוני תנועת "בית יעקב" שנועדו לנשים ונערות, כתב שירת ילדים וביים מחזות.

הבמות העיתונאיות שבהן פרסם פיינער את יצירותיו היו חלק ממרחב תרבותי תוסס; הן לא נועדו למסירת דיווחים בלבד, אלא שימשו כבמה ספרותית ורעיונית. בעיתונים ובכתבי העת הללו התגבשו קולות צעירים, התנהלו פולמוסים, ונבחנה דרכה של ספרות יהודית מודרנית בין מסורת, דת, לאומיות וחיפוש אישי. בתוך הזירה הזו התבלט פיינער ככותב בעל קול חריף ומובחן. כבר אז הוא תואר כ"משורר של כאב ושל לילה", היוצר מתוך "תהום הכאב". השפה שלו הייתה כבר אז טעונה מאוד, דרמטית ורוויית סבל, ומלאה במתח דתי ונפשי.

לפי עדותו המאוחרת של די־נור עצמו, את השירים הכלולים ב"צווייאונצוונציק" החל לכתוב כבר בגיל שבע־עשרה, כלומר כמה שנים לפני הדפסת הספר. הספר ראה אור כשפיינער היה בן 22, ומניין השירים עולה ל־22 שירים. באפיגרף של הספר הועמדו מניינים אלו בזיקה אלו לאלו: "עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם שִׁירִים; עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים". זוהי שירתו של בחור ישיבה צעיר, איש העולם הדתי, שעוד לפני אושוויץ כבר ניסח לעצמו עולם פנימי של חושך, זעקה ובדידות, ושל עמידה מול אל נוכח־נעדר.

יוֹם גָּוַע

שָׁעוֹת שְׁקֵטוֹת, עֲצוּבוֹת, אֲבֵלוֹת

מְלַוּוֹת אֱלֵי קֶבֶר יוֹם אָפֹר,

פּוֹסְעוֹת עֲצֵלוֹת כְּאִלּוּ כְּבָר נְטוּלוֹת־רְצוֹנוֹת –

הַשָּׁמַיִם בּוֹכִים, מְטַפְטְפִים דְּמָעוֹת.

כָּתְלֵי חַדְרִי גַּם הֵם מִתְאַבְּלִים

מִתְכַּסִּים בִּצְלָלִים בְּבוּשָׁה.

עוֹטְפִים עַצְמָם בִּקְטִיפָה שְׁחֹרָה

וְקַדִּישׁ פּוֹרֵץ מֵהַלֵּב.

הַלַּיְלָה מַגִּיעַ חִוֵּר מִמֶּרְחָק

הוּא קוֹרֵעַ קְרִיעָה שְׁחֹרָה וְאִלֶּמֶת

שָׁעוֹת שָׁבוֹת מִלִּוּוּי־קְבָרוֹת

וְיוֹשְׁבוֹת שִׁבְעָה חֲרִישִׁית, סָבִיב...

די־נור עצמו סיפר בדיעבד כי עצם פרסום השירים ביטא למעשה מעין הודאה פומבית ביציאתו מן המסלול האורתודוקסי המצופה ממנו. העובדה שהספר ראה אור בהוצאת "קולטור־ליגע", שהייתה מזוהה עם השמאל החילוני – אף שהמחבר הציג זאת כתוצאה של מחטף שביצע אחד מידידיו – מחדדת עוד יותר את מעמדו כספר שעומד על הסף, פרי עטו של איש צעיר שעדיין שייך לעולם הדתי שבו גדל, אבל כבר משמיע קול אחר. פיינער מתואר כמי שכבר לפני המלחמה "יצא לתרבות רעה". הוא הכיר את שרה שיינדל רטמן, "סאניה" (גיבורת הספר "סלמנדרה"), ובאפריל 1940 נשא אותה לאישה. אחותה למחצה, ד"ר יהודית סיני, אמרה על הקשר הזה: "מתחילת היכרותם היה משהו מיסטי בקשר ביניהם ואהבה גדולה".

לפני הפלנטה האחרת

די־נור נחרט בתודעה כמי שטבע את הדימוי "פלנטה אחרת", כדי לבטא את הזרות המוחלטת של אושוויץ, מרחב שבו הזמן, הלשון והיחסים האנושיים שונים לחלוטין מכל מה שבני אדם מכירים. כתיבתו מתוארת לעיתים קרובות במונחים של עודפות: רטוריקה עמוסה, גודש של דימויים, לשון מתפרצת – והיא סומנה לעיתים כקיטשית או כחסרת ריסון. לא פעם ביקשו להסביר את הסגנון הזה מתוך הטראומה בלבד, או לראות בו תולדה של ניסיון למסור מציאות שאי־אפשר להכיל.

רַעַד

הַלַּיְלָה אֶת כַּחְלוּתוֹ בִּשְׁחוֹרוּתוֹ אִבֵּד

תּוֹעֶה הוּא בַּדְּרָכִים בִּדְמָמָה קָרָה –

בּוֹא לְחַפֵּשׂ בֵּין פִּרְחֵי־שָׂדֶה הָבָה נֵלְכָה;

אֶת הַסּוֹד הַכָּחֹל אֲשֶׁר לַיְלָה אִבֵּד

אֶפְשָׁר זוֹהִי קֶרֶן־פֶּלֶא כִּי תִּוָּלֵד

אֲשֶׁר תְּעַמְעֵם אֶת זְרִיחַת הַשַּׁחַר הָעוֹלָה

בְּשֶׁל שִׁכְחָה לֵילִית, זֹאת הוּא אִבֵּד

וְהוּא תּוֹעֶה בַּדְּרָכִים בִּדְמָמָה קָרָה.

ואולם ספר השירים המוקדם של פיינער מחייב לבחון את התמונה הזו מחדש. הוא מלמד כי היסודות הסגנוניים המוכרים מכתיבתו המאוחרת של ק. צטניק, היו שם קודם לכן: עולם דימויים רווי חושך, דם, מוות, לילה, בדידות וזעקה; ועומס של מטאפורות מתוך אימוץ סגנון אקספרסיוניסטי, המטיל את כובדו של העולם הפנימי על הנוף, על האובייקטים האטומים ועל המרחבים החיצוניים. קריאה זו, הדנה ברצף המטאפורי בספר השירים, מצטרפת להתפתחותו של שדה המחקר העומד בדרכים שונות על שימור השדות הסמנטיים בין התקופות, כפי שניכר לאחרונה בעבודתו של אודי מלר "מן הפלנטה המוקדמת אל הפלנטה המאוחרת", ובספרה של מוניק דהן "הפסידונים ק. צטניק והאחר".

ק. צטניק, מתברר, לא נולד אחרי אושוויץ, מתוך חלל ריק. השואה לא יצרה את קולו הספרותי, אלא פגשה קול שכבר התעצב קודם לכן. פיינער הצעיר כתב מתוך עולם דתי ופנימי מיוסר, ולעיתים חזיוני ורווי סימבוליקה. בשירים הללו ניכרים כבר יסודות מיסטיים: יש רגעים של קול, חזון ומראה, הכתובים בלשון מיסטית־חזיונית. הנוף כולו נעשה שותף לחוויה פנימית של אימה.

במובן זה, אפשר לזהות בהם את מה שחביבה פדיה תיארה ביחס ליצירתו המאוחרת כ"התגלויות של בעתה". ביצירתו זו הדימויים נשארו דומים במידה רבה, אם כי מושאיהם השתנו. הלילה, שהופיע קודם לכן כמבַטא כאב רוחני וקיומי, נעשה גם עֵד לרצח ותליין. השמש, הכוכבים, האדמה והחושך ממשיכים לדבר, אבל עכשיו הם נטענים במשא חדש, קונקרטי ואכזרי יותר. כך גם השעות האבלוֹת, היושבות שבעה חרישית על גוויעתו של היום – דימויים המופיעים גם בספריו המאוחרים.

יחיאל פיינער וק. צטניק אינן אפוא שתי דמויות מנותקות, אלא רצף מורכב של זהות אחת; זהות שנשברה וניסתה להסתיר את עצמה, ובכל זאת, בעל כורחה, המשיכה לדבר באותה שפה. די־נור עצמו שב ואמר כי פיינער "נשרף, אבד ונעלם", וביקש לשרוף את ספרו "כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ". כשתיאר את עצמו ואת שני חבריו סיים בקביעה: "משלושה אלו, אף אחד לא נשאר". אולם בפועל ברור כי הפרסונה הספרותית של ק. צטניק שואבת ממאגר זיכרונותיו של יחיאל פיינער, ובכך משמרת חוט דק של קשר בין שתי הזהויות.

יצירתו המאוחרת של ק. צטניק שזורה בזיכרונות מחייו המוקדמים – "חדר", ישיבה, דמויות מן העולם היהודי־פולני, חוויות ילדות ונעורים, ושפה רגשית־דתית שקדמה לשואה. גם כאשר ניסה לנתק את עצמו מן הדמות הישנה, לא חדל לשאת אותה עימו. כתיבתו תוארה על ידו לעיתים כנוצרת מתוך "כורח פנימי", מכוח עליון, ולעיתים אף בהשגחה אלוהית. עדויות שונות מלמדות כי די־נור גילה עניין ואף הביע שמחה לקבל חומרים מהשנים ההן. הדבר מצביע על זיקה מתמשכת לעברו ולשורשיו, למרות מאמציו לנתקם מחייו בעת יצירת דמותו הספרותית. הקריאה בפיינער המוקדם מוסיפה שכבה חיונית להבנת עולמו של ק. צטניק, סופר השואה. היא אינה מבטלת את השבר, אלא ממקמת אותו בתוך רצף מורכב ועדין יותר.

הספר "צווייאונצוואנציק" חשוב גם מצד עצמו. אלה אינם רק שירים מוקדמים של מי שנעשה אחר כך מפורסם. זו יצירה שיש לה עולם, סגנון ואמירה משלה. פיינער כותב מתוך בדידות חריפה, אבל גם מתוך תחושת שליחות. תפיסה זו ניכרת גם ביצירתו המאוחרת. מהקדמה שכתב לאחד מתרגומי ספריו (ושתורגמה לעברית בידי כותב השורות ופורסמה בכתב העת "שפה חדשה"), עולה כי די־נור ראה את קורות חייו כמעין מדרש קולקטיבי על עם ישראל. הדמויות והעלילה אינן מוצגות שם כדרמה פרטית בלבד, אלא כסמלים לזרמי עומק היסטוריים, לאומיים ונפשיים. בשירים ובקטעי הפרוזה שבספר מתברר שהוא תופס את המשורר כמי שנושא בתוכו קולות חנוקים של דורות, ומעביר כאב פרטי אל מבע בעל משקל רחב יותר. יש בו ניסיון לתת צורה לחוויה, לגייס את הלשון למאבק בכאוס הפנימי, ולהפוך את הכתיבה עצמה למעשה מיסטי של פעולת תיקון רוחנית. כאן טמון אחד החוטים המקשרים בינו ובין ק. צטניק המאוחר: לא רק הסבל אלא גם התפיסה של הכתיבה כמשא, כחובה, כעדות וכשליחות ציבורית עבור כלל הנדכאים.

וֵיי [כְּאֵב]

וְהוֹלֵךְ אֲנִי עַל הַדְּרָכִים יְחִידִי לְבַדִּי

שׁוֹמֵעַ אֲנִי קוֹרְאִים לִי בִּשְׁמִי שֶׁלִּי.

מַבִּיט אֲנִי סְבִיבִי מָלֵא תַּדְהֵמָה,

פֶּלֶא: אֵינֶנִּי רוֹאֶה אַף אֶחָד.

וְכַאֲשֶׁר יוֹשֵׁב אֲנִי בְּחַדְרִי הַקָּט בִּיחִידוּת

מִישֶׁהוּ בָּא בִּקְרִיאָה – יְ חִ י אֵ ל!

עוֹמֵד אֲנִי, מִשְׁתּוֹמֵם וּמְבֻלְבָּל –

אֵינִי יוֹדֵעַ מִי צוֹעֵק, וּמָה יִשְׁאַל.

עַד שֶׁפַּעַם לְעֵת־עֶרֶב, הֵחֵל לְהַאֲפִיר.

עֵת־מִנְחָה כֻּלִּי שָׁקוּעַ בַּתְּפִלָּה

יָצָאתִי אֶל פַּאֲתֵי הָעִיר.

שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרַי צְעָקָה בִּשְׁמִי

מִישֶׁהוּ לָחַשׁ לְתוֹךְ אָזְנִי:

– יְחִיאֵל! הִנְנִי הַהֵד הַנִּצְחִי שֶׁל כְּאֵבְךָ!

בשנים האחרונות שקדתי על מלאכת התרגום של "צווייאונצוואנציק" לעברית, בהדרכתו הצמודה של פרופ' יחיאל שיינטוך, בהגהתו של פרופ' דניאל רייזר ובליווי פרופ' חביבה פדיה, והוא עתיד לראות אור. כאן אנו מפרסמים שלושה שירים ממנו. מלבד היותה מחווה ספרותית, גילוי ארכיוני ואולי הצלה מתהום הנשייה, פרסום שיריו המוקדמים של ק. צטניק הוא הצעה לקריאה מחודשת בדמותו ובתולדות כתיבתו. לא להתחיל מן השבר המאוחר בלבד, אלא לחזור אל הקול המוקדם ולשמוע כיצד הוא מתחיל להתגבש שם – אצל המשורר הדתי הצעיר, הכותב מתוך תהום הכאב והלילה.

שלום (מתן) שלום הוא דוקטורנט באוניברסיטת בן גוריון וחוקר במכון הרצוג לחקר החסידות המאוחרת. מחקריו עוסקים בספרות יידיש אורתודוקסית בין שתי מלחמות העולם