סיפורו של הרב הצרפתי שהציל מאות יהודים ונספה באושוויץ

במהלך שהותו במחנה הריכוז בפואטייה, כאשר המשלוחים יצאו מזרחה ולכולם כבר היה ברור שאיש לא חוזר משם, הוצע לרב אלי בלוך לברוח. כאזרח צרפת היו לו דרכים לחמוק דרומה אל ספרד, כפי שעשו רבים אחרים. אבל הרב בלוך לא ברח. ״כל עוד יהיה אפילו יהודי אחד במחנה, אני אשאר כאן״, אמר, ״הם זקוקים לי ואיני יכול להפקירם״ (מצוטט בספרו של רזיאל ממט על המחתרת היהודית בצרפת, "באו מתוך הערפל").

המשפט הזה הוא אולי התמצית המדויקת ביותר של דמותו של הרב אלי בלוך. רב שהבין את תפקידו לא רק כבעל סמכות הלכתית, אלא כנושא באחריות לכל מי שזקוק לו.

בלוך נולד ב־1909 בעיירה דמבאך־לה־ויל שבאלזס, בן למשפחה רבנית אלזסית מדורי דורות. אביו, הרב יוסף בלוך, שימש כרב העיירה, ולאחר מכן כיהן בבאר ובהאגנו. הוא זכה להכרה הודות לספרים שחיבר, בהם סידור תפילה המשמש עד היום קהילות רבות בצרפת. אימו הייתה בת למשפחת דברה, משפחה יהודית בורגנית, קרובתו של מישל דברה, לימים ראש ממשלת צרפת. הסביבה היהודית שבה גדל בלוך הייתה לא מתפשרת אך גם לא מתבדלת, מעורָה הן במורשת היהודית והן בתרבות הצרפתית, ופתוחה אל העולם שמסביב.

הרעיונות הסוציאליסטיים שרווחו אז בקרב יהדות אירופה הילכו קסם על בלוך הצעיר, והוא בחר בתחילה שלא ללכת בדרכו של אביו. אחרי התיכון למד בבית ספר לטְוִיָּה ולטקסטיל במילוז, ועבד במפעל. אבל העבודה הזו לא סיפקה אותו, ולשמחת הוריו נרשם לבית מדרש לרבנים בפריז. ייתכן שההיכרות שלו עם עולם אחר, עולם של פועלים ומפעלים, עיצבה גם את אופי הרבנות שהוביל אחר כך. גם בתקופת הלימודים לרבנות ניכרו נטיותיו הסוציאליסטיות: הוא היה פעיל בארגונים יהודיים שעסקו בסוגיות חברתיות רחבות, לא רק קהילתיות.

בשנת 1934 סיים את לימודיו תוך עמידה בבחינות בהצטיינות. בשל רעיונותיו נחשד בקומוניזם, ורבני בית המדרש בפריז חששו להעניק לו סמיכה. לאחר שהשתכנעו בכנות כוונותיו, הוא קיבל סמיכה ומונה לרב־משנה בעיר מץ, והיה אחראי שם על הנוער. הוא מילא את תפקידו כרב צעיר שמדבר עם תלמידיו בגובה העיניים, וזכה להערכת הקהילה. שם מצא גם את אהבת חייו ונשא לאישה את ז׳ורז׳ט סמואל, בתו של נשיא הקהילה היהודית של המחוז.

יחד עם הכומר

עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, פונו כל יהודי האזור מזרחה. חבל אלזס־לורן היה המחוז הראשון שהגרמנים הכריזו עליו "יודן ריין", נקי מיהודים. הרבנות הראשית של צרפת מינתה את בלוך כמנהיג רוחני של הקהילות המפונות באזור פואטייה. היו אלה אלפי יהודים שנעקרו ממקומם לאחר מאות שנים ומצאו עצמם ללא מסגרת קהילתית, ללא בתי כנסת וללא שוחטים, חסרי כול.

לתפקיד זה לא היה תקדים או תיאור מוסדר, ואולם בלוך לא חיכה שיגדירו עבורו את גבולות התפקיד; הוא פשוט עשה מה שהיה צריך. המכתבים ששמר בארכיונו, המוחזקים בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית, מגלים את היקף העשייה שלו. בני קהילתו פנו אליו בכל נושא: ארגון חבילות מזון לרעבים, סידור עלייה לתורה לנער בר־מצווה, בקשות לביגוד ולצרכים בסיסיים, חיפוש אחר בני משפחה שנעלמו ועוד – ובעיקר, שוב ושוב, ניסיונות נואשים לשחרר אנשים ממעצר ולהצילם משילוח מזרחה.

הוא לא היסס לפנות ישירות לשלטונות הגרמניים והצרפתיים, ולפעמים בקשותיו גם נענו. למשל, ב־24 בנובמבר 1941 חולצו ממחנה ריכוז 66 ילדים בני פחות מגיל 14, הודות לשיתוף הפעולה בינו ובין הרשויות. הוא לא סירב לאף פנייה, וגם כשלא היה ביכולתו להציל, עשה כמיטב יכולתו והעניק תמיכה.

במחנה פואטייה פעל באותה תקופה גם האב ז'אן פלורי, כומר קתולי ששימש כמנהיג רוחני לצוענים שהוחזקו במחנה. שני אנשי הדת בנו יחד רשת שעסקה בהברחת ילדים, בחלוקת סיוע ובהצלת חיים. יחד הם הצילו כ־400 איש, רובם ילדים. כשהרב בלוך נעצר, בפברואר 1943, האב פלורי המשיך לשמש כתובת לכל יהודי שנזקק לעזרה. הוא גם הסתיר את מסמכיו של בלוך ולאחר המלחמה העבירם לאביו, הרב יוסף בלוך. האב פלורי הוכר לימים כחסיד אומות העולם מטעם יד ושם.

בינואר 1943 נעצרה ז׳ורז׳ט, אשתו של הרב בלוך, לאחר שהלשינו על שימוש שעשתה בטלפון ציבורי בשעות שלא הותרו ליהודים. מהמעצר היא כתבה לו גלויה: ״אני בדיכאון! דיכאון! מסור למרים להיות ילדה טובה ושתשתדל לכתוב לי מכתב יפה״. ב־11 בפברואר ניסה הרב בלוך לשחרר את אשתו. הניסיון הסתיים בכך שהוא ובתו בת החמש נעצרו גם הם ונלקחו למחנה הריכוז בדראנסי שליד פריז. לפני כן הספיק להעביר לאב פלורי מסמכים על יהודים מוסתרים באזור, כדי שיוכל להמשיך בלעדיו. ב־27 בדצמבר 1943 נלקחו הרב, אשתו ובתו לאושוויץ, ונרצחו מיד עם הגעתם.

ערב היציאה כתב בלוך מכתב אחרון להוריו: ״יקיריי, מכתב זה נשלח אליכם כדי להודיעכם הודעה שכנראה לא תופתעו ממנה. מחר אנו עוזבים. אנו יוצאים בבוקר, בתנאים הטובים ביותר האפשריים מבחינת אספקה. שלוש החבילות שקיבלנו מכם מכילות יותר ממה שאנחנו צריכים. אני מבקש מכם שוב, אבא ואמא יקיריי, אל תיפלו למשכב בגלל הדאגה אלינו. ה׳ יעזור לכך שניפגש שוב בקרוב. אני מחבק אתכם מכל לב ולהתראות. שלכם, אלי״.

רבנות של נוכחות

התלמוד הירושלמי אומר על הצדיקים ש״דבריהם הן הן זכרונן״. הרב בלוך לא השאיר אחריו תשובות הלכתיות או חידושי תורה, אך מעשיו ודבריו הם זיכרונו. תיק הארכיון שלו, המלא במכתביהם של אנשים שפנו אליו בשלל בקשות ותחינות, הוא עדות לפועלו ולגבורתו של רב שידע מהי אחריות לקהילתו.

הרעיונות החברתיים, שהיו בעוכריו בצעירותו וכמעט מנעו ממנו לקבל את הסמיכה לרבנות, הוכיחו את עצמם בהמשך הדרך והובילו לרבנות שלא הכירה בגבולות בין ענייני קודש לענייני חול, בין אחריות רוחנית לאחריות מעשית. רבנות שראתה בחיפוש נעליים עבור עצורים מעשה חשוב לא פחות מארגון תפילה במניין.

הרבנות של הרב בלוך לא הייתה בנויה על סמכות, ידע או מעמד; היא הושתתה על נוכחות: להיות שם, לענות לכל מי שפונה, לעבוד עם מי שמוכן לעבוד – ולא לברוח גם כשאפשר לעשות זאת. בספר ״באו מתוך הערפל״ נכתב עליו: ״לוחם שלא ירה ולו ירייה אחת, אך אומץ לבו וגבורתו לא נפלו מהעזים שבלוחמים שלחמו ונשק בידם, ואולי, במחול הזה של חוסר האונים והתקווה, אף עלתה עליהם״.

הרב בלוך זכה למקום של כבוד בתרבות הצרפתית. הוא עוטר בעיטור גבורה של ההתנגדות הצרפתית, ה"רזיסטאנס"; שמו הונצח בשני רחובות, בפואטייה ובמץ; ואבני נגף לזכר משפחתו הוצבו ליד בית המשפחה בעיירה באר. כמו כן פורסמו שני ספרים על פועלו (אשר ממתינים לתרגום לעברית). אחותו מספרת שהמילים האחרונות שאמר לה היו ״Après la guerre, Palestine!״. אחרי המלחמה, פלשתינה. הוא לא זכה, אבל כל משפחתו חיה כיום בישראל.

פרופ' דן שוורצפוקס, נכד אחותו של הרב בלוך, הוא מנהל חדר המיון בבית החולים סורוקה; בנו ערן הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל־אביב