"ספר תורה שרוי בצער": הידיד הקרוב של הרב סולובייצ'יק

בוודאי שמע מעלת כבודו כי ידידנו הגאון האדיר, מאור הגולה ותפארתה, עטרת תפארת ישראל, מורנו ורבנו הרב ר' חיים העליר שליט"א, חלה מחלה אנושה ומסוכנת. לשמחתנו ולשמחת לב כל יראי ד׳ נתקבלו תפילתנו, והרופא לכל בשר שלח לגדול דורנו רפואה וארוכה. ברם עדיין הוא רפה אונים, וזקוק לשמירה מעולה. והנני מבקש את מעלת כבודו בתור ידיד הגאון הנ״ל להשתדל לטובתו בכל מה שאפשר. פיקוח המחלה עלה בדמים מרובים, וגם עכשיו הוצאה מרובה והכנסה אין, ואיך אפשר לראות ספר תורה שרוי בצער? מובטחני כי מעלת כבודו יעשה הכל וישיג סך הגון וימציא להגאון ר״ח העליר שליט״א או לידי ״בשביל הגר״ח״. והנני מודה לו מראש על טרחתו. מוקירו ומכבדו.

דברים אלה כתב רבי יוסף דוב סולובייצ'יק לידידו הרב אברהם ישעיהו דולגין, שעשה באותה תקופה את שנותיו הראשונות בהנהגת קהילת "בית יעקב" בשכונה היוקרתית בוורלי־הילס שבלוס־אנג'לס.. המכתב חסר תאריך בראשו, אך חותמת הדואר שעל המעטפה מלמדת כי נשלח מבוסטון ללוס אנג'לס ב־9 ביוני 1942. עם קבלת המכתב מיהר הרב דולגין לשלוח לעמיתו הרב סולובייצ'יק סכום כסף מסוים, אך מסתבר ששיעורו לא ריצה את המקבל.

במכתב פנייה נוסף שנשלח כחודש לאחר מכן, ב־14 ביולי 1942, שב וכותב הרי"ד לרב דולגין:

קבלתי מכתבו בצרוף ההמחאה. לדאבוני הגדול לא אוכל למסרה לידידנו הגאון האדיר אביר הרועים שליט"א, כי הסכום אינו לפי כבוד גאון ישראל והדרו, מאור הגולה, שפיזר הונו לעניים ומרודים, ושביתו היה פתוח לרווחה לכל מר נפש וקשה רוח. אוי לנו שרבם של ישראל זקוק לסיוע ועזר. אבקש את מעלת כבודו, וכפי ששמעתי הנהו מידידי הגאון שליט"א, לעשות הכל עד כפי שידו מגעת ולשלוח סך הגון וראוי לנתינה.

מכתבים אלה המתפרסמים כאן לראשונה (באדיבותם של אהרן כ"ץ ובני משפחת הרב דולגין), מספקים חריר הצצה נדיר ליחסים המיוחדים במינם, ידידות נפש וקרבה עמוקה, ששררו עשרות שנים בין שניים מגדולי התורה בארצות הברית במאה העשרים, שבימים אלו חל יום השנה לפטירתם: הרב הלר בי"ד בניסן תש"ך, הרב סולובייצ'י'ק בי"ח בניסן תשנ"ג.

מעבר לתוכנם המרגש, חשיבותם של המכתבים נעוצה גם בעיתוי שבו נכתבו. הימים ימי מלחמת העולם השנייה, ונדמה שכמעט לא שרד אף מכתב של הרי"ד מאותה תקופה. גם במכתבי בראשית אלה בולטים לשונו העברית הספרותית של הרי"ד וסגנונו המיוחד, המאפיינים את כל כתביו. יש בהם כדי להעיד על הזיקה הנפשית שנקשרה בין שני חכמי תורה אלה ועל הירתמותו של הרי"ד לפעול לטובת רעהו וידיד נפשו הר"ח הלר.

העילוי מוורשה

הקשר בין השניים החל שנים רבות קודם לכן בברלין. ר' חיים הלר (1960-1879) נמנה עם גדולי התורה בראשית המאה העשרים. לצד גדלותו בתורה, חקר את הספרות התלמודית ואת המקרא ותרגומיו. הוא נולד בעיר ביאליסטוק שבפולין וגדל בוורשה, וכבר בימי עלומיו נודע בכינוי "העילוי מוורשה". מעולם לא למד בישיבה, ואת תלמודו קנה בעצמו, כאוטודידקט. בעקבות מות אימו נשלח לבית דודו, יעקב יוסף ברוידא, מנגידי ורשה היהודית, ושם נפגש עם גדולי הדור שהתארחו בבית ופלפל עמם בדברי תורה - בהם ר' יוסף בר סולובייצ'יק בעל "בית הלוי", ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנה, הנצי"ב מוולוז'ין ואחרים. קשרי ידידות מיוחדים קָשר עם ר' חיים סולובייצ'יק, מחותנו ר' אליהו פיינשטיין מפרוז'ינא, ור' אליהו חיים מייזל מלודז'.

בראשית שנות השלושים לחייו פנה ללימודים אקדמיים בגרמניה והשתלם בלימודי המזרח ולשונות שמיות. מחקרו על ה"פשיטתא", התרגום הסורי למקרא, זיכה אותו בתואר דוקטור מאוניברסיטת וירצבורג. בעקבות פרסומו כלמדן וחריף ואף בעל השכלה ותואר דוקטור, נבחר לכהן כרבה של קהילת לומז'ה. עם זאת, לאחר חודשים ספורים עזב את משרת הרבנות. על נסיבות העזיבה הועלו השערות שונות. יש שתלו זאת באי רצונו להקדיש זמן כה רב לעבודת הקהילה, שנדמתה בעיניו כ"ביטול תורה". הרי"ד סולובייצ'יק סיפר בשם הרב הלר כי חשש שבתור רב העדה יכפו עליו דברים שהם למורת רוחו.

מלומז'ה עבר הרב הלר לברלין, והקים שם בשנת 1922 את "בית המדרש העליון", מוסד ישיבתי להכשרת רבנים. באותן שנים שהה הרב סולובייצ'יק הצעיר בברלין. אף שלא נמנה עם תלמידיו הרשמיים של המוסד, נמנה הרי"ד עם שומעי שיעוריו של ר' חיים הלר, והחל להעריך, אם לא להעריץ, את גדלותו בתורה ואת רוחב דעתו.

בשנת 1937, עם עליית הנאצים לשלטון, נמלט ר' חיים הלר לארצות הברית וקבע את מושבו בניו־יורק. כמו רבנים אחרים שנמלטו מגרמניה והגיעו לארה"ב כפליטים, דרכו לא הייתה סוגה בשושנים בשנותיו הראשונות בארץ הזהב. ארצות הברית טרם התאוששה מנפילת הבורסה בשנת 1929 ושנות "השפל הגדול" שלאחריה. המשרות הרבניות, אפילו הזוטרות שבהן וגם בערי השדה, נתפסו על ידי רבנים שהיגרו לאמריקה בשנים קודמות, בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובכל מקרה הפרנסה מהן הייתה בצמצום רב. גם המוסדות האקדמיים היו במשבר כלכלי, וקיבלו לשורותיהם מורים חדשים במשורה. באין פרנסה קבועה בידו, נאלץ הרב הלר לקושש לעצמו הרצאות בשכר. לשם כך נאלץ, בין השאר, לנדוד במסע ארוך וקשה, שלא היה שכיח בתנאי הימים ההם, ללוס־אנג'לס שבמערב, כדי למסור שם כמה הרצאות בנושאי מחקרו. יש להניח ששם פגש את הרב דולגין לראשונה.

כך עולה, בין השאר, ממכתבים ששיגר לרב דולגין. במכתב מחודש ניסן ת"ש רומז ר' חיים הלר כי הרעיון לשלבו כאיש סגל ב"ישיבה־אוניברסיטה" לא קרם עור וגידים בשל התנגדותם של כמה "בעלי בתים", שהוציאו את דיבתו רעה. המכתב חושף גם את מערכות היצרים והפוליטיקה מאחורי המינויים בממסד הרבני, שלרוב נותרות סמויות מן העין:

אף כי אמרו "כד לא תיעול מילא כולא - תיעול פלגא" [דבר לשון הרע, אפילו אין כולו נכנס ללב השומע – חציו נכנס] יש לי השערה... אצבע של מי היתה בזה לחבל את הענין... כן כתב לי מר ש[פלוני] חפץ לקחת דברים עם הרב [אלמוני]. ואולם הלא כבודו יודע כי זה האחרון היה כנגדי בכל תוקף בימים האחרונים, אשר אמנם סבת התהפכו לא אדע שחרה, ומסופקני אם יפה עשה כבודו שכתב אליו, כי אפשר שיחשוב הוא ודעימיה שאנכי הניעותי את כבודו לזה.

רק בחלוף כמה שנים הצליח ר' חיים הלר להשתלב בהוראה בישיבה־אוניברסיטה, אבל מסתבר שגם אז תנאי שכרו לא היו מן המשופרים. ממכתב נוסף שכתב הרי"ד עולה כי הלה נאבק לשפר את תנאי שכרו של ידידו, ואף הצליח בכך במידת מה.

"המועמד הטוב ביותר"

יצירתו הספרותית של ר' חיים הלר שראתה אור חובקת זרועות עולם. ועם זאת, כפי שציין הרי"ד בהספדו עליו, אין היא אלא מעט מזעיר, "שיירי שיריים" של רוחב תורתו שעל פה, ויש לתת את הדעת לכך שרובה ככולה נכתב קודם הגעתו לארצות הברית. בין ספריו בחקר המקרא יש לציין את מחקריו על נוסח המקרא ותרגומיו השונים - על התרגום הירושלמי לתורה, על הנוסח השומרוני של התורה, על תרגום השבעים ועל ה"פשיטתא". מספריו בהלכה מוכרת מהדורתו המוערת לספר המצוות לרמב"ם, שזיכתה אותו בשנת תש"ז בפרס הרב קוק; חיבורו "לחקרי הלכות" על שני כרכיו, ועוד. בנוסף לכך פרסם בספרי יובל וזיכרון כמה "קונטרסים" שהיו מעין מסורת הש"ס על התלמוד הירושלמי. באותם ימים נפוצה שמועה ש"קונטרסים" אלה נכתבו כחלק מכתיבת פירוש על כל התלמוד הירושלמי, אך אם היה כזה - לא זכינו לאורו.

קשרי הידידות בינו ובין הרי"ד, שהביאו ליחס הערצה חריג ויוצא דופן של האחרון כלפיו, החלו להתרקם עוד בברלין. אף שהרי"ד היה צעיר ממנו בכחצי יובל שנים, נקשרה בין השניים אהבת נפש. קשרים אלה התהדקו עוד יותר כאשר השניים הגיעו לארצות הברית. אף שכדרכם של גאוני התורה בליטא, הרי"ד מיעט מאוד בחלוקה סתמית של דברי חיבה ושבח ומנע עצמו מביטויי הערצה, הוא הרעיף על ר' חיים הלר שפע דברי הערכה שכמותם, כך נדמה, כמעט לא אמר על שום חכם תורה אחר.

ביטוי נוסף לזיקה ולשיתוף הפעולה בין השניים ניתן גם במכתב תשובתם המשותף לראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון, שפנה אליהם בשנת 1958 – בין שאר "חכמי ישראל" – כדי לשמוע את דעתם בסוגיית מיהו יהודי. אף שהפנייה נעשתה אל כל אחד מהם בנפרד, החליטו השניים לשלוח תשובה משותפת שבה כתבו, בין השאר:

מאוד אנו תמהים למה תבוא ממשלת מדינת ישראל ותקצץ בנטיעות ותנסה לקעקע את בירת היהדות העתיקה שנתקדשה בדמיהם ובייסוריהם של דורות קדומים, אשר רק הודות להם נשמר ייחודינו כעם קדוש המקושר בחבלי אהבה עזה וקדושה לארץ הקודש. האם מחורבנה של קדושת ישראל תיבנה מדינת ישראל?

הזיקה הנפשית העמוקה בין השניים באה לביטוי גם בשתי איגרות קצרות שיצאו מתחת ידי הרי"ד סולובייצ'יק ורעייתו ד"ר טוניה, וגם הן מתפרסמות כאן לראשונה. הרקע למשלוחן היה מועד חתונתם הצפוי של בת הרי"ד, טובה, לרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, בחיר תלמידיו.

ביום 24 בספטמבר 1959, לצד מודעת פרסומת ללימוד נהיגה ושוקולד מענג מתוצרת ברטונ'ס (בהכשר ה־OU), הופיעה ידיעה קטנטנה ב"לוח השמחות" של העיתון Commentator, ביטאון תלמידי ישיבה־אוניברסיטה, המודיעה על אירוסיהם של ד"ר אהרן ליכטנשטיין, בוגר שנת 1953, עם טובה סולובייצ'יק.

בחלוף כחודש וחצי, בנובמבר 1959, שלחו הורי בני הזוג הזמנה חגיגית לבני משפחתם ומכריהם. נוסח ההזמנה באנגלית היה קצר ופורמלי, אך הנוסח בעברית היה מליצי, רווי מטבעות לשון ייחודיות, וניכרת בו היטב טביעת חותם סגנונו המיוחד של הגרי"ד סולובייצ'יק:

לידידינו בכל מקומות מושבותיהם; שלומכם יפרח עד בלי ירח! מבשרים אנו לכם, כי טובה תארש ותנשא לאהרן, בחסדי השם, אור לרביעי בשבת, בשנים ועשרים יום לירח כסלו, שנת חמשת אלפים ושבע מאות ועשרים ליצירה, למנין שאנו מונים כאן בבוסטון, העיר היושבת על מבואות ים. אנא התקבצו בשש בערב ההוא, באולם דורותי קווינסי, אשר בבנין דזשון הנקוק (רחוב סטוארט 355) למזמוטי חתן וכלה, לסעודה ולשמחה של מצוה. שישו אתנו משוש ביום חתונת צאצאינו וביום שמחת לבנו. יוסף דוב הלוי וטוניה סולוביצ'יק, יחיאל ובלומא ליכטנשטיין.

פרק הזמן שבו נשלחו ההזמנות היה אינטנסיבי במיוחד בבית הרי"ד. באותם ימים קיבל הרי"ד הזמנה בלתי רשמית להציע את מועמדותו לכהונת הרב הראשי לישראל. במקביל עסק בהכנת המספד הגדול על דודו הגרי"ז, ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, "ר' וולוול'ה", שנפטר כחודש ימים לפני כן, הספד שלימים נודע בכותרתו "מה דודך מדוד".

אגב הזכרת שמו כמועמד לכהונת הרב הראשי, נערך עמו ריאיון עיתונאי רחב יריעה בעיתון ידיעות אחרונות. המראיין, אלי ויזל, חשף בה כי לאחר דרשת התשובה המרכזית של הרב כמה חודשים קודם לכן, שלח קונסול ישראל בניו־יורק מברק לירושלים שבו כתב: "הנה המועמד הטוב ביותר להחליף את הרב הרצוג". ויזל שאל את הרי"ד האם יאות לקבל על עצמו את המשרה אם זו תוצע לו, והרב השיב שהיא טרם הוצעה לו, אך מיד הוסיף: "אין דוחים הזמנה שבאה מארץ ישראל... כאשר אקבלה, אם תישלח בכלל, אעיין בה בכובד ראש. אשאל את עצמי האם אני ראוי לכהונה רמה זו". כאשר ויזל הוסיף לשאול האם נכונה השמועה שהגרי"ז, דודו של הרב שנפטר כחודש לפני כן, הורה בצוואתו לאחיינו הרי"ד להימנע מקבלת התפקיד, השיב הרי"ד: "קשה להאמין באמתותן של השמועות הללו. קיימת מסורת אצלנו במשפחה לא לחבר צוואות... אולי זה משום שאנחנו מפחדים מהמוות וממציאותו".

בהמשך הריאיון ציין הרי"ד בגאווה את התחייה הדתית והרוחנית בקרב בני הנוער והצעירים באמריקה, אך הוסיף שהדיבורים על עלייתם לישראל הם לכל היותר חלום. הרב תלה את הפער בין התגברות התודעה היהודית והדתית ובין אי הרצון לעלות לארץ ישראל, גם בראש הממשלה דוד בן־גוריון, שאינו מעריך את הפוטנציאל שיש בדת כדי למשוך את הנוער לישראל ולדרוש ממנו הקרבה למענה. "בעיניי", אמר הרי"ד, "בן גוריון הוא יהודי דתי, אם כי ייתכן שהוא בעצמו אינו יודע זאת".

דברי הרי"ד בראיון עוררו ביקורת בקרב כמה מהדמויות הבולטות בקרב היהדות האמריקנית. אחד מהם, משה מייזלש, עורך "הדואר", כתב העת של ההסתדרות העברית באמריקה, אף נתן לה ביטוי בולט מעל דפי עיתונו. הרי"ד ביקש להגיב אבל היה עסוק מאוד בליטוש אחרון של ההספד על דודו הגרי"ז, שהיה עליו לשאת בעוד ימים ספורים.

"ימים קודרים, מלאי דאגה"

רצה מסובב הסיבות, וימים ספורים לאחר משלוח ההזמנות לחתונת בתו גילה הרי"ד שסרטן פשה בגופו ועליו לעבור בדחיפות ניתוח שיציל את חייו. הרב הודיע על כך לבני משפחתו בליל ההספד על דודו, ולמחרת היום שב לבוסטון. בני הזוג הודיעו מיד על דחיית החתונה למועד אחר, והכל נשאו תפילה להחלמת הרי"ד.

הרי"ד עצמו, בן חמישים ושבע בלבד באותם ימים, הודה באוזני מקורביו: "לפתע פסקתי להיות בן אלמוות ונעשיתי בן תמותה". בלילות שקדמו לניתוח עשה את חשבון עולמו. לימים גילה משהו מחוויותיו באותם ימים סוערים:

בלילה שקדם לניתוח שעברתי, התפללתי אל ריבונו של עולם והתחננתי בפניו שיחוס על חיי. לא ביקשתי בקשה גדולה מדי. כל שרציתי הוא שיזכה אותי להשתתף בחתונה של בתי, אשר נדחתה בשל מחלתי – בקשה צנועה מאוד בהשוואה לתביעתי הבלתי הגיונית לחיים קודם למחלתי... בין כך ובין כך, 'נפילה' זו מפסגת האלמותיות הכוזבת אל גיא הסופיות הייתה ההישג הגדול שהגעתי אליו בשעות ארוכות של חרדה וחוסר ודאות... כאשר האדם מעתיק את נקודת מבטו מאשליית קיומו הנצחי אל עובדת מציאותו הזמנית, הוא מוצא לו מנוחת נפש והקלה מדאגות אחרות... כאשר משתחרר האדם מאובססיה זו, נעשית נקודת המבט שלו עקבית וייסוריו נעשים לנסבלים. הוא לומד לקבל את התבוסה באומץ.

לימים, ורק בחלוף שנות דור, ראו הדברים אור ונדפסו בספרו "מן הסערה".

עדות נוספת לתחושותיו של הרי"ד באותם ימים קשים מצויה באיגרת ששלח לר' ראובן כ"ץ, רבה של פתח תקווה (ופורסמה על ידי פרופ' מלך שפירא). בראשה מתנצל הרי"ד על שמשלוח תשובתו נתעכב בשל מחלתו, ומוסיף:

ימים קודרים, מלאי דאגה סבל ובדידות אילמת עברו עלי. עולמי נטרף לפתע פתאם. אולם זכות אבותיי עמדה לי בשעת זעם, והקב"ה ברחמיו המרובים פדה בשלום נפשי ולא נתנני למות, יהי שמו מבורך... גם עכשו, כשאני הולך ומחלים, עוד לא התנערתי מן החולשה הגופנית והבהלה הנפשית שקפצו עלי בשעות קשות ומרות של חולי וייסורים.

עקב מחלתו שהה הרי"ד בבוסטון שלושה חודשים, שבהם החלים ממחלתו. במהלך תקופה זו זכה להכניס בברית הנישואין את בתו טובה וחתנו הרא"ל; בעצה אחת עם בני המשפחה הוחלט לדחות את החתונה רק בחודש ימים לאחר הניתוח, והיא נקבעה ליום כ"ו בטבת תש"ך, 26 בינואר 1960.

למרות חולשתו הרבה בעקבות הניתוח שעבר, כתב הרי"ד ממיטת חוליו שבוע לפני מועד החתונה החדש איגרת אישית לידיד נפשו ר' חיים הלר, שאף היא מתפרסמת כאן לראשונה. מצורת כתב היד ניכר שהרי"ד הכתיב את הנוסח לאחד ממכריו, ככל הנראה רעייתו, והסתפק – מפאת חולשתו – רק בחתימה עליו:

כבוד ידידי גאון ישראל ותפארתו, מאור הגולה ועמוד ההלכה וההוראה שליט"א; שלום וברכה! אע"פ שהרופאים אסרו עלי את מלאכת הכתיבה מחמת חולשתי היתרה, לא אוכל להימנע מכתיבת אגרת זו, להזמין לבבית עוד הפעם את מעלת כבוד גאונו, רעייתו הרבנית ובתם המצוינת יחיו, להשתתף בחתונת טובה ואהרן. נוכחותם ביום שמחת לבנו תאציל על המסיבה גיל והוד. באהבה רבה, יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק".

רעייתו, ד"ר טוניה, הוסיפה פנייה דומה משלה ביידיש לר"ח הלר ולרעייתו (היא מובאת כאן בתרגום חופשי): "מה שאיננו יכולים לעשות בעל פה, עלינו לעשות כעת בכתב: אנו מזמינים את כולכם מכל הלב לחתונה! נוכחותכם תגדיל את שמחתנו. אני גם רוצָה להודות לכם שוב על הידידות שהפגנתם במהלך מחלתו של בעלי. האיחולים והברכות שלכם נתנו לנו כוח בזמן קריטי".

בסופו של יום לא נכח ר' חיים הלר בחתונה, ככל הנראה בשל מצב בריאותו הרופף והטרחה שבהגעה מניו־יורק לבוסטון. בחלוף חודשים ספורים השיב את נשמתו ליוצרה, ביום י"ד בניסן, ערב פסח תש"ך.

בשל חג הפסח וחודש ניסן לא נישאו הספדים של ממש בהלוויה שהתקיימה בניו־יורק. הרי"ד נשא דברים קצרים בסמוך לקבר, ומיהר לשוב לביתו שבבוסטון לקראת ה"סדר" שנערך כמה שעות לאחר מכן. רק לימים, בחלוף מספר שבועות, נשא הרי"ד את מספדו המרגש ורב העוצמה על ידידו, שלימים נדפס תחת הכותרת "פליטת סופריהם" ונכלל בספר "דברי הגות והערכה".

להשלמת התמונה נוסיף שנמען המכתבים הראשונים, הרב אברהם ישעיהו דולגין (2004-1915), נולד בשיקגו והוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים שם. בשנת 1938, עבר לכהן כרבה של קהילת "בית יעקב" בשכונת בוורלי־הילס. במשך כ־32 שנות כהונתו בתפקיד, הצליח הרב דולגין לבנות במקום קהילה אורתודוקסית מכובדת, אחת הקהילות החשובות בעולם היהודי במאה העשרים, ולצידה מערכת חינוך יהודית לתפארת. בשנת 1955 שינה בית הספר היסודי של הקהילה את שמו ל"אקדמיית הלל העברית", ועבר לבניין חדש בקרבת בית הכנסת. בשנת 1964 התמזגה קהילת "בית יעקב" עם קהילה מקומית אחרת, "בני ישראל". בשנת תשל"א־1971 עלה הרב דולגין לישראל, ועודד את כל בני קהילתו ללכת בעקבותיו. עד פטירתו כיהן כרבה של שכונת רמת־אשכול, יסד בה את בית הכנסת "בית יעקב" ועמד בראשו. במשך כחמש שנים כיהן גם כמנכ"ל משרד הדתות, והותיר אחריו חותם מיוחד של ג'נטלמניות והדרת כבוד, שהייתה ועודנה חריגה בנופו של המשרד שהפוליטיקה אחוזה בו כל השנים כאש בנעורת.

מעבר למקרה הפרטי של הרבנים המעורבים, יש בסיפורם כדי ללמד על קרבת הנפש האינטימית, הזיקה הנפשית והמחויבות שנוצרת לעיתים בין גדולי תורה, שנותרת פעמים הרבה סמויה מן העין, חבויה בנבכי הלב, ולא רק על "קנאת הסופרים" שלהם, שמקבלת לרוב תהודה גדולה הרבה יותר. הוא הדין למנת חלקם של חכמי תורה שנאלצים לא אחת, דוגמת רבנים בימינו, לקושש את פרנסתם כדי לכלכל את בני ביתם מבלי שהציבור ידע להעריך כראוי את גדולתם, גם באמצעות מתן תמורה הולמת שתאפשר להם להתפרנס בכבוד.