"המורה של המורים" הביא את הגמרא עד הטלוויזיה

סיפורו של מאיר בקשי, שבימים אלה מלאה שנה לפטירתו, מעורר פליאה. מצד אחד, מסכת חייו הייתה מלאת הישגים: הוא היה מורה נערץ וסגן מנהל בית הספר היוקרתי "דוגמא" בירושלים כבר בגיל 27. ארבע שנים אחר כך, בהיותו בן 31, כבר נבחר לנהל את הסמינר למורים בגבעת וושינגטון. אחר כך הקים את החוג למשאבי למידה (לשימוש בטכנולוגיות בהוראה) במכללת ירושלים לבנות, ולבסוף גם פיתח שם תוכניות משמעותיות לתארים אקדמיים בחינוך לבנים: תחילה לבוגרי ישיבות, ואחר כך גם למי שכבר החלו לכהן כר"מים. לפי חישוב שערכו עמיתיו לעבודה, בקשי הכשיר בימי חייו אלפי מורים, כך שמאות אלפי תלמידים הושפעו ממנו בעקיפין. ואם לא די בכל זה, הוא גם אחראי לפיתוחן של תוכניות יהדות מיתולוגיות בטלוויזיה החינוכית, כמו סדרת "שניים אוחזין'" על סוגיות תלמודיות, או הסדרה "שבעים פנים", שהציגה על המסך דיונים אינטלקטואליים מאלפים בפרשיות השבוע. ולמרות כל אלה, בציבור הרחב, כולל הציונות הדתית שבתוכה חי ופעל, שמו כמעט אינו מוכר. הכתבה הזו היא אפוא ניסיון לתקן את החסר, ולו אחרי מותו.

בקשי נולד ב־1939 בשכונת נחלת אחים בירושלים, אחד המרכזים המובהקים של המסורת והנוסח "הספרדי ירושלמי", כפי שהיא מכונה. אימו באה ממשפחת אצולה יהודית מחלב שבסוריה, שבה הייתה מורה לצרפתית. היא אפילו נסעה עם מאיר בן הארבע לביקור מולדת בחלב – חוויה שחמש שנים אחר כך, עם הקמת המדינה, כבר נעשתה בלתי אפשרית. משפחת אביו עלתה לארץ מהעיר שירז שבפרס.

השם בקשי קרוב למילה הערבית "בקשיש", שהיא מילה נרדפת למתנה. משום כך, כאשר אבי המשפחה, בן־ציון, עִברת לימים את שמו, הוא בחר בשם דורון. מאיר, הבן הבכור, שנולד עוד לפני שינוי השם, נשאר בקשי. האח השני, אליהו, שפנה לכיוון תורני ולימים כיהן כרב הראשי לישראל, אימץ את השם הכפול בקשי־דורון; הבת סימה והאח הצעיר אברהם, שעבד שנים במחלקה הדתית בקול ישראל, התקרב לתנועת ש"ס וכיהן מטעמה כמנכ"ל משרד התקשורת, אימצו באופן בלעדי את השם העברי. ילדיו של בקשי אומרים שלמרות הכיוונים השונים שכל אחד מהאחים אימץ, האחווה המשפחתית נשארה ביניהם כל חייהם.

בשנים האחרונות לחייו עמל בקשי על כתיבת זיכרונות, שנועדו לבני המשפחה; הוא לא השלים את המלאכה, וחלקים מן הדברים ראו אור בחוברת משפחתית שנערכה לרגל יום השנה. בזיכרונותיו תיאר בקשי ילדות מלאת קסם שכונתי של פעם, אבל גם לא מעט קשיים. האב התפרנס תחילה מניהול חנות מכולת (לימים, כשעברו לשכונת רחביה, הוא מכר את המכולת והחל לעבוד במשרד החינוך), והבן הבכור נשלח לא פעם לעזור לו. אבל ההורים טיפחו מאוד את השכלתו. מאיר נשלח לבית הספר היסודי "דוגמא" בשכונת נחלאות, ובלט כתלמיד מצטיין. הוא למד לקרוא תוך שבועות אחדים, והמחנך קלמן בנימיני (לימים פרופסור לפסיכולוגיה ומייסד השירות הפסיכולוגי בירושלים) מיהר לכתוב להוריו: "מאיר יודע ראשון בכיתה לקרוא, והיטב".

אביו ניצל את כישרונותיו כדי לבקש ממנו לערוך בסוף היום את חשבונותיהם של הלקוחות; עד סוף ימין תהה מאיר אם היה בכך צורך אמיתי, או שהוא נשלח לעשות זאת כדי שלא יפריע בבית. כך או כך, בקשי ציין בזיכרונותיו שהשנים שבילה במכולת גרמו לו להכיר את כל סוגי הירושלמים. הוא גם היה "תולעת ספרים", ולפי עדותו החליף מדי יום ספרים בספרייה השכונתית, תוך שהוא מסיים אותם עוד לפני שנכנס הביתה.

עיסוק אהוב נוסף היה לימוד תורה בבית הכנסת השכונתי, ושירת פיוטים. מגיל צעיר השתתף בקשי במקהלות, גם אשכנזיות, אבל נשאר נאמן במיוחד לפיוטים ולנוסח התפילה הספרדי־ירושלמי. בתחילת שנות העשרים לחייו החל לשמש כחזן הקבוע של תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת "המתיבתא" שהקים אביו, בבניין ישיבת "ישא ברכה" של הרב עוזיאל בשכונת טלביה. בתו הבכורה תהילה מספרת ש"אבא שר גם במקהלה אשכנזית, של הרב זלמן ריבלין, אבל כשריבלין ביקש ממנו להיות חזן אצלו בימים הנוראים תמורת תשלום, אבא סירב והמשיך להיות חזן בחינם בבית הכנסת שלנו". הוא התמיד בכך עד שנותיו האחרונות, 59 שנים ברציפות.

בני משפחתו המורחבת משכו אותו לעולם של תורה ורוח. הוא נהג ללמוד בקביעות עם דודו, חוקר המקרא והתלמוד פרופ' עזרא ציון מלמד, ואילו בן־דודו, רחמים מלמד־כהן (לימים מחנך ירושלמי ידוע בזכות עצמו), משך אותו לתנועת הנוער נוע"ם (נוער מזרחי), החלופה של תנועת המזרחי לתנועת בני עקיבא מייסודו של הפועל המזרחי. בזיכרונותיו כתב בקשי שהעדיף את נוע"ם, תנועה קטנטונת בת שני סניפים בלבד, על פני בני עקיבא, משום שהייתה יותר תורנית ופחות סוציאליסטית, והוא גדל במשפחה על חיי תורה ועל התנגדות למפא"י החילונית.

ב"נועם" הוא פגש חבר נוסף מהשכונה, מאיר רבי, שהתוודע באותם ימים אל תנועת "שלהבתיה", שהקימו שני הצעירים משה שפירא ועדין שטיינזלץ, לימים רבנים נודעים, שאליהם הצטרפו דמויות כמו הפרופסורים לעתיד שלום רוזנברג ואברהם גרוסמן. בזיכרונותיו סיפר בקשי שלמרות היומרה והרצון להשפיע על כלל הציבור הישראלי, בפועל, באותם ימי תיכון הסתפקו בני החבורה במפגשים קבועים מדי שבת בביתה של משפחת שפירא: "מתחילים בשבת בצהריים וממשיכים לתוך מוצאי השבת, בשיחות וניגונים", מעין התוועדויות חסידיות. "הפעולה העיקרית שעשינו כלפי חוץ", הוסיף בקשי ותיאר, "הייתה פרסום כתב העת 'רשפים', שבו ביטאנו את שאיפתנו להתחדשות דתית ורוחנית, והוא עורר עניין רב". הפצת כתב העת גרמה גם לפרופ' שמואל הוגו ברגמן, מחשובי האינטלקטואלים בארץ באותם ימים, לבטא הערכה גדולה לחבורה, ולימים הוא גם בא לשמוע כתלמיד את שיעורי החסידות של הרב שטיינזלץ.

בראיון מצולם שערכו איתו בני משפחתו בשנותיו האחרונות סיפר בקשי על קבוצת שלהבתיה: "המכנה המשותף של כולנו היה צמא רוחני. רצינו לעשות קידוש רוחני בתקופה שהייתה מאוד קשה מבחינה רוחנית. אבל האמת היא שדווקא כחבורה קשה לומר שהצלחנו, כי היינו חבורה של אנשים מאוד שונים זה מזה. מצד שני, רבים מאיתנו השפיעו בצורה משמעותית כיחידים".

"אבא היה חבר די יוצא דופן בחבורה הזו", אומר בנו אביעד. "הוא אומנם חיפש עומק ורגש בחיים הדתיים שלו, דברים שעולם החסידות, שהיה מאוד משמעותי בחבורה הזו, בהחלט נתן לו. אבל כרציונליסט בנשמתו הוא היה מחובר ליסודות היותר רציונליסטיים בחסידות. פחות לר' נחמן, יותר לשפת אמת". הבן יונדב מצטט את אבחנתה של שרה, רעייתו של הרב שטיינזלץ: "היא אמרה שאבא לא היה כמו שאר החברים בקבוצה, שלימים הפכו מחברים לתלמידים והתבטלו בפני עדין. הוא היה מסוגל לתת לעדין 'פייט', ועדין אהב את זה".

הרבה אחרי שהחבורה כבר לא הייתה פעילה רשמית, המשיכו חבריה להיפגש במוצאי שבתות לאורך שנים רבות. עד סוף ימיו תיאר אותם בקשי כ"חברים הכי טובים שלי". אבל כאמור, כל אחד פעל במסלול משלו. וכך, כאשר שפירא ושטיינזלץ, שנפטרו משירות צבאי בשל בעיות בריאות, הלכו לנהל תיכון דתי בנגב, בקשי התגייס לנח"ל אבל לא במסלול התיישבותי אלא חינוכי, ובמהלך שירותו כבר הספיק לשמש כמורה באשקלון.

ביקורת שהקדימה את זמנה

אחרי השירות הצבאי החל בקשי ללמד במקום שבו למד: בית הספר "דוגמא". את שש שנותיו הראשונות בבית הספר הוא עשה כמחנך של תלמידי כיתה אחת, שאותם ליווה מכיתה ג' ועד ח'. עם פטירתו לפני שנה, הגיעו כמה מבוגרי אותה כיתה לשבעה כדי לספר לבני המשפחה עד כמה השפיע אביהם על חייהם. אחד מהם הוא הרב יעקב מדן, שסיפר: "הוא כל כך אהב את לימוד הגמרא וללמד גמרא, שגם אני התחלתי לאהוב". באותה שנה, כשהרב מדן היה בן 13, הקים בקשי חוג גמרא למתקדמים בשעות אחר הצהריים. בעקבותיו, סיפר הרב מדן, "החלטתי שהייעוד שלי הוא להיות ראש ישיבה, כיוון שאני רוצה ללמד אנשים גמרא". הבת תהילה מוסיפה ומספרת כי תלמיד אחר של בקשי, יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג, סיפר בשבעה שבקשי טפח פעם על ראשו ואמר לו "יש לך ראש של כיפת הסלע". את ארבע שנותיו האחרונות בבית הספר עשה בקשי גם בתפקיד סגן המנהל, תפקיד שקיבל כאמור בגיל 27.

סיפור הסמיכה לרבנות שבקשי קיבל באותן שנים מלמד הרבה על אישיותו. "הוא ניגש בהתחלה לסמיכה אצל רב בשכונה שלו", מספרת תהילה, "אבל התאכזב לגלות שאותו רב מסמיך עשר אנשים בעשרים דקות. זה לא נראה לו רציני. אז הוא הזמין את עצמו לבחינה אצל הרב עמרם אבורביע, הרב של פתח־תקווה, ועבר אצלו בחינה לאורך שלושה ימים רצופים, 15 שעות בסך הכול. את זה הוא אהב".

ארבע שנים אחרי המינוי ב"דוגמא", והוא בן 31, קיבל בקשי שדרוג דרמטי עוד יותר: אברהם זלקין, שהיה מורה שלו ב"דוגמא" והתמנה לראש מִנהל החינוך הדתי, הציע לו לכהן כמנהל הסמינר למורים בגבעת וושינגטון. בקשי נענה להצעה, אם כי לא בלי פרפורי לב. מן התפקיד הזה זוכרים ילדיו במיוחד את החזון החינוכי שכתב בשנה האחרונה לתפקידו. זה היה טקסט מאוד יוצא דופן לזמנו. הסעיף הראשון שלו עסק בביקורת עצמית נוקבת על הנטייה המחנאית של החברה הדתית ושל מערכת החינוך הדתית: "חינכנו את תלמידינו להשתייך לציבור הדתי... חינוך זה בנוי על יסוד השתייכות למחנה שומרי התורה ופסילה של האחרים".

במיוחד ביקר בקשי באותו מסמך את מערכת החינוך הדתית שלא הייתה קשובה לעולמו של הציבור המסורתי ולהבדלים בנוסחים ובאורחות החיים של הציבור המזרחי – ביקורת שהקדימה את זמננו בעשרות שנים: "סימני ההיכר (לא ההלכתיים המובהקים) של היהודים הדתיים בציבור הוותיק אינם בהכרח אלה של יהודים שומרי מצוות בעיירות הפיתוח: לא בהדגשת לבוש, לא בדרכי שיחה, ולא במנטליות... 'הנוסח האחיד' של הציבור הדתי בארץ שונה ורחוק מזה של העדה או הקהילה. להוציא מקרים שליליים של התבטלות בפניו, לא נוצרת זיקה רגשית אמיתית".

הבן אביעד מספר שהביקורת הזו נשענה גם על ניסיון אישי כואב: "אבא סיפר לנו שבתקופת שירותו בנח"ל, הרב גורן, שהיה אז הרב הראשי לצה"ל, כמעט העמיד אותו לדין כי הוא ארגן בראש השנה מניין בנוסח ספרדי. בסופו של דבר הרב גורן הבין שזה לא יהיה ראוי ו'סלח' לו כיוון שמדובר בעשרת ימי תשובה".

בקשי לא היסס לתקוף באותו מסמך גם את "הצמצום של התודעה הדתית". "חוששני", כתב, "שאנחנו מגרשים כביכול את הקב"ה במודע לתחומים מצומצמים של החיים, שאנחנו קוראים להם עבודת השם". ביקורת נוספת שלו עסקה בקיום מצוות מתוך הרגל, ללא ממד אינטלקטואלי ועומק רגשי. הדבקות התורנית נותרה בו עד יומו האחרון. אביעד מספר ש"גם בימיו האחרונים ממש, כשהיה כבר בערפול חושים, המשיך למלמל קטעי פסוקים ומדרשים".

לא להסתפק בלוח וגיר

ב־1975 חזר בקשי לירושלים, כדי להתחיל שתי קריירות מקבילות: הראשונה במכללה לבנות בירושלים, והשנייה בטלוויזיה החינוכית. במכללה הוא התחיל מלמטה, כמרצה ומדריך פדגוגי, אבל עם המרץ והאופי היזמי שלו התקדם מהר. ארבע שנים אחר כך הוא כבר הקים במכללה את החוג למשאבי למידה, אחד הראשונים מסוגו במכללות להוראה בכלל. תהילה: "אני הייתי תלמידה שלו בחוג הזה. הרעיון היה שלמורה אסור להסתפק בלוח וגיר. בהתחלה, לפני חמישים שנה, הוא התחיל עם שקופיות ושקפים. אחר כך הכניס מצגות. הוא הדריך אותנו למשל איך לבנות שיעור במשנה עם תמונות".

בהמשך היו לו עוד כמה יוזמות חשובות שענו על צרכים ציבוריים. הוא זיהה שבוגרים רבים של ישיבות הציונות הדתית מוציאים תעודות הוראה אך חסרי תואר אקדמי, דבר שפגע הן בשכרם והן ברוחב היריעה שלהם. הוא שכנע אפוא את הנהלת המכללה, שיועדה כזכור לבנות בלבד, לפתוח מסלול הוראה אקדמי לבוגרי ישיבות, שהפך לפופולרי מאוד – תחילה לבוגרי ישיבות הסדר, ובהמשך גם למורים חרדים.

הבן יונדב: "הוא הצליח להושיב יחד לא רק 'גושניקים' עם בוגרי הר המור, אלא גם חרדים, וזה לא היה פשוט לרכוש את אמונו של הציבור החרדי. הרי לא מדובר בסתם תואר אקדמי שאחר כך אתה יוצא איתו לשוק החופשי, אלא בתואר הוראה, שאיתו אתה אמור לחזור ללמד בתוך הקהילה החרדית. אבל היושרה שלו עוררה אמון גם בציבור החרדי. הם ידעו שאם הוא מבטיח להם שלא יעשה שום דבר כדי לשנות את תפיסת עולמם, הוא יעמוד בזה". בהמשך עלתה התוכנית מדרגה נוספת, כאשר בקשי פתח גם מסלול לר"מים בישיבות תיכוניות ובישיבות הסדר, שהיו מעוניינים להשתלם גם בפדגוגיה ולא רק בידע תורני.

לטלוויזיה החינוכית הוא הוזמן על רקע העובדה שלפי הכללים שנקבעו עם הקמתה, לכל הפקה בתחום לימודי כלשהו היה צריך לצרף יועצים המומחים לתחום. בקשי הוזמן אפוא לשמש כיועץ לתכנים העוסקים ביהדות. לימים סיפר: "מי שמינה אותי ציפה שאהיה צנזור של תכנים 'לא מתאימים', אבל אותי עִניין לפתח בעצמי תכנים יהודיים". וכך, בעידוד מנכ"ל החינוכית יעקב לורברבוים, גם הוא יהודי שומר מצוות, החל בקשי לפתח תוכנית של סוגיות בגמרא בשם "שניים אוחזין", ואחר כך גם תוכנית של שיחות על פרשת השבוע ("שבעים פנים"), בהשתתפות העיתונאי ואיש הטלוויזיה ירון לונדון, וחוקר מחשבת ישראל פרופ' יוסף בן־שלמה.

יונדב: "היה לו מאוד חשוב להוציא את התוכניות האלה מהדימוי הדוסי שלהן, לכן הוא לקח דווקא את ירון לונדון להנחות את התוכנית. גם את 'שניים אוחזין' כתב תסריטאי חילוני שאבא האמין בו. בשבעה של אבא ביקרה אותי חברה חילונית, וכשהיא שמעה שאבא היה אחראי על 'שניים אוחזין' היא אמרה לנו: 'אין לכם מושג כמה אהבתי את התוכנית הזו בתור ילדה'".

שתי הקריירות, של המכללה ושל הטלוויזיה, הצטלבו בשנת 1986. לבקשי היה חלום להכשיר קאדר של אנשי טלוויזיה דתיים, לאו דווקא בתוכניות ליהדות. הוא הציע להנהלת המכללה להקים קורס טלוויזיה לצעירים דתיים, בשני מסלולים נפרדים לבנים ולבנות, וקיבל אור ירוק. את הגיבוי המקצועי נתנו אנשי החינוכית, בראשות המנכ"ל לורברבוים, ואת ההכשרה הטכנית בעבודה עם מצלמה ריכז הבמאי אדיר זיק. מן הקורס הזה יצאו לא מעט אנשי קולנוע וטלוויזיה כמו הבמאי ישעיהו פורסטנברג, מוטי שקלאר ומשה אלפי (גילוי נאות: גם אני למדתי במחזור הראשון של התוכנית הזו); זאת ועוד, בוגרי המחזור הראשון הם שיזמו את הקמת בית הספר הדתי לקולנוע וטלוויזיה "מעלה", בראשות שקלאר. כלומר, בעקיפין הייתה לבקשי השפעה גם על המיזם החשוב הזה.

אפיק שלישי, לכאורה צדדי אבל משמעותי מאוד בקורות חייו של בקשי, היה תרומתו לחינוך יהודי בתפוצות. הוא החל לעסוק בתחום הזה שנים אחדות אחרי שהתחיל ללמד במכללה. חברו, פרופ' משה ארנד, היה רגיל להעביר מדי שנה קורס בחינוך יהודי בישיבת מונטריי שבשווייץ. בקיץ 1978 נמנע ממנו להגיע לשווייץ, והוא פנה לבקשי שיחליף אותו. זה היה סיפור הצלחה, והוא הביא לכך ששנתיים אחר כך הזמינה הסוכנות היהודית את בקשי לערוך שורה של סמינרים כאלה בקהילות היהודיות של מדינות דרום אמריקה: פנמה, קוסטה־ריקה, ברזיל וארגנטינה.

הפעילות הזו הביאה להתרקמות קשר מיוחד בינו ובין הקהילה היהודית בפנמה, בראשות הרב ציון לוי. אביעד: "הרב לוי היה השליט ללא עוררין בקהילה בפנמה, ואבא והוא מצאו שפה משותפת. זו הייתה קהילה עשירה שהקימו יהודים חלבים, וגם זה נתן בסיס משותף. אבא הגיע לבית הספר היהודי שם, שהיו לו גם אמצעים יוצאי דופן, ולימדו שם בעברית. הקשר המיוחד נמשך עוד שנים אחר כך. אבא הגיע כמה וכמה פעמים לפנמה, ויעץ להם גם על בסיס שוטף גם מהארץ".

רץ בין עבודות

עם כל עיסוקיו הרבים של בקשי, המשפחה נשארה בבת עינו. אשתו שושנה, מורה לספרות במקצועה, סירבה בהתחלה להצעות היכרות ביניהם, אבל התלהבה כששמעה אותו מעביר שיעור בתניא. חמשת ילדיהם הם: תהילה ביטי, לשעבר מנהלת אולפנות וכיום מאמנת אישית ויועצת חינוכית פרטית; מוריה כהן, עורכת דין שמכהנת כיום כיועצת המשפטית של אקי"ם; אביעד, מרצה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ומרכז האגף המשפטי בפורום קהלת (התפרסם בשנים האחרונות כמועמדו של שר המשפטים יריב לוין לבית המשפט העליון); יונדב, פסיכולוג קליני; ונעמה צבי, יועצת גנטית.

בקשי הקפיד כל השנים על קשר עמוק עם הילדים והנכדים, והם השיבו ביחס דומה. בנו אביעד זוכר איך אבא היה מלמד אותו, למשל, את המבנה של ספר משנה תורה: "הוא היה קורא לי מהחדר ומציע משחק: תמצא לי את הלכות תשובה של הרמב"ם. ותפקידי היה לעיין בכל הכרכים של 'משנה תורה' עד שמצאתי את הלכות תשובה". כאשר אשתו שושנה נפטרה כארבע שנים לפניו, דאגו הילדים לקיים מפגש שבועי משותף בבית האבא לכל אורך שנת האבל. תהילה: "זה היה מאוד משמעותי בשבילו. הוא היה מצפה למפגשים האלה ומכין גם מרקים, כך שהתענגנו גם על האוכל שלו". מפגשים שבועיים כאלה קיימו הילדים גם לאורך השנה האחרונה, השנה שלאחר פטירתו שלו.

לצד היותו איש עקרונות ויזם בלתי נלאה, בקשי שידר תמיד גם עדינות, דיבור מאופק וענווה. התכונות הללו נראות סותרות לכאורה, אבל "הכול נבע מהיושרה המוחלטת שלו", אומר אביעד. "הוא לא היה איש של מרפקים, אבל לא יכול היה לוותר על עמדותיו. הוא בהחלט ידע להיות גם ביקורתי מאוד, גם כלפי רבנים גדולים, כשדבריהם נראו לו קלישאיים ולא עמוקים. אבל את הביקורת הזו שמר לעצמו, או מקסימום אמר לנו. מעולם לא פגע באנשים עצמם".

ככל שעברו השנים, מספרים הילדים בכנות, חש אביהם גם נימה לא קטנה של תסכול: הוא עשה כל־כך הרבה דברים ועדיין נשאר קצת בשוליים, בעוד אנשים פחות מוכשרים זכו למעמד ניכר בהרבה. תהילה, הבת הבכורה, זוכרת שדיבר כך עוד ביום הולדתו החמישים. יונדב מוסיף ברוח דומה: "בתקופות מסוימות הוא חשב שאולי התפזר על פני יותר מדי פרויקטים, במקום למצות את הפוטנציאל התורני או האקדמי שלו באופן מוצלח וממוקד יותר".

אדם אחר, שהכיר אותו מקרוב, אומר: "מאיר התפזר בגלל תודעת האחריות שלו. הוא היה בן בכור, והרגיש צורך לעזור לפרנסת המשפחה. מאוחר יותר הרגיש שהוא צריך לעשות הכול גם כדי לפרנס בכבוד את המשפחה שהקים, אז הוא רץ כל חייו בין עבודות; עשה תמיד דברים במקביל, כמו השנים שעבד במקביל במכללה ובטלוויזיה, וכך לא היה לו זמן לעשות דוקטורט או להעמיק בעולם התורני".

אבל יש גם צד שני למטבע: בתחום שאליו התמסר, תחום החינוך, הייתה לבקשי הצלחה והשפעה עצומה. כפי שאומר אחד ממכריו: "כמעט כל התלמידים הדתיים והחרדים בירושלים הם תלמידי תלמידיו. הוא לימד והכשיר דורות של מורים, אלפי מורים, דתיים וחרדים גם יחד. כך שאפשר לומר שמאות אלפי תלמידים הם תלמידי תלמידיו". הוועדה שבחרה להעניק לו את תואר יקיר ירושלים בשנת 2019, אות ההוקרה הציבורי שבכל זאת קיבל בחייו, אכן לא שכחה לציין זאת.