משה־לייב הלפֶּרְן (1932-1886), מגדולי המשוררים ביידיש, נולד בעיירה זלוצ'וב שבגליציה המזרחית (אז חלק מן האימפריה האוסטרו־הונגרית). הוא קיבל חינוך מסורתי ב"חדר". בהיותו כבן 12 נשלח על ידי אביו לווינה כדי שירכוש מיומנות כצייר שלטים, עיסוק שעלה בקנה אחד עם כישרון הציור שלו. הוא עשה בווינה כעשר שנים, ושם נחשף לספרות הגרמנית ובמיוחד לשירה הגרמנית. את שיריו הראשונים כתב בגרמנית, אך בשנת 1907, עם שובו לעיירת הולדתו, המיר אותה בכתיבה ביידיש, שפת אימו.
לאחר שנה, והוא בן 22, היגר לאמריקה כדי להימלט מגיוס לצבא האימפריה. הוא קבע את מקום מושבו בניו־ יורק - שמאז סוף המאה ה־19 הייתה מרכז תוסס ליצירה יידית - שם חָבַר לקבוצת משוררים וסופרים צעירים שכתבו ביידיש וכינו את עצמם "די יוּנְגֶע" (הצעירים).
חברי הקבוצה היו מהגרים שהגיעו לאמריקה בתחילת המאה ה־20, בשנות העשרים לחייהם, והתעצבו בה כיוצרים. מה שאיחד אותם כקבוצה הייתה קריאת התיגר שלהם על דור היוצרים שקדם להם, דור המשוררים "הפרולטריים", שכתבו שירה פוליטית שתפקידה המוצהר היה לקדם שינוי חברתי. שירת המשוררים "הפרולטריים" נתפסה על־ידי חברי קבוצת "די יונגע" כשירה מגויסת ולכן גם נחותה, בעוד מרבית חברי "די יונגע" החזיקו בעמדה אסתטיציסטית של "אמנות לשם אמנות".
הכי מעניין
"חברי "די יונגע" שאבו השראה מן האקספרסיוניזם הגרמני והסימבוליזם הרוסי". התרשמות 5 (פארק), וסילי קנדינסקי, שמן על בד, 1911 | צילום: גטי אימג'ס
המשוררים מקרב חברי "די יונגע" היו משוררים מודרניים ומודרניסטיים ששאבו השראה בעיקר מן האקספרסיוניזם הגרמני והסימבוליזם הרוסי: מן הבחינה הנושאית עסקו יצירותיהם של משוררים אלו במצב האנושי הבעייתי בעולם המודרני, העירוני והתעשייתי. הם בחנו את המצב הזה על רקע תחושותיו הפנימיות של המשורר, שהיו בעיקרן תחושות קשות של ניכור ומועקה. מן הבחינה הסגנונית, שברו משוררים אלה את הצורות השיריות המקובלות של כתיבה בחרוז ובמשקל ועברו לכתיבה במקצב חופשי.
כמשורר מודרני ביטא הלפרן בשיריו את מצוקתו האישית - את כאב ההגירה (שהיה כרוך במצוקה חומרית), התלישות התרבותית, חוסר האונים של היחיד המופקר לגורלו, הניכור לסביבה והניכור לעצמו (ולמשורר שבו). ומעל לכול מרחפים תמיד חוסר התוחלת והמוות הוודאי.
במקביל לשירים מסוג זה פרסם הלפרן גם לא מעט שירים קלילים על נושאים אקטואליים - פוליטיים וחברתיים - בעיתונים סאטיריים והומוריסטיים. מבחינה סגנונית היה הלפרן משורר רב־גוני; בתחילת דרכו צעד אומנם בדרך המלך של השירה היידית וכתב בחרוז ובמשקל, אבל בחלוף השנים אימץ את המקצב החופשי.
ארבעה ספרי שירה של הלפרן יצאו לאור. שניים מהם - "בניו־יורק" (1919) ו"טווס הזהב" (1924), השונים זה מזה בסגנונם - יצאו לאור עוד בחייו. שני כרכי שירה נוספים כונסו לאחר מותו מתוך העיזבון השירי שלו. פרסומים רבים הוקדשו לעיון בשירתו. שיריו אף זכו לשפעת תרגומים מיידיש לעברית על ידי מתרגמים שונים, ובהם: משה בסוק, עידו בסוק, סיון בסקין ודורי מנור, אברהם צבי הלוי, בנימין הרשב ואריה סיון, שמשון מלצר ובני מֶר.
הלפרן, דיוקן עצמי, 1927 | צילום: מתוך ספריית סטיבן ספילברג
אני שמחה להוסיף לקורפוס המרשים הזה את תרגומיי לארבעה משיריו של הלפרן: שירים ליריים מתוך ספרו הראשון, "בניו־יורק". אציין שהשיר "חטוטרת, אַתְּ" תורגם לעברית כבר לפני כשישים שנה על ידי אברהם צבי הלוי, ואני מציעה כאן תרגום חדש לשיר זה. למיטב ידיעתי, שלושת השירים האחרים מופיעים כאן לראשונה בלבוש עברי.
הַשָּׁעוֹן מַכֶּה
הַשָּׁעוֹן מַכֶּה, וְנָעָה
הַמְּטוּטֶלֶת מְ־ וְאֶל־.
הַאֶהְיֶה אַחֵר אֵי־פַּעַם,
אֶת עַצְמִי אֲנִי שׁוֹאֵל.
בְּתוֹכִי בּוֹכֶה הָאִישׁ שֶׁ־
לְעַצְמוֹ - לָנֶּצַח - זָר;
עַל בִּכְיִי פּוֹרֵט לוֹ מִישֶׁהוּ,
כְּמוֹ הַיָּד עַל הַמֵּיתָר.
דער זייגער קלאַפּט
קלאַפּט דער זייגער און דער אומרו
הוידעט זיך אַהער־אַהין.
טראַכט איך צי איך וועל שוין קיינמאָל
אַנדערש ווערן ווי איך בין.
וויינט אין מיר דער מענטש, וואָס אייביק
איז ער פֿרעמד צו זיך אַליין;
שפּילט זיך, ווי אַ האַנט מיט סטרונעס,
עמעצער מיט מיין געוויין.
חֲטוֹטֶרֶת, אַתְּ
חֲטוֹטֶרֶת עַל נַפְשִׁי, אַתְּ
- מוּל יָרֵחַ - מוּעָקָה;
טוֹב לִי כָּךְ לִהְיוֹת לָנֶצַח
אִישׁ תּוֹעֶה, אָבוּד, נִדְכָּא.
הַמִּלִּים הַמִּתְנַגְּנוֹת לֹא
נִחֲמוּנִי כְּלָל וּכְלָל.
אֲיַלֵּל, אֶבְכֶּה בַּלַּיְלָה,
וְרֹאשִׁי נִשָּׂא אֶל־עָל.
אֶת בִּכְיִי שֶׁלִי אֶשְׁמַע, גַּם
אֶת יִלְלָתִי שֶׁלִי.
לְשַׁעְשֵׁעַ אֶת עַצְמִי - לֹא
אֶצְטָרֵךְ עוֹד לְמִלִּים.
אָז אֶדְמֶה מַמָּשׁ לְכֶלֶב
מְגֻדָּל, שָחֹר כָּל־כָּךְ.
חֲטוֹטֶרֶת עַל נַפְשִׁי, אַתְּ
- מוּל יָרֵחַ - מוּעָקָה.
הויקער, דו
הויקער דו אויף מיין נשמה,
אומעט אין לבֿנה־שיין;
גוט איז מיר אַזוי אויף אייביק
אַ פֿאַרפֿאַלענער צו זיין.
האָבן מיר די רייד וואָס קלינגען
קיינמאָל ניט קיין טרייסט געבראַכט,
וועל איך מיטן קאָפּ פֿאַרריסן,
וויינען, וואָיען אין דער נאַכט.
וועל איך הערן ווי איך וואָיע,
וועל איך הערן ווי איך וויין,
וועל איך מער קיין רייד ניט דאַרפֿן
צו פֿאַרשפּילן זיך אַליין.
צו אַ גרויסן הונט אַ שוואַרצן
וועל איך דעמאָלט ענלעך זיין.
הויקער דו אויף מיין נשמה,
אומעט אין לבֿנה־שיין.
הַשִּׁיר הָאַחֲרוֹן
מִשֶּׁחָדְלוּ לְהַאֲמִין בָּאֵל,
גַּם מִן הָאַהֲבָה כְּלוּם לֹא נִשְׁאַר -
רַבִּים תָּלוּ בַּיַּעַר אֶת עַצְמָם,
אוֹ אֶת עַצְמָם הִשְׁלִיכוּ לַנָּהָר.
שָׁמַיִם רָחֲקוּ מִן הַנָּהָר,
בַּיַּעַר הִשְׁתַּתְּקוּ הַצִִּפּוֹרִים,
חֲלִיל־רוֹעִים וְלַהַב־מַחְרֵשָׁה
נוֹתְרוּ הֶפְקֵר וּבַשָּׂדֶה פְּזוּרִים.
כָּל הַדְּרָכִים נִמְחוּ וְנֶעֱלְמוּ,
הָאָרֶץ נֶהֶפְכָה מִדְבַּר צִיָּה -
וְהַנָּבִיא עַל אֶבֶן אָז יָשַׁב,
עַד שֶׁלְּאֶבֶן הוּא עַצְמוֹ נִהְיָה.
דאָס לעצטע ליד
האָט מען אויפֿגעהערט אין גאָט צו גלויבן,
איז די ליבע אויך אַוועקגעגאַנגען -
האָבן מענטשן זיך אין טייך געוואָרפֿן,
האָבן מענטשן זיך אין וואַלד געהאַנגען.
האָט זיך אָפּגעטאָן פֿון טייך דער הימל,
האָט אין וואַלד דער פֿויגל שטיל געשוויגן,
זענען פּאַסטעך־פֿלייט און אַקער־אייזן
אויפֿן פֿעלד געבליבן הפֿקר ליגן.
איז געוואָרן פֿון דער ערד אַ מדבר,
האָבן אַלע וועגן זיך פֿאַרלאָרן -
איז דער נבֿיא אויף אַ שטיין געזעסן,
ביז ער איז אַליין אַ שטיין געוואָרן.
ישראלה בקר היא בלשנית וכימאית בהשכלתה ומתרגמת שירה מיידיש לעברית