גדול הדור שהכניס אותי לביתו באמצע הלילה ולימד אותי על יושר הלכתי

כאשר אני מבקש להגדיר את דמותו של רבי משה פיינשטיין במשפט אחד, עולה במחשבתי הפסוק: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי". יש אנשים שמגדירים את עצמם באמצעות רעיונות; יש המזוהים עם אידיאולוגיה, תנועה או מהפכה. רבי משה לא היה כזה. הוא היה, בפשטות עמוקה ונדירה, עבד ה’ - לא במובן המליצי, אלא במובן הקיומי ביותר. הוא לא ביקש לבטא את עצמו דרך התורה; הוא ביקש לבטל את עצמו בפניה.

רבי משה נולד בז’ באדר תרנ״ה, יום הולדתו של משה רבנו. שמו ניתן לו בעקבות התאריך, ועם השנים נדמה היה כי השם הולם את דמותו ואופיו. הוא גדל בעיירה אוזדה שברוסיה הלבנה, בן לרב מקומי. כבר בצעירותו ניכרו בו שקידה בלתי רגילה ובהירות מחשבתית יוצאת דופן. הוא הוסמך לרבנות בגיל צעיר, ובשנות העשרים לחייו כבר נשא באחריות של הנהגת קהילה, תחילה בעיירת הולדתו ואז בעיירה ליובאן. לא הייתה זו קהילה של למדנים מופלגים בלבד; היו בה בעלי מלאכה וסוחרים, אנשים רגילים עם בעיות פשוטות ומורכבות כאחד. שם התעצב מודל הרבנות שלו: רב שאיננו רק מורה הלכה מופשט אלא אדם החי בתוך הקהילה, שומע את מצוקותיה ונושא בעולן. תפיסתו הרבנית הייתה שאין שאלה שאי אפשר להתייחס אליה ולתת לה מענה. תפיסה זו הייתה נר לרגליו כאשר נשא בעול ההנהגה ההלכתית של כלל ישראל, בעולם שכולו תהפוכות.

בשנת תרצ״ז (1937), כשהוא בן ארבעים ושתיים, עזב רבי משה את ליובאן ואת ברית המועצות הקומוניסטית והיגר לארצות הברית, כדי לגור במקום שבו לא ימנעו ממנו ללמד את ילדיו תורה. אמריקה של אותם ימים הייתה ארץ של פרנסה והזדמנויות, אך גם של שחיקה דתית. עולם הישיבות הגדול עדיין שכן באירופה, וההגירה משם לארה"ב הייתה מעבר למרחב דתי שדרש בנייה כמעט מן היסוד.

עם בואו השתכן ר' משה באיסט־סייד של מנהטן, אזור שהיה אז מרכז יהודי צפוף ותעשייתי, מלא מהגרים ומאבקי קיום. הוא מונה לראש ישיבת "תפארת ירושלים", תפקיד שנשא בו עד פטירתו. תלמידים החלו לראות בו לא רק ראש ישיבה אלא פוסק שניתן לפנות אליו בכל עניין – אישי, קהילתי או ציבורי.

מלחמת העולם השנייה והשואה שינו את מפת ההנהגה היהודית. מרכזי התורה באירופה חרבו, ואמריקה, כמעט בעל כורחה, נעשתה מרכז יהודי חדש. בתוך המציאות הזאת עלה מעמדו של רבי משה. בהדרגה החלו לזרום אליו שאלות מכל רחבי ארצות הברית, ובהמשך גם מארץ ישראל וממדינות נוספות, והוא הלך ונעשה לכתובת ההלכתית המרכזית של יהדות אמריקה האורתודוקסית.

"אני אהיה החבר שלו"

כתלמיד צעיר בירושלים, למדתי בישיבה התיכונית "נתיב מאיר", ואחר כך בישיבת מיר. "אגרות משה", ספר תשובותיו ההלכתיות של ר' משה, כבר היו בידינו. העיון בהן היה עבורי חוויה מטלטלת: דיוק מושגי נדיר, בהירות לוגית, גאונות עם חתירה מתמדת אל האמת, ויכולת לרדת אל האמת התורנית בכל מצב מסובך – יהיה זה חידוש טכנולוגי, רפואי או חברתי. כנער צעיר ציירתי לעצמי דמות של ענק רוח, אדם שהמפגש עימו יגרום לי להרגיש כגמד המבקש להסתתר בפינה.

ואז זכיתי לפגוש אותו.

בהיותי כבן עשרים התארסתי עם נכדתו רבקה רחל, בתם של בתו הרבנית שפרה וחתנו הרב משה דוד טנדלר. רבי משה אמר שאין בכוחו להגיע לארץ, ועמד על כך שהחתונה תיערך בניו־יורק. כאשר נאמר לו שחבריי כולם בארץ, השיב בפשטות: "אני אהיה החבר שלו". המשפט הזה נאמר כבדרך אגב, אך לימים הבנתי עד כמה היה בו עומק.

טסתי לארצות הברית יחד עם הוריי ואחי. כאשר המטוס כבר היה על מסלול הנחיתה בניו־יורק, הוא התנגש במשאית שעמדה שם. ישבנו שעות במטוס עד שהורשינו לרדת. כשיצאנו סוף־סוף אל אולם הנוסעים, כבר הייתה שעת לילה מאוחרת מאוד. מלכתחילה תכנַנו להניח את המזוודות אצל קרוב משפחה, ולהמשיך לביתו של רבי משה. כעת היססנו. ידענו שהוא משכים קום ללימוד, וחששנו להטרידו. ואולם משפחת כלתי אמרה בפשטות שהוא מחכה לנו בכל שעה.

הגענו לביתו סמוך לחצות הלילה. דפקנו בדלת, היא נפתחה כמעט מיד. יהודי נמוך קומה, שופע חיוכים ואדיבות, קיבל את פנינו. לא היה בו שמץ של טקסיות. הוא הוביל אותנו לחדר האורחים. השולחן היה ערוך בכיבוד כאילו מדובר בשעה שגרתית לאירוח. התיישבנו והמתַנו לכניסתו של בעל הבית, "גדול הדור". ואז התברר לי שטעיתי בדמיוני. אותו יהודי חייכן הלך בעקבותינו, ניגש לראש השולחן והתיישב שם. האיש שפתח לנו את הדלת בחצות הלילה היה רבי משה פיינשטיין עצמו. הרושם היה אדיר דווקא משום שלא היה בו ניסיון להרשים. במקום הדמות הענקית שדמיינתי פגשתי אדם פשוט בתכלית הפשטות. הוא שוחח איתנו בערנות מלאה, שאל, התעניין, הקשיב. לא הייתה תחושה שאנו מבזבזים את זמנו של גדול הדור. כולו היה נוכח, כאן ועכשיו.

באמצע השיחה צלצל הטלפון. חותני הרים את השפופרת ונזף במתקשר על השעה המאוחרת. לאחר שסיים סיפר שהייתה זו נערה מן החוף המערבי של ארצות הברית, ובפיה שאלה על כשרותו של גומי לעיסה. כיצד מתקשרים לביתו של רב קשיש אחרי חצות בשביל שאלה כזו, תהה חותני. הנערה התנצלה ואמרה ששכחה את הפרש השעות; אצלה השעה הייתה שמונה בערב. באותו רגע נדמה היה שרבי משה כלל לא שם לב לאירוע; הוא המשיך לשוחח איתנו כאילו דבר לא אירע.

רק חודשים אחר כך, כאשר שהיתי במחיצתו במחנה קיץ, הוא חזר אל אותו לילה. "אתה זוכר את שיחת הטלפון אחרי חצות?" שאל. הנהנתי. "חותנך כעס", אמר, "אבל החמיץ את העניין העיקרי". והוא הוסיף: מה מביא נערה להתקשר בשיחת טלפון יקרה כל־כך מן החוף המערבי לניו־יורק, כאשר יש מאות רבנים קרובים יותר שהיא יכלה לפנות אליהם? התשובה שלו הייתה חדה ופשוטה: אמון הציבור. כאשר רבנים משתכרים מן ההכשרים, אפילו אנשים פשוטים חשים אי־נוחות וחושדים בהעלמת עין. "כאשר תהיה רב בישראל", אמר לי, "אל תהיה מעורב בתעשיית ההכשרים בשום אופן". באותו רגע הבנתי שהפשטות שראיתי איננה תמימות, היא צלילות. ראיית עומק שאינה זקוקה למחוות. דבריו לא היו הערת אגב, אלא חלק מתפיסת הנהגה כוללת. הוא לא ראה את הרבנות כעמדה של כוח אלא כעמדה של אחריות – מוסרית, ציבורית והלכתית כאחד.

ביום נישואיי, שעה קלה לפני החופה, מצאתי את עצמי יושב באולם כמעט לבדי. הכנתי דרשה תורנית, כפי שנהגו בקהילות אשכנז — דרשה שלרוב מופסקת בשירת הקהל – אלא שרוב המוזמנים התרכזו באולם שבו ישבה הכלה ונהנו מן המזנון העמוס. רבי משה, שישב לצידי, שאל אם הכנתי דרשה. כאשר השבתי בחיוב, הוא ביקש שאומר לו אותה. חששתי שמא אני משחית את זמנו של אדם שכל רגעיו יקרים, אך הוא הקשיב בדריכות מלאה, לא בנימוס מרוחק אלא כהשתתפות ממשית. כאשר סיימתי העיר הערות מדויקות, ביקורת בונה ומעודדת, לא כאל בחור צעיר אלא כאל שותף לשיח. כך החל להתגשם המשפט שאמר חודשים קודם לכן: "אני אהיה החבר שלו".

אחר כך שאל אם כתבנו תנאים בעת האירוסין. השבתי שלא, וציטטתי את דברי חותני שמנהג משפחתם הוא שלא לכתוב תנאים מוקדמים. "צריך לכתוב עכשיו", אמר רבי משה בפשטות, "לפני החופה". הוא לא שלח אדם להשיג לו דף נייר מתאים, אלא לקח מפית נייר של האולם וכתב עליה, מן הזיכרון, את נוסח התנאים במלואו. לא טיוטה, לא רישום חלקי — נוסח שלם, מדויק. דוד של כלתי הקריא את הדברים לפני הקהל שהתאסף בינתיים לכבוד החופה, ועדים חתמו על השטר המאולתר.

ימים ספורים לאחר מכן עמד חותני לסדר חופה וקידושין לזוג אחר, וביקש שאכין לו העתק נקי מן התנאים שרבי משה כתב. ישבתי והעתקתי את הדברים בכתב ברור ומסודר. זמן קצר לאחר מכן נכנסתי לחנות ספרים בניו־יורק כדי לרכוש שם ספרים. להפתעתי ראיתי בחלון הראווה מסמך למכירה: "התנאים של רבי משה פיינשטיין". היה זה צילום של התנאים שהעתקתי. מישהו השיג את ההעתק, מחק את השמות והפך אותו למסמך מודפס מסחרי. התנאים שנכתבו על מפית נייר הפכו למסמך נפוץ בקהילות רבות בזכות ייחוסם לרבי משה פיינשטיין.

נדמה לי שיש בתיאור הזה משהו המאפיין את רבי משה. אין אצלו טקסים והצהרות, יש צורך הלכתי, והוא נענה לו מיד, בפשטות. וברגע שהדברים נכתבו, הם כבר אינם שייכים לאדם הפרטי; הם שייכים לכלל ישראל.

דפיקות בחלון לפנות בוקר

כשבועיים לאחר חתונתנו יצאה הישיבה התיכונית שבראשות בנו, רבי ראובן פיינשטיין, למחנה קיץ בהרי הקטסקיל. רבי משה יצא עימם, ואשתי ואני הוזמַנו לשהות שם. חלַקנו מבנה אחד עם רבי משה והרבנית.

בבוקר הראשון לשהותנו שם שמעתי דפיקות קלות בחלון חדר השינה שלנו. קמתי לראות מי דופק בשעה כה מוקדמת, וראיתי באור הראשון של הבוקר את דמותו של רבי משה. הוא בא להעירני ללימוד שלפני התפילה. לא קריאה בקול ולא תוכחה; דפיקה עדינה, כמעט ביישנית. נבהלתי מעט, מיהרתי להתלבש והצטרפתי אליו. למחרת השכמתי מוקדם כדי למנוע את המבוכה, אך ביום שאחריו השכים רבי משה מוקדם יותר. כך הבנתי שזמן ההשכמה עשוי להיות גם ארבע וחצי לפנות בוקר, כאשר בחוץ שוררת עדיין חשכה גמורה.

ישבנו יחד אל שולחן אחד, מן הבוקר ועד הערב. רבי משה למד את פרק "הזהב" במסכת בבא מציעא, כותב ללא הפסקה. אני למדתי לעצמי מסכת נזיר. מפעם לפעם היה מרים את ראשו מן הגמרא ומן הדפים שכתב כדי לשתף ברעיון שעלה בדעתו באותו רגע. לא כהרצאה רשמית, אלא כשותפות חיה בלימוד. בחוצפתי עשיתי כך גם אני: כאשר עלה בדעתי רעיון, הפסקתי אותו באמצע הכתיבה והרציתי את הדברים לפניו. תגובתו הייתה אוהבת ומעודדת עד שלא הרגשתי שום נקיפת מצפון.

אנשים היו ניגשים עם שאלה או בקשה. הוא היה מפסיק את כתיבתו, מטה אוזן ומקשיב בריכוז, עונה בקצרה ובבהירות, ושב מיד אל הכתיבה. לא היה לו צורך "לחזור לעניינים"; הרצף נשמר. לימים, כאשר ערכתי את כתביו לדפוס, הבחנתי שלעיתים הוא חוזר על מילה אחת פעמיים. ניסיתי להיזכר באופן כתיבתו והבנתי: כאשר הפסיקו אותו באמצע, הוא ידע בדיוק באיזו מילה עצר. לפעמים שכח שכבר כתב את המילה, ואז חזר עליה. הכפילות הזו הייתה עדות חיה לכוח ריכוז יוצא דופן; מוח שמחזיק רצף מחשבה גם בתוך הפרעות בלתי פוסקות.

במהלך ימי המחנה הגיעו אליו מכתבים ושאלות הלכתיות, ואני זכיתי להשתתף בשיחות על תוכנם. הוא הסביר לי את שיטתו ההלכתית בסבלנות אין קץ, לא כמי שמעביר שיעור רשמי לתלמיד אלא כמי שחולק עיון עם בן־שיח. גם כאן ניכרה אותה תכונה שראיתי בלילה הראשון: אין הצגות, יש בירור לגופם של דברים.

באחד הימים עברנו יחד על מכתב מאדם שאשתו חששה להיכנס להריון בשל מומים במשפחה. הוא סיפר לי בחיוך את הרקע. הזוג פנה אליו, והוא הורה לאישה שלא לחשוש ובירך אותה. הילד נולד בריא. מאז, כך כתב הבעל, אשתו איננה מוכנה להרות אלא אם כן יקבלו ממנו הוראה וברכה נוספת, כי לדעתה ברכתו היא שמבטיחה את בריאות הילד.

בפעם אחרת סיפר לי שבני משפחתו הדואגים לבריאותו מנסים לעיתים להרחיק אנשים המבקשים את עצתו, כדי שלא יטרידו אותו יתר על המידה. "הם טועים", אמר. "כמה מחבריי בני גילי נפטרו או איבדו את צלילות דעתם. אני ברוך השם חי, ודעתי צלולה. לדעתי זה משום שיש בי תועלת לאנשים, לכן הקדוש ברוך הוא מחזיק אותי כך. הרחקת האנשים ממני עלולה להזיק לי". הדברים לא נאמרו מתוך תחושת חשיבות עצמית אלא מתוך תחושת שליחות. בעיניו, ההיענות לפונים אליו הייתה חלק מתפקידו בעולם.

קביעת רגע המוות

ליד שולחן הלימוד המשותף התחלתי להבין את הרובד החשוב ביותר בדמותו של רבי משה: שיטתו ההלכתית. הסיפורים על פשטותו, סבלנותו ומאור פניו מקבלים את משמעותם המלאה כאשר מבינים את הבסיס המתודי שעליו עמד.

בעיניי, רבי משה היה שמרן הלכתי גמור, אך לא שמרן במובן של קיפאון, אלא במובן של דבקות בשורשים. הוא ראה את עצמו ממשיך נאמן של מסורת הפסיקה לדורותיה, ולא חשב שיש לו רשות לחדש על בסיס "רוח הזמן". פעמים רבות כתב שאין בידינו, מכוח פלפול כזה או אחר, לעשות את רבותינו כטועים חס ושלום. מה שנהגו כדין נהגו, ולא ייתכן שהורו דבר שאינו אמת אפילו בשוגג, מחמת אי ידיעת המציאות. האחריות שלנו איננה לתקן את הדורות הקודמים, אלא לברר את ההלכה מתוך היסודות שהם הניחו.

מכאן לא נבע קיפאון, אלא תנועה עמוקה. בעולמו של רבי משה, ההלכה איננה מערכת מופשטת התלויה באוויר; היא חלה על מציאות שתפיסתה והבנתה הם תהליך חי ומשתנה תדיר. תפיסת מציאות של דורות קודמים אינה תפיסתם של חכמים שהוקבעה ונחקקה באבן, ואינה מחייבת אותנו. כאשר תפיסת המציאות משתנה אין פירוש הדבר שהתורה משתנה, אלא שהאופן שבו אנו מיישמים אותה מחייב בירור מחודש. לא מפני שהדור מודרני יותר, אלא מפני שהידע שבידינו השתנה. נאמנות למסורת מחייבת נאמנות לתפיסת המציאות שעליה היא חלה.

מתוך כך נעזר רבי משה רבות בחתנו – הוא חותני – הרב פרופ' משה דוד טנדלר זצ״ל, שעמד לימינו בהבנת התפיסה המדעית העכשווית. במובן זה הייתה לו מחלוקת עם כמה וכמה פוסקים שקידשו את התפיסה המדעית של הדורות הקודמים. רבי משה היה מהפכן דווקא מתוך שמרנות שורשית, והבחנה בין אמת תורנית נצחית ובין תפיסה מדעית משתנה.

כך, למשל, בפסיקתו בעניין קביעת רגע המוות. בדורות קודמים, שלא הכירו רישום לב חשמלי ולא היו בידיהם אמצעים מדויקים למדידת פעילות הלב, נקבע המוות על פי סימנים חיצוניים מקובלים. אין אנו רשאים לומר שהם טעו וקברו אדם חי, שכן הם פעלו על פי הידוע להם. אולם בדור שקיימים בו אמצעי מדידה רפואיים מדויקים, אם הרישום מראה פעילות לב — האדם חי. ההלכה לא השתנתה; מה שהשתנה הוא היכולת שלנו לברר את המציאות. דווקא נאמנות למסורת מחייבת להשתמש בכלֵי הידע של הזמן כדי להכריע נכונה.

כך גם בתחום החברתי. העיקרון התלמודי "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (תרגום מילולי: טוב לשבת בשניים מלשבת באלמנות), שממנו נגזרו השלכות הלכתיות שונות, משקף מציאות שבה אישה רואה בנישואין ערך מוחלט כמעט, למרות פגמיו של הבעל. רבי משה טען בפשטות שבמציאות ימינו הנחה זו איננה בהכרח נכונה. אישה בדורנו איננה מוכנה להיות נשואה בכל מחיר, ולעיתים תעדיף רווקות על פני חיים במסגרת פוגענית או בלתי תקינה. בהתאם לתפיסה זו הוא קבע שניתן לבטל קידושין למפרע אם היה בהם ״מקח טעות״ לפי המקובל עכשיו. אם הנחת היסוד החברתית השתנתה, אין הפוסק רשאי להמשיך לבנות על ההשקפה הקודמת כאילו דבר לא אירע. אין כאן אימוץ ערכים זרים ומהפכה רעיונית; יש בירור נאמן של המציאות שעליה חלה ההלכה. גם בעניין זה עמד באומץ נגד החולקים עליו.

בעיני רבי משה, הסתמכות על פסקים וספרי פוסקים איננה מלאכתו המהותית של הפוסק האמיתי. פסיקה ראויה לשמה היא בניין חדש שהפוסק בונה מתוך עיונו הקפדני בגמרא ובדברי הראשונים והאחרונים, ומתוך כך מגדיר את הקטגוריות מחדש. פסיקה כזו מאפשרת להקל גם במקום שיש מחמירים, ומחייבת להחמיר גם במקום שיש מקילים. ואולם כאשר הפסיקה הועברה מספרים או מפוסקים אחרים, אין לה הסמכות הזו. אם היא התפשטה והפכה למנהג ניתן לסמוך עליה בגבולות המנהג המעשי, אך לא ניתן להסיק ממנה מסקנות חדשות. לשם כך, צריך לרדת לשורשים. מתוך כך התנגד לפרסום קיצורי הלכות היוצאות מתוך תשובותיו. בעבור אדם שלא שאל את השאלה, ערכה של התשובה איננו במסקנתה המעשית אלא במהלך העיוני המפורט. תשובתו הסופית של הפוסק מיועדת לשואל מסוים ובהקשר מסוים; המעיין רשאי לשקול את נימוקיה, אך אחריותו היא להחליט האם התשובה נוגעת גם אליו. מתוך ענוותו המתודית ראה עצמו כמורה המציע לתלמידים מבנה תורני לשיפוטם.

דוגמה מובהקת נוספת לגישתו למציאות המשתנה, היא פסיקתו בעניין חלב במדינות מודרניות. גזירת חכמים על "חלב נכרים" נועדה למנוע חשש שמא יערבו בו חלב אסור. ההגדרה המסורתית לחלב כזה היא חלב שיהודי לא נכח בשעת חליבתו, ואולם במדינות מודרניות קיימת מערכת פיקוח הדוקה על תעשיית החלב, ואין אפשרות מעשית לערב חלב אסור. רבי משה קבע שחלב כזה מושגח בעצם ייצורו, ודינו כחלב ישראל. אין כאן ביטול גזירה ולא קולא נועזת, אלא בירור יסוד הגזירה ותחולתה המדויקת.

כאשר השתכללה טכנולוגיית ההפריה המלאכותית מתורם זרע, באה פסיקתו האמיצה, הטעונה ואולי המפורסמת ביותר, להתיר לאישה נשואה לקבל תרומת זרע מתורם זר ולהרות כאשר בעלה עקר, וכך עשויה המשפחה להינצל מפירוק. פסק זה עורר עליו מחלוקת קשה מצד חוגים קנאיים. הוא לא התגונן בטיעונים חברתיים או רגשיים. בתשובתו כתב שהערעור על פסיקתו נובע מהשפעת "דעות חיצוניות" על ההבנה ההלכתית, ואילו הוא, "ברוך השם", כל השקפתו היא רק מידיעת התורה "בלי שום תערובות מידיעות חיצוניות, שמשפטיה אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל". לא החמרה ולא הקלה היו בעיניו ערכים כשלעצמם; הערך היחיד היה האמת ההלכתית כפי שהיא מתבררת מתוך המקורות.

דווקא משום שהיה שמרן יסודי כל־כך, היה רבי משה מסוגל לקבל הכרעות שנראו חדשניות. מי שמביט רק בתוצאה עלול לחשוב שמדובר בפתיחות מודרניסטית; מי שעוקב אחר המהלך רואה נאמנות קנאית לשורש. שמרנותו לא ביטאה פחד מפני שינוי, אלא דבקות במקור. הוא לא ביקש לחדש כדי להיות רלוונטי; הוא ביקש לדייק. מתוך הדיוק צמחו ההכרעות שנדרשו למציאות של אמריקה התעשייתית, של טכנולוגיה רפואית מתקדמת ושל מבנה חברתי שונה בתכלית מזה של העיירה המזרח־אירופית.

כאשר אני שב בזיכרוני אל ימי המחנה, אל שולחן העץ העגול ואל הדפים שנכתבו בזה אחר זה, אני מבין שהכתיבה הרצופה לא הייתה רק תכונת אופי. היא ביטאה שיטה: חזרה אל היסוד, בניין שיטתי, רציפות מחשבתית שאיננה נבהלת מהפסקות חיצוניות. גם כאשר ניגשו אליו אנשים עם שאלות, הרצף לא נשבר. הוא ידע לשוב בדיוק אל המקום שבו עמד. כך גם בהלכה: אין קפיצות בין מקורות ואין ציטוטים כמקבץ מקרי, יש בניין. מתוך הבניין הזה נבעה גם הנהגתו הציבורית. לא אידיאולוגיה רועשת, אלא בירור, שקילה, אחריות והכרעה מתוך עמל.

תנחומים למנחם בגין

מתוך ההיכרות הקרובה במחנה הקיץ התבררה לי לא רק שיטתו ההלכתית, אלא גם תפיסת הנהגתו הציבורית. הדברים לא נאמרו כהרצאה שיטתית אלא נחשפו מתוך שיחות אקראיות, מכתבים שקראנו יחד ואירועים קטנים לכאורה.

רבים פנו אליו בבקשה לברכות והוא נעתר להם. לימים מצאתי בכתביו דרשה שבה שאל בעצמו שאלה זו: כיצד הוא מסכים להתפלל עבור חולים ואנשים הנתונים בצרה, כאשר אין הוא רואה עצמו ראוי לכך ואין לו עסק בדברים שמימיים? תשובתו הייתה אופיינית לו בפשטותה ובעומקה. חז״ל אמרו שמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויתפלל עליו. הישועה איננה תלויה בזכויותיו האישיות של החכם, כתב רבי משה, אלא באמונה התמימה של הפונה. כאשר אדם מאמין שאם ילך אל חכם שיתפלל עליו אזי הקדוש ברוך הוא יושיע לו, עצם האמונה הזאת פועלת. לפיכך אין הדבר תלוי בכך שהמתפלל רואה את עצמו חכם גדול או בעל מדרגה מיוחדת. די בכך שהפונים מחזיקים אותו ככזה ופונים אליו באמונה. משום כך אין הוא רשאי לדחות את המבקש בטענה שאינו ראוי; לא מתוך יומרה, אלא מתוך אחריות.

הפשטות העצמית הזאת ליוותה גם את יחסו לארץ ישראל. הוא לא הרבה להשתמש במונחים תיאולוגיים רחבים כגון אתחלתא דגאולה, ולא בנה תיאוריה משיחית סדורה על מדינת ישראל. אולם אהבת הארץ הייתה אצלו פשוטה, עמוקה ובלתי מתנצלת. הוא דיבר על המדינה כ"מלכות" — לא במובן מטפיזי, אלא במובן הממשי: מסגרת ריבונית המאפשרת ליהודים לחיות בביטחון בארצם.

עם זאת, לא הסתיר את הסתייגותו ממנהיגים שראה בהם מתנכרים למסורת. כאשר אנשי מפלגת העבודה ביקרו אותו, לא התלהב מהם. בעיניו הזכירו במשהו את אנשי היבסקציה, יהודים שפעלו מטעם השלטון הקומוניסטי כנגד יהודים שביקשו לשמור תורה ומצוות. לעומת זאת אהד מאוד את מנחם בגין, שיחסו לתורת ישראל היה חם ולבבי. כאשר אשתו עליזה נפטרה, הקליט עבורו דברי נחמה וברכה וביקש ממני למוסרם לו. גם כאן ניכרה אותה תכונה שראיתי שוב ושוב: הערכה כנה למי שראה בו יראת שמיים וכבוד למסורת, ללא קשר להשתייכות מפלגתית.

זכור לי רגע מיוחד במחנה הקיץ. אשתי ואני עמדנו לשוב לארץ ישראל. רבי משה טרח ויצא עימנו עד שער המחנה ואף מעט מעבר לו כדי ללוות אותנו בדרכנו. לא היה זה טקס רשמי, אלא מחווה אנושית פשוטה. אולם עבורי הייתה בכך אמירה שלמה: ארץ ישראל איננה סיסמה אידיאולוגית, היא מקום שאליו מלווים אנשים באהבה.

גם מכתב שכתב לבתו שפרה, כאשר למדה בסמסטר קיץ בבאר־שבע, מעיד על כך. היא כתבה לו שחם מאוד. הוא השיב לה שבוודאי אין כוונתה חלילה לדבר בגנות הארץ, שהרי ״המקום הקשה ביותר בארץ ישראל טוב לאין שיעור מן המקום הטוב ביותר בחוץ לארץ״. אין כאן רטוריקה ציונית גדולה; יש אהבה פשוטה, כמעט ביתית, לארץ הקודש.

רבי משה התנגד בחריפות למנהג ירושלים ללוות מת ולקוברו באותו לילה, וטען שאין זה מכבוד המת. הוא נפטר בתענית אסתר תשמ״ו, וארונו היה אמור להגיע לארץ בפורים דפרזים, כדי להיקבר בהר המנוחות בירושלים. באותו יום עמדה להתקיים בירושלים עדלאידע המונית, והמשטרה לא הסכימה בשום אופן שהלוויה תתקיים ביום פורים ברחוב יפו. בלית ברירה נקבע שהלוויה תיערך בליל שושן פורים, בניגוד לדעתו ההלכתית.

אלא שכאשר היה המטוס מעל האוקיינוס האטלנטי התקלקלה מערכת הניווט שלו, והוא נאלץ לשוב ולנחות בארצות הברית. הטיסה התעכבה והגיעה לישראל בשעות הקטנות של הלילה, וההלוויה נדחתה ליום פורים עצמו. מאות אלפי אנשים ליוו אותו בירושלים. הרחובות היו מלאים עד אפס מקום. האיש הנמוך שפתח לי את הדלת בחצות הלילה, היה עבור רבים עמוד האש של הדור. גדולתו של רבי משה לא הייתה תוספת על פשטותו, היא נבעה ממנה. לא כריזמה ציבורית, לא אידיאולוגיה סוחפת, לא רטוריקה. עבד ה’, נאמן לתורה בלי תערובות, היושב אל שולחנו וכותב, מקשיב, מברר ומכריע. "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי".

הרב שבתי רפפורט נסמך להוראה על ידי רבי משה פיינשטיין. שימש כראש ישיבת ההסדר "שבות ישראל" וכראש המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן. הקים את פורום ניצוצות לחיבור בין חידושי המחשבה המדעית למחשבת ההלכה