שני הרבנים שלא פחדו מסתירות בתורה

סבי הרב מרדכי ברויאר היה יחיד בתחומו. שנות עמל רבות הביאוהו להעמיד את נוסח התורה על דיוקו לאחר למעלה מאלף שנה של ספקות, והוא טרח להעמיד גם את פרשנות התנ"ך על עמודים של פשט ואמונה. באותה עת הוא חצב את "תורת הבחינות" – דרך אמונית של התמודדות והעמדת פתרונות לקשיי הפרשנות שהעמידה ביקורת המקרא.

סבא היה איש של "בחינות" גם בחייו. כנכד פעוט ידעתי רק את אהבתו, אך עם השנים גיליתי שהיו בו עוד ועוד בחינות. בשיעוריו הוא היה אש להבה. תלמידיו חששו מלשונו החדה והחריפה, והיססו בטרם שאלו שאלה. זו הייתה בחינה אחת, אך לצידה היה סבי איש חם ואוהב. תלמידיו ותלמידותיו זכו ממנו לאהבה שמעטים ידעו לתת כמותה. סבא חי את עולם הלמדנות ואת עולמות התנ"ך, אך שיעוריו בתנ"ך היו גם הם חריפים וחדים. הוא היה ראש וראשון למהפכת לימוד התנ"ך הגדולה של הדור האחרון.

הופעת הנבואה היא תופעה מרתקת. חז"ל מונים "ארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק, ואלו הן: הושע, ישעיה, עמוס ומיכה" (בבלי פסחים פז, א). בדור אחד החלו לפעול ארבעה נביאים, הראשונים למה שאנו קוראים "נביאים אחרונים". ואף שהם פעלו באותה תקופה, חכמים לימדו אותנו שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. הנביאים הם אנשי אמת, ואינם מתפשרים ומעגלים פינות.

ברוח זו אני מבקש להתבונן על דמותו של סבי, לצד דמות אחרת שפעלה באותו דור: הרב יוסף דוב סולובייצ'יק. אלה היו שני אישים שונים מאוד, אשר ניגשו אל הכתובים כל אחד בדרכו שלו, ולא ראי זה כראי זה. הרב סולובייצ'יק היה פילוסוף מבית בריסק. הוא ניגש אל התורה מתוך המסורת הבריסקאית והלמדנית, דרך ההפשטה וההמשגה. הרב ברויאר לעומתו היה פילולוג, איש הנוסח המדוקדק, והוא ביקש לגשת אל פשט הכתוב. הצד השווה שבהם הוא ההבנה שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא אמורה לדבר בשפת העולם הזה, והעולם הזה מלא בקרעים ובמורכבויות. אותו צד שווה ניכר בפירוש המהפכני ששניהם הציעו לבראשית פרק א' ופרק ב'.

האדם הראשון והשני

בשנת 1959 פרסם סבי את מאמרו ההיסטורי "אמונה ומדע בפרשנות המקרא", ובו כתב: "אם יתקבצו כל חכמי מזרח ומערב, ויבקשו תרופה לסתירות שני הפרקים הראשונים של ספר בראשית, לא יעלו בידם גם כחרס הנשבר. הם ותירוציהם יכלו – והקושיות במקומן תעמודנה; שכן הסתירות באות לידי ביטוי בלבושה החיצוני של התורה, ואילו פתרונן ויישובן – בשרשה הפנימי והנעלם".

בשנת 1965 יצא לאור ספרו של הרב סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד", ובו תיאר את שני סוגי האדם העולים משני סיפורי הבריאה המופיעים בבראשית פרק א' ופרק ב'.

לפעמים מתגלית בעולם אמת מסוימת בתקופה מסוימת, והיא מתגלגלת דרך דמויות שונות ובצורה שונה. לאחר כמאה שנים שבהן תלמידי חכמים דחו את ממצאי ביקורת המקרא על שני הפרקים הראשונים של בראשית, ופסקו שמדובר בכפירה, באו שני תלמידי חכמים בשני מקומות שונים בעולם והציעו הסבר לשני סיפורי הבריאה; ובניגוד לדרך המקובלת במסורת ישראל לנסות לתרץ את הכתובים הסותרים, הם קיבלו את הצעת המחקר שלפנינו שני סיפורים שונים וסותרים. איש לא עשה זאת לפניהם, אך הרב ברויאר ולאחריו הרב סולובייצ'יק ראו בסתירה דווקא עוצמה, ולא חיסרון המפרק את בניין האמונה.

וכך כתב סבי הרב ברויאר, בהקדמתו ל"פרקי מועדות":

מי שלומד תורה המדברת בלשון א־לוהים ישמע בה רק קול אחד, המדבר שפה אחת ודברים אחדים. אך אזנו של אדם איננה מסוגלת, לאמיתו של דבר, להבין את הקול הזה; שהרי הוא מבטא את העולם הפשוט הא־להי שהוא למעלה מעולמו המורכב של האדם. משום כך אנחנו מוצאים שהתורה מדברת גם בלשון בני אדם – בשפה שהם מסוגלים לשמוע. שפה זו מגלה את אחדות ה', כפי שהיא מתגלה בעולם המורכב. עליה נאמר בלשון חכמי הסוד: 'שרי בפירודא וסיים בחיבורא'. רק מי שמוכן לסבול את ייסורי הפירוד, יזכה בסופו של דבר בהרמוניה של החיבור.

"בפרשת בראשית", כתב הרב סולובייצ'יק, "אנו למדים בראש ובראשונה על האדם – נצחונו, כישלונו, מריו וגדלותו" (האדם ועולמו, עמ' 225). על פי הרב סולובייצ'יק, התורה בפרשת בראשית אינה עוסקת בפילוסופיה גרידא אלא מדברת על האדם. והיא מדברת בשפת הקרע, שכן עולמו הקונקרטי של האדם קרוע הוא:

הדיאלקטיקה היהודית, בניגוד להגליאנית, לעולם אינה ניתנת לישוב ולאיחוי... עבור הגל לא היו האדם ותולדותיו אלא מושגים מופשטים ובעולם זה של הפשטות אמנם ניתנת הסינתזה להשגה. עבור היהדות, היה האדם מאז ומעולם ממשות חיה, או שמא אומר - ממשות חיה וטראגית... בעולם של מציאות, ההרמוניה בין הניגודים היא מן הנמנע (דברי הגות והערכה, עמ' 211).

הסתירה אינה בין שתי מסורות, אלא באדם עצמו. התורה מורה לאדם לא לדחות את הכוחות הסותרים שבו:

הדיאלקטיקה המקראית יסודה בעובדה שהאדם הראשון, איש ההדר, השלטון וההצלחה, והאדם השני, איש האמונה הבודד, איש הציות והכישלון – אינם שני אנשים שונים הנמצאים בעימות חיצוני, כ'אני' מול 'אתה', אלא איש אחד השרוי בעימות בתוך עצמו... ועם זאת ככל שיגדל הפער הזה, כל אחד מאתנו חייב בעל כורחו להזדהות עם אישיות כוללת הנושאת באחריות הן כיצור בעל הדר והן כיצור בעל ברית. האלוקים ברא שני סוגי ה'אדם' ונתן גושפנקה שלו לשניהם (איש האמונה, עמ' 49 – 50).

כל טקסט, ודאי טקסט גדול, נקרא על פי עולמו הפנימי של הפרשן. אין הכוונה שאין פשט לטקסט, אלא שהבנה מסוימת מתגלה לאדם אחד מכיוון שהוא בעצמו נמשך לכיוון זה. הרב סולובייצ'יק והרב ברויאר היו אנשים שהאמת בערה בם. האמת בעולם הזה אינה נמצאת רק בצד אחד, אלא בבחינות הסותרות. וכך, דווקא משום ששניהם רדפו אחר האמת כל חייהם, הם לא ידעו מנוח והיו מלאי כאב וקרע.

לחפור בארות חדשות

יש ואדם מבטא את תמצית חייו דווקא דרך דיבור על עניין אחר. לעיתים, מתוך תיאור צדדי או דימוי ספרותי, נחשף עומק פנימי שלא תמיד קל לבטא באופן ישיר. כך חשתי כשקראתי את מאמרו של הרב ברויאר "תורת התעודות אצל בעל שאגת אריה". תוך כדי דיון חשף הרב ברויאר, כמעט בלי להתכוון, אמת עמוקה על דרכו שלו בלימוד תורה.

הרב ברויאר מבקש להראות שבחיבורו של אחד מגאוני התלמוד הנודעים מן המאה ה־18, מצוי ניסוח מוקדם של השערת התעודות. הוא מתאר כיצד חידוש זה נותר מונח בקרן זווית, וכותב:

...תגליתו של בעל שאגת אריה הייתה מונחת בקרן זווית של ספרו, ולא היה מי שירצה לבוא וליטלה. היא לא הפרתה את המחשבה של לומדי תורה, והם לא גילו בעזרתה נפלאות בתורה; הם לא פיתחו אותה ולא הרחיבו את גבולה כדי לסלול בה דרכים חדשות בתורה. ואף על פי שנודע בשערים בעלה, לא נודעה תגליתו בשערי תורה ובשיעורי תורה. דומה, שאין היא ידועה כלל לשלומי אמוני ישראל. ואף על פי שאי אפשר שתלמידי חכמים לא ראו אותה תוך כדי עיונם במסכת יומא, הם לא עמדו כלל על משמעותה המהפכנית. הם לא ראו שבִּינה חדשה ירדה לעולם בחידוש הזה, והגיעה העת לחדש נתיבות בתורה. אלא הם ראו בה, לכל היותר, חידוש תמוה, שהוא בגדר "צריך עיון" ו"מצווה ליישב" – והמשיכו בתלמודם כתמול שלשום.

דברים אלו מבטאים באופן סמוי את שאיפתו העמוקה של הרב ברויאר עצמו בלימוד התורה. אף שהיה בן בית בעולם הלמדנות הליטאית, נאבק כל חייו להתרחק מן השגרה הלמדנית – מן הלימוד שהופך לשחוּק, שאיננו מעז לחדש ואיננו שואף לגלות נתיבות חדשות. ליבו היה בחיפוש המתמיד אחר מקוריות, אחר מפגש שבו התורה איננה כתמול שלשום, אלא מתגלה מחדש. משום כך היה הרב ברויאר יצור נדיר, שילוב כמעט בלתי אפשרי של למדנות ליטאית במיטבה עם רוח נועזת, יצירתית ומחדשת.

תלמידים מתארים את שיעוריו של סבי כ"אש". ואין זה מפתיע, שהרי אהב את התורה בעוצמה כה גדולה. תיאורים דומים של התרגשות ושל חוויה נפשית עמוקה בלימוד, שמעתי רק אצל בודדים – אצל הרב סולובייצ'יק ואצל ה"שרידי אש" – שגם הם, כל אחד בדרכו, שילבו את האש הליטאית עם כוחות של מקוריות, עומק וחדשנות.

וכך אמר הרב סלובייצ'יק בטקס סיום מסכת:

אנחנו רגילים לתרגם את המילה "והגית" כחשיבה. הייתי אומר שמשמעות המילה הגות היא מעורבות או מסירות, להקריב למען הלימוד. מה הפירוש הגות לב, המשמעות שזאת הגיית הלב ולא של המוח. אני מכיר יהודים שלמדו את התורה ודווקא היה להם מוח טוב. אבל את "והגית בו יומם ולילה" הם לא קיימו. "והגית" פירושו להוקיר. והביטוי לזה הוא במישור הרגשי, זה דורש רגש, לב, לדאוג לתורה, לאהוב את התורה, לראות בה אור גדול.

הרב ברויאר חתר אל חידוש ומקוריות. הוא כתב כי עלינו לצפות שיקום מנהיג גדול, אשר יבין כי "בארות המים שחפרו לנו רבותינו הראשונים כבר נסתתמו במרוצת הדורות, והן עצמן קרובות להיות בורות נשברים – אם לא יהיה בנו האומץ לחזור ולחפור אותן ולגלות בהן פנים חדשות, אשר לא שיערון אבותינו".

במשפט זה ביטא הרב ברויאר את תמצית אמונתו ואת מהות חייו. הוא האמין שאין לפחד מחידושים ואין לחשוש משאלות. בכך היה תלמיד מובהק של הרב קוק, שכתב: "הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבי, שמטיל הדמיון הכוזב על החלק היותר עדין ויותר מפואר מן המין האנושי, שהם עומדים לנס, להיות לאורות מזהירים את דרכי החיים אל הכלל כולו".

הכתוב השלישי

הרב ברויאר היה חניך ישיבות ליטא, ואהבתו לתורה הייתה אהבה שאינה תלויה בדבר. התורה סקרנה אותו, אך אין ערך לסקרנות שאין עימה אומץ, שהרי זו כעוצמתו של ארי כלוא. לכן אהב את התורה כל כך – אהבה בוערת, חיה, חסרת פחד. סבי הסתלק בשבת קודש, ו' באדר, ויום קבורתו היה ז' באדר, יום פטירת משה רבנו, כותב התורה.

כשסבא נפטר לא הבנתי את המלים הגבוהות שנאמרו עליו. עוד לא הכרתי את הפולמוסים, את הכפירה ואת האמונה. ידעתי רק שאיבדתי סבא חם. כשבגרתי, החלו להגיע אליי עוד ועוד סיפורים עליו. ברובם תוארה אותה "ריתחא דאורייתא" מפורסמת שבערה בו. לא הצלחתי ליישב את התיאורים הללו בתוכי: איך ייתכן שבאדם אחד מתקיימות שתי דמויות כה סותרות – מצד אחד אש שורפת, מצד שני האיש הרך שזכרתי?

למדתי את דבריו, שמעתי את תלמידיו, ועבורי נותרו כאן "שני כתובים המכחישים זה את זה". חיכיתי לכתוב השלישי שיבוא ויכריע ביניהם. ושמא, השתעשעתי במחשבה, מדובר כאן בשתי "בחינות" סותרות באמת, וכלל אין צורך בכתוב שלישי?

הכתוב השלישי הגיע לבסוף בישיבת ירוחם, בשיחה עם מורי ורבי הרב אוריאל עיטם, ראש הישיבה. הוא סיפר לי כיצד הוא זוכר משיעוריו של סבא בדיוק את החוויה הזו: מעבר לחריפות הלימודית, ניתן היה להבחין תמיד בסבא רך ואוהב. באותו רגע הבנתי: "אחת דיבר א־לוהים, שתיים זו שמעתי". האש והרכות לא היו שתי פנים נפרדות, אלא שורש אחד שהתגלה בבחינות שונות.

יהל הכהן הוא אברך בתוכנית "גשרים" בישיבת אורות שאול וסטודנט לפסיכולוגיה