חבורת היהודים הנחושה שבלמה אלפי פורעים בפוגרום באוקראינה

בשירו הייחודי של אביגדור המאירי, "קְדוֹשֵׁי דַּם שְׁרִירֵינוּ", אשר על קיומו ידעתי מזה זמן, נתקלתי דווקא כאשר חדלתי לחפשו. כמעט במקרה, בארכיון YIVO (ייווא) ליהדות מזרח אירופה, נגלה לפניי שיר יוצא דופן. בהמשך מצאתי שהיצירה ראתה אור בקובץ שירי המשורר משנת 1944, "הַמּוֹקֵד הָרָן", וזמינה כיום במאגר הדיגיטלי "פרויקט בן יהודה", אך נראה כי היא נותרה חבויה תחת אבק ההיסטוריה ונעלמה מהשיח המחקרי והספרותי העכשווי. חשיבותו הנוכחית של השיר חורגת מערכו האמנותי; היא טמונה בהיותו עדות היסטורית רבת עוצמה לתופעת ההגנה העצמית היהודית בעת מלחמת האזרחים ברוסיה – פרק גבורה מכונן שטרם נחקר דיו. פרסומו המחודש בבמה זו מבקש להשיב ליצירה את מקומה הראוי, לא רק כמעשה אמנות אלא כמסמך אנושי ולאומי מרתק.

אביגדור המאירי (פייארשטיין; 1890–1970) היה סופר ומשורר עברי, יליד הונגריה. הוא למד בחינוך מסורתי, וכבר בצעירותו היה פעיל בתנועה הציונית והחל לפרסם שירה עברית בעיתונות התקופה. קובץ השירים הראשון שלו יצא לאור בבודפשט ב־1912 וזכה לתהודה רבה.

לפי הביוגרפיה שלו בלקסיקון הספרות העברית החדשה, בשנת 1913 השתתף המאירי כעיתונאי בקונגרס הציוני בווינה ונפגש שם עם ביאליק ועם סופרים עבריים אחרים. הוא עלה לארץ בשנת 1921, בעזרתו של ביאליק, והתיישב בתל־אביב ובהמשך ברמת־גן. לאחר עלייתו עִברֵת את השם פייארשטיין – "אבן אש" ביידיש – ל"המאירי", והמשיך לכתוב שירה ופרוזה. הוא היה ממייסדי תיאטרון הקומקום ואחריו תיאטרון המטאטא. יצירתו הענפה כללה רומנים, שירה, סאטירה, מחזות, תסריטים, עיתונות, תרגומים וספרי ילדים. לאחר קום המדינה עבד כעורך פרוטוקולים בכנסת, ושנתיים לפני פטירתו זכה בפרס ישראל לספרות.

המאירי נודע במיוחד בספריו האוטוביוגרפיים, "השיגעון הגדול" ו"בגיהנום של מטה", המתארים את תלאותיו כקצין בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת העולם הראשונה וכשבוי ברוסיה. לאחר שחרורו מהשבי, בין מהפכת פברואר למהפכת אוקטובר 1917, הגיע לאודסה, עיר רבת־יהודים ורבת־תהפוכות. שם מצא את עצמו בלב מלחמת אזרחים עקובה מדם, שהסתיימה רשמית רק עם הקמת ברית המועצות ב־1922.

חוקר הספרות אבנר הולצמן, שעסק בהרחבה בסיפורי המלחמה של המאירי, הצביע על המוטיבים הפציפיסטיים והציוניים החוזרים בהם, וביניהם ביקורת חריפה על אבסורד המלחמה ועל מציאות שבה יהודים נלחמים זה בזה משני עברי המתרס. המאירי מתאר בספריו גם מעשי גבורה של יהודים, לעיתים בלשון ספרותית כמעט מיתית־אגדית, המזכירה סיפורי קדושים. הוא מייחס ערך מיוחד להקרבה כאשר זו נעשית למען היהדות, כקידוש השם.

במובן זה ניתן לראות בשיר המובא כאן חלק מספרות המלחמה של המאירי; הוא נכתב עדיין בצל מלחמת האזרחים ברוסיה, אך ההקשר האידאולוגי שונה מזה שבספריו: כאן מדובר בלחימת היהודים במסגרת של הגנה עצמית מפני הפוגרומים. לחימה זו אינה נתפסת עוד כמעשה עקר או חסר היגיון, כפי שמקובל היה לתפוס את הלחימה במלחמת העולם הראשונה, אלא כמעשה בעל משמעות וערך.

בין הפטיש לסדן

לפני שנדון בשיר עצמו, חשוב לעמוד בקצרה על הרקע לכתיבתו: מלחמת האזרחים ברוסיה (1917–1922). תקופה זו לוותה בגל פרעות חסר תקדים, שבמהלכו נרצחו בין 100 אלף ל־200 אלף יהודים, רובם באזורים המצויים כיום בשטח אוקראינה. היהודים נפגעו בעיקר מידי כוחות ה"לבנים", בהם יחידות שפעלו תחת הנהגתם של סמיון פטליורה ואנטון דניקין, אך גם מכוחות "אדומים", כנופיות מקומיות ושכנים אשר נטלו חלק באלימות. הקהילות היהודיות מצאו עצמן בתוך רצף של איומים משתנים, ובמציאות רבת־מחנות שלא היה בה צד אחד ברור. היה זה קיום בין הפטיש לסדן — בין חיילים, כנופיות, קומיסרים ואוכלוסייה אזרחית עוינת.

כתגובת־נגד התארגנו יהודים להגנה עצמית חמושה בלמעלה ממאה ערים ועיירות. יחידות אלו ביקשו להדוף פורעים ולהבטיח את שלומה של הקהילה היהודית. אחת הדוגמאות הבולטות והמצליחות לתופעה זו התרחשה בעיירה הולובניבסק (גולובניבסק ברוסית ובאוקראינית), הממוקמת בין קייב לאודסה. סיפור זה, שאליו נחשף המאירי בשנת 1919, הוא הרקע הישיר לשיר שלפנינו.

המאירי כתב את ספרו "בֵּין שִׁנֵּי הָאָדָם", שראה אור בשנת תר"ץ, על תקופת שהותו באודסה, אשר בתקופת מלחמת האזרחים החליפה ידיים פעמים רבות, ולעיתים שררה בה אנרכיה מוחלטת. ספרו בנוי כמעין יומן אישי־ספרותי, המורכב מאפיזודות מזעזעות מימי מלחמת האזרחים. הכותרת מהדהדת את הפואמה של יהודה לייב גורדון "בין שיני אריות", המתארת את חורבן הבית בידי הרומאים. אצל המאירי מתחלפים האריות בבני אדם, והאלימות אינה חייתית אלא אנושית. הוא מתאר בחדות את ההתעללויות ואת מעשי הרצח השרירותיים, מתוך עמדה של עֵד חסר אונים. להלן הסיפור הראשון, שכותרתו "הצלחה":

יום בהיר.

על מדרכה מטיילים. רובם יהודים. ובאם הרחוב – כנופיות קוזאקים עוברות. גם יחידים; בזה אחד זה. וכבר עברה גם הכנופיה האחרונה. המטיילים מביטים אחריהם. והנה עוד קוזאק אחד, יחידי, טס של סוסו. פתאום עמד. הוא רומז לאחד המטיילים על המדרכה: גש הנה!

הלה ממהר אליו בזריזות יתירה. יהודי, מלובש בגדי חורף. על ראשו כובע קאראקול אסטרכאני יקר. הוא נגש אל הקוזאק הגוחן אליו מעל גבי סוסו. הקוזאק חוטף את הכובע היקר מעל ראש היהודי – מדרבן את סוסו – וטס!

היהודי מביט ומסתכל אחריו בעינים קמות – אחר כך – מחייך. מאושר הוא שהקוזאק לא התיז את ראשו.

לבוש במדי הצבא האוסטרי, נראה המאירי בעיני סביבתו כחייל זר ולא נחשד כיהודי, עובדה שהציבה אותו כמתבונן מן הצד באירועים. "יש לי מזל מיוחד במינו", כתב, "הלבנים מאמינים בי בתור אופיציר הונגארי, והאדומים – בתור קומוניסט הונגארי, ולחינם מבטיח אני להם שאני ציוני. שאני רוצה לנסוע לארץ ישראל [...] ובזכות זו מראה לי אחד את הזוועות, שעשה השני" (בין שני האדם, עמ' קב-קג).

עמדה זו של זהות מוסווית והאזנה כפויה לעדות, חושפת בפני המאירי את האנטישמיות הארסית של כל המחנות, אך גם מחדדת את חוסר יכולתו לפעול למרות כמיהתו למעשה, לכוח ולתגובה יהודית אקטיבית. על רקע חוויות אלו נכתב השיר "דם קדושי שרירינו".

באודסה חבר המאירי לסופרים ומשוררים ציונים, בהם חיים נחמן ביאליק. בספרו תיאר את החיפושים שנעשו בבית הדפוס של ביאליק בידי "האדומים":

בית הדפוס פתוח לרווחה, באמצע החדר עומד ביאליק ומנסה לדבר עם שליחי הממשלה החמוּרים, העושים בכל כעושה בתוך שלו. דבריו אינם מועילים. ובבית הדפוס – ערבוביה. המעקלים מחפשים, מהפכים, מצוים, מסדרים, רושמים ומשחיתים, וביתר שאת הקומיסאר היהודי (בין שני האדם, עמ' כז).

ב־1921 עלה בידו לעלות ארצה בעזרת ביאליק. באותם ימים לא היה זה עניין של מה בכך:

ימים אחדים התהלכנו כמוכי תקווה. ח. נ. ביאליק ומשה קליינמאן הביאו לנו ממוסקבה את הרשיון לעזוב את רוסיה ולנסוע לארץ ישראל. רשיון זה הוא כעת הפלא הגדול ביותר על כדור הארץ. אפילו טרוצקי בעצמו לא היה מקבל רשיון לעזוב את רוסיה... אנו נוסעים. מאפלה לאורה (בין שני אדם, עמ' קלב-קלג).

הרתעה יהודית

שירו של המאירי מעוגן באירוע היסטורי קונקרטי. הוא פותח בתיעוד עיתונאי של ההגנה העצמית בעיירה הולובניבסק. בסוף המאה ה־19 מנתה אוכלוסייתה היהודית 4,320 נפש – כ־53% מתושביה. בפרוץ מהפכת אוקטובר, ב־1917, צעירים יהודים מקומיים הקימו את "הוועדה לביטחון הקהילה", ששימשה מסגרת ליחידת הגנה עצמית יהודית. חברי היחידה, שמנו כמה מאות, ענדו סרט זרוע לבן כסימן לניטרליות, ועליו ראשי התיבות הרוסיים של הוועדה, KOB. הם הצליחו לצבור מאגר נשק גדול שכלל רובים, מקלעים ואף פצצות.

בדצמבר 1917, עם התפשטות שמועות על פוגרום מתקרב, פעלו חברי הוועדה בהולובניבסק גם בזירה הפוליטית המקומית. הם נפגשו עם שני נציגים אוקראינים מן האזור והסבירו להם באופן רציונלי כי היהודים אינם אחראים לאינפלציה המשתוללת, וכי פוגרום לא יפתור את המשבר הכלכלי. ואולם הפגישה הסתיימה ללא תוצאות ממשיות.

ב־18 בדצמבר החל הפוגרום. לוחמי ההגנה העצמית היו ערוכים ופתחו באש לעבר הפורעים. אחדים מהם ירו בסוסים כאות אזהרה, כדי להבהיר שאין בכוונתם לגרום לנפגעים בנפש. הפוגרום נבלם באיבו, ושמונה גויים נהרגו בידי יחידת ההגנה העצמית. אחד מהם התברר כחף מפשע. עצם קיומם של הרוגים, ובייחוד מותו של חף מפשע, נתפס כטרגדיה קשה בקרב יהודי הולובניבסק. בעקבות האירוע הוחלט לנתב את תוצאות העימות למאמצים דיפלומטיים מחודשים. הוועדה נפגשה עם הכומר המקומי, שהסכים כי שאר ההרוגים אכן היו שודדים שנתפסו בקלקלתם, והבטיח לעשות כמיטב יכולתו למגר את האלימות. מפגש זה סימן נקודת מפנה ביחסי יהודים־גויים בעיירה: האוקראינים הבינו כי היהודים מסוגלים להגן על עצמם בכוח משלהם.

במשך קרוב לשנתיים היוותה ההגנה העצמית היהודית בהולובניבסק גורם מרתיע, הן בעיני יהודי הסביבה שראו בה מקום מקלט והן בעיני איכרי הסביבה הנוצרים, שחששו מפניה. בשיאה הצליחה להדוף כנופיה שמנתה בין אלף לאלפיים תוקפים.

מפקד ההגנה העצמית, חיים אוסטרוי, היה ציוני נלהב, איש ציבור ומפקד מוכשר. הוא ניהל את הקרבות והתמודד עם ניסיונות פשיטה של כנופיות, בהן גם חייליו של פטליורה שנודעו באכזריותם. תחת פיקודו הצליחה ההגנה לחסל כ־300 פורעים. כאסטרטג חד־אבחנה הצליח אוסטרוי לחלק את הכוח ולסייע לקהילות יהודיות סמוכות כגון בלטה וגולטה. הודות לפעילות ההגנה העצמית הפכה הולובניבסק למקלט שאליו נמלטו יהודים גם מהעיירות הסמוכות.

באוגוסט 1919 פרץ להולובניבסק צבא המתנדבים של דניקין. היה זה צבא של ממש ולא כנופיות מזדמנות. אנשיו הרגו במתקפת פתע את אוסטרוי ואת בנו יעקב, וכ"נקמה" על פעולות ההגנה העצמית טבחו בכ־200 יהודים.

ב־16 בינואר 1920 דיווח עיתון הארץ:

קטע מיוחד בתולדות הפרעות באוקראינה, קטע מזהיר בחשכה, המזכיר את אומץ החשמונאים הקדמונים, הוא פרשת מעשי גבורתו של חיים אוסטרוי ובנו יעקב, ילד בן חמש עשרה שנה, בעירה הולובניבסק. חיים אוסטרוי היה יהודי רגיל, עסקן בעירה, ציוני מסור, בר אורין, ובהסתער גלי הפרעות על כל הסביבה סידר בעצמו גדוד הגנה נמרץ, חמוש נשק, ערוך בכל למלחמה בעד אחיו היהודים. הגדוד הקטן שלו, גדוד בני העירה הולובניבסק, הראה גבורות פלאים... השפעת אוסטרוי על הגדוד הייתה השפעת קסם: תחת ידו היה כל חלש לגבור, וכל בן נדח היה ללוחם לאומי נלהב.

הקדושה שבגוף

שירו של המאירי כתוב בשפה דתית ממש, רוויית פאתוס ודימויים. בתהליך העיבוד הספרותי הופך המאורע ההיסטורי למוקד של משמעות לאומית וסמלית. ההגנה העצמית מוצגת לא כתגובה מקומית בלבד, אלא כמאורע בעל פוטנציאל מכונן בתודעה היהודית המודרנית. לפי הולצמן, סגנון השירה של המאירי הוא אקפרסיוניסטי, כלומר כולל אלמנטים כמו ניגודים עזים, לשון רגשית טעונה, פאתוס, עולם רגשי סוער, זעקה.

הביטוי החוזר "קדושי דם השרירים", מגלם מהלך פואטי ואידיאולוגי מרכזי בשיר: חילון מושג הקדושה והעברתו אל תחום הגוף והאקטיביות היהודית. במקום קידוש השם, מופיעה קדושה המבוססת על שריר, דם וחרב. הקדושה אינה נובעת מן המוות אלא מן השמירה על החיים. דימויו של גוף הלוחם תופס בשיר מקום מרכזי: שרירים, דם, לב, רגליים. הדובר מבקש לא רק להזדהות רעיונית עם הלוחמים אלא להשתתף בגופניותם – "לי הוא לשד שריריכם / לי הוא אודם כעסכם ודמכם". היהודי החדש, שכוחו במותניו, מחליף את דמות היהודי הגלותי הנתפס כחלש ופסיבי.

ביטוי חוזר זה מהדהד כמובן את המונח שטבע המנהיג הציוני הנודע מקס נורדאו בנאומו בקונגרס הציוני השני בשנת 1898, "יהדות השרירים". באמצעות חינוך גופני ביקש נורדאו לעצב דמות של יהודי חדש, חזק וגאה, המאופיין בבריאות הגוף והנפש. הייתה זו קריאה ציונית לשקם לא רק את הגוף היהודי אלא גם את כבודו העצמי, ולבנות אדם עברי חדש. בעקבות נאומו של נורדאו קמו בראשית המאה העשרים אגודות התעמלות ציוניות רבות ברחבי אירופה ומחוצה לה, שנשאו את שמותיהם של גיבורים יהודים מן העבר – "מכבי", "בר־כוכבא", "שמשון", "בר־גיורא" ואחרים.

הדובר בשיר מציב את עצמו במובהק מחוץ למעגל הלוחמים. הוא אינו שותף לפעולה אלא מתבונן בה מן הצד בהשתאות. לשון השיר רוויה במחוות של הערצה, "להדומכם השתטח", והמגינים היהודים הם מקור השראה. הפנייה החוזרת, "הכניסו נא את נפשי אל לבכם", מבליטה פער זהותי: הדובר מזדהה עם הלוחמים ומעריץ אותם, אך תופס אותם כמשהו חדש וזר גם יחד. הם אינם מוצגים כשייכים להווה הגלותי, אלא כהתגלמות של יהדות אחרת, קדומה ומחודשת בעת ובעונה אחת: יהדות לוחמת, עוצמתית וקמאית, מתקופה אחרת וממרחב גיאוגרפי אחר. בעיני הדובר, דמויות אלו נראות כאילו נשלפו מארץ ישראל המקראית, מסיני וממדבר פארן, והוטלו אל מזרח אירופה של פוגרומים, חולשה גלותית וחוסר אונים.

הביטוי "אנשי יהונתן", בגרסת השיר מ־1919, התעצם ל"לבאי יהונתן" בהדפסה מ־1944, ומעמיק את הפער בין הדובר ובין מושא הערצתו. רצף התהיות הזהותיות, "מי היא אם יולדתכם?", "מי אנכי, מי אבי?", אינן שאלות ביוגרפיות אלא מהותיות: הדובר תוהה מאיזה חומר קורצו, ומאיזה חומר הוא עצמו קורץ; האם מדובר באותו רצף יהודי, או בשבר עמוק שמתוכו נולדת יהדות חדשה־ישנה? הלוחמים נתפסים כמי שפרצו מתוך הגלות גם אם פעלו בתוכה, בעוד הדובר נותר מאחור – מתבונן, משתאה, מבקש להשתייך לעולמם.

המתח שבין ריחוק לבקשת השתייכות מתבטא גם בכותרת. בעוד כותרת השיר המופיע בארכיון היא בפשטות, "הולובניבסק", הכותרת החדשה שהעניק המאירי לשירו, "קדושי דם שרירינו" - בגוף ראשון רבים - מבטאת השתייכות וניכוס של מעשה ההגנה העצמית כחלק מ"אנחנו" לאומי. השיר כולו פועל כמעשה קנוניזציה ספרותי: הפיכת לוחמי ההגנה העצמית מדמויות היסטוריות מקומיות, לדמויות מופת בתודעה הלאומית.

משמעות נוספת טמונה בעיתוי הפרסום. המאירי בחר לכלול את שירו בקובץ שירים שפרסם בשנת 1944, שנים רבות לאחר כתיבתו (ולא באסופת שיריו המרכזית משנת 1932). בינתיים התחוללה השואה, והידיעות על השמדת היהודים, כמו גם על התנגדות יהודית כגון מרד גטו ורשה, הגיעו לארץ ישראל. פרסום השיר במועד זה עשוי לשקף את כוונתו של המשורר להאיר ולהעלות על נס את גבורתם של יהודי הגולה.

אביגדור המאירי / קְדוֹשֵׁי דַּם שְׁרִירֵינוּ

"בעירה הולובאניבסק התחברה כנופיה קטנה של שתי מאות צעירים יהודים ויכו את אספסוף הפרעות לפי חרב. הללו אבדו כשלוש מאות איש, ואנוסים היו להסב אחור. מאותו המאורע והלאה מתיחסים אכרי הסביבה בכבוד להגבורים ודורשים בשלומם" (בעיתונים)

זִיק שֶׁמֶשׁ בְּרֵאשִׁית מִתְרוֹנֵן בְּתוֹךְ חַדְרִי,

אֲמַשְׁמֵשׁ בִּשְׁתֵּי עֵינַי הַטְּרוּטוֹת דִּמְעַת נְכָאִים

אֶת יָדַי הַמְּרֻשָּׁלוֹת לְדוֹרוֹת עַד אוֹשִׁיטָהּ:

קְדוֹשֵׁי דַּם הַשְּׁרִירִים,

הַכְנִיסוּ נָא אֶת נַפְשִׁי אֶל לִבְּכֶם, לְבַב פְּרָאִים.

הַכְנִיסוּ נָא אֶת נַפְשִׁי, גִּלְגּוּלִי זֶה הַתּוֹעֶה,

הֵן צַלְמִי זֶה הַנִּבְזֶה מַכָּה הוּא, חַבּוּרָה;

הַצִּיתוּ נָא אֶת חַיַּי, יַחַד אִתְּכֶם אֶלְהָטָה –

קְדוֹשֵׁי דַּם הַשְּׁרִירִים.

לְבַבְכֶם הֵן לְבָבִי: לַבַּת שִׁיר אֲרוּרָה.

לְבַבְכֶם זֶה לְבָבִי וְלִי הוּא לְשַׁד שְׁרִירֵיכֶם,

לִי הוּא אֹדֶם כַּעַסְכֶם וְדִמְכֶם, דָּם נְבִיאִים;

אֶשַּׁק נָא גַּם אֲנִי אֶת רַגְלֵי שְׁכִינָתֵנוּ –

קְדוֹשֵׁי דַּם הַשְּׁרִירִים.

אֶהְיֶה נָא גַּם אֲנִי לְלָבִיא בֵּין הַלְּבָאִים.

אֶהְיֶה גַּם אָנֹכִי לְמוֹרֵד יָה הַפַּעַם –

מִי נָגַע בִּזְרֹעֲכֶם בְּרִצְפַּת הַמַּכַּבִּי?

אִמְרוּ לִי: מִי אַתֶּם וּמִי הִיא אֵם יוֹלַדְתְּכֶם? –

קְדוֹשֵׁי דַּם הַשְּׁרִירִים

אִמְרוּ לִי הַפַּעַם: מִי אָנֹכִי, מִי אָבִי?

אִמְרוּ: הֲגַם אַתֶּם בְּנֵי אִשָּׁה מְיַלֶּלֶת,

הַבּוֹכָה קִנַּת עַמָּהּ לִבְנָהּ בְּתוֹךְ הָעֶרֶשׂ?

הוֹי, אִמְרוּ לִי: אוּלַי מִסִּינַי עַד נִתַּזְתֶּם –

קְדוֹשֵׁי דַּם הַשְּׁרִירִים,

אוּלַי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ תְּעִיתֶם הֵנָּה חֶרֶשׁ?

אוּלַי מִמִּדְבַּר פָּארָן שֻׁלַּחְתֶּם הֵנָּה רֶגַע,

לְתַקֵּן הַנִּיצוֹצוֹת, הַתּוֹבְעִים אֶת עֶלְבּוֹנָם?

לִקְרֹעַ קְרוּם הַזִּקְנָה מֵעֵינֵי בְּנֵי גִּילְכֶם –

קְדוֹשֵׁי דַּם הַשְּׁרִירִים,

לְהַרְגִּיז אֶת מֵתֵינוּ בְּקִבְרָם וַאֲרוֹנָם? –

אֶל קִבְרָם וַאֲרוֹנָם אֵלֵךְ אֲנִי חֶרֶשׁ

וְאֶכְרַע לָכֶם בֶּרֶךְ, מְשִׁיחֵי יָהּ הַמְּשׁוּחִים:

בְּצַעֲרִי, בְּתִקְוָתִי, בְּשִׁירִי וּבַחֲרוֹנִי,

קְדוֹשֵׁי דַּם הַשְּׁרִירִים

בְּרוּכוֹת חַרְבוֹתֵיכֶם, בְּרוּכִים אַתֶּם, בְּרוּכִים.

ב.

לִבִּי גּוֹסֵס, גּוֹסֵס, גּוֹסֵס:

פֶּסֶל צַעַר בִּקְצֵה הָעִיר –

מִי זֶה לוֹחֵשׁ בְּאָזְנֵי שִׁיר?

עֵינַי תּוֹעוֹת, תּוֹעוֹת, תּוֹעוֹת;

פֶּסֶל צַעַר בְּעֵינֵי בְּדִיל –

מִי זֶה מַצִּית בִּי אֵשׁ גִּיל?

דָּמִי שׁוֹתֵת, שׁוֹתֵת, שׁוֹתֵת;

פֶּסֶל צַעַר הַשּׁוֹתֵת דָּם –

מִי זֶה מַחֲרִיד אוֹתִי שָׁם?

אֲנִי עוֹמֵד, עוֹמֵד, עוֹמֵד;

פֶּסֶל צַעַר הַזָּז בְּדָמִי –

מִי זֶה רָן, כִּי חַי אֲנִי? –

ג.

שְׁתֵּי מֵאוֹת אִישׁ: בַּחוּרֵי יָהּ שְׁחוּמִים;

שְׁתֵּי מֵאוֹת אִישׁ; וְעֵינָם שֶׁמֶשׁ עוֹלָה.

מִי זֶה רָאָה אוֹתָם וְעֵינָיו לֹא נִסְתַּמְּאוּ?

שְׁתֵּי מֵאוֹת אִישׁ – וְהֵם מִבְּנֵי הַגּוֹלָה.

שְׁתֵּי מֵאוֹת אִישׁ: אַנְשֵׁי יְהוֹנָתָן

מְקִימֵי מִקְדַּשׁ חַיַּי, מְקַדְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ!

שִׁלְחוּ נָא רַגְלֵיכֶם, אֲנַשְּׁקֵן בְּדִמְעָתִי,

תְּנוּ נָא לִי הַפַּעַם לַהֲדוֹמְכֶם הִשְׁתַּטֵּחַ.