"גם קרוב לגיל תשעים הוא היה מתרגש בשיעור": עשור לפטירת בנו גרוס

כאשר תלמידיו ומוקיריו של בֶּנוֹ גרוס שומעים את שמו, הזיכרון הראשוני שעולה אצלם הוא מורה שלימד מחשבת ישראל מתוך בערה פנימית, מהסוג שלא מקובל למצוא בין כותלי האקדמיה. "בראש ובראשונה הוא היה מורה נפלא", זוכר פרופ' אבינועם רוזנק. "כשהוא עמד ודיבר הוא הלך והתחמם, עד שהרגשת שכולו נמצא בתוך השיח שהוא מדבר עליו. השיעור היה מבחינתו חוויה קיומית, הוא רצה לגעת במשהו אמיתי שעומד מאחורי האינטלקט. אצל בֶּנוֹ לא היה מצב שמדברים על משהו מתולדות המחשבה היהודית מבלי שזה נוגע בחיים. זו יכולת בלתי נפרדת מהיכולת להבין את הרעיונות הגדולים, והיא אפיינה באופן כללי את אנשי 'אסכולת פריז למחשבת ישראל'".

הרבנית דנה סליי, ראש מדרשת הרובע בירושלים, פגשה את פרופ' בנו גרוס ב"מכללה ירושלים" ונעשתה לתלמידה מסורה שלו. לימים נהגה להשתתף בשיעור הקבוע שמסר ביד הרב ניסים בירושלים. "הוא היה מגיע בהליכה נמרצת ומתחיל את השיעור הקבוע שלו בדיוק בזמן, בהתמדה אדירה", היא מתארת. "גם קרוב לגיל תשעים, הוא היה כמו אדם צעיר ברוחו ובגופו. תוך כדי השיעור הוא היה קם, מתרגש, חי את הדברים. כשתלמיד היה מצביע בשיעור כדי לשאול שאלה, פרופ' גרוס היה עונה בשאלה הקבועה, 'מה כואב לך'. מאחורי השאלה הזו עמדה תפיסה שכל קושיה אינטלקטואלית נובעת מחיפוש פנימי שדורש מענה".

גרוס, מורה וחוקר מוערך למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן, היה אחד מעמודי התווך של "אסכולת פריז" – קבוצת אינטלקטואלים ורבנים שחוללו את תחיית יהדות צרפת אחרי השואה - לצד דמויות כמו הרב ליאון אשכנזי ("מניטו"), עמנואל לוינס ואנדרה נהר.

"למרות השותפות הרעיונית, כל דמות בחבורה הזו נשאה קול ייחודי משלה", אומר בנו, ד"ר מיכאל גרוס. "מניטו שאב חלק ניכר מהגותו מתורת הקבלה, גם אם נטה להצניע זאת בהרצאות פומביות; בכנסים המפורסמים של 'אסכולת פריז' בצרפת שאליהם הגיעו רבים, אנדרה נהר היה אמון באופן מסורתי על הרצאות במקרא, בעוד לוינס התמקד בקריאה פילוסופית של התלמוד. אבי, לעומתם, הקדיש את חייו בעיקר למחשבת ישראל.בזמן ששלושת חבריו היו עמודי התווך של אותם כנסים אינטלקטואליים, הוא פעל במסגרות אחרות בצרפת. דרך פרשנות פילוסופית מעמיקה לטקסטים כמו ספר הכוזרי וכתבי המהר"ל מפראג, הוא ביסס את מקומו כמי שמעמיד את תחום מחשבת ישראל במרכז הגותו.

"החבורה הזו השכילה להטמיע יהדות שמחוברת בעבותות למודרנה, וזה לא דבר מובן מאליו. בצרפת של היום, הזרם הש"סניקי הוא הדומיננטי והוא נותן את הטון בחינוך היהודי, אבל הטיפוס של 'היהודי הצרפתי' – זה ששורשיו נטועים עמוק ביהדותו ובה בעת הוא מחובר למודרנה ואף משוחח עם הפוסט־מודרניזם – הוא חיוני ביותר. זו הבשורה שלהם, ואין לי ספק שיהדות צרפת יכולה לתרום מהמטען הייחודי שלה לאווירה הארץ־ישראלית גם כיום".

פרופ' רוזנק: "מתוך היכרותי עם חבורת האינטלקטואלים של יהדות צרפת, בֶּנוֹ היה ללא ספק מבכירי המחשבה הפילוסופית־אקדמית של אסכולה זו. החוט החורז את משנתם של אנשי אסכולת פריז הוא 'סוד אחדות ההפכים', שהוא עיקרון מכונן במחשבה היהודית כולה – בקבלה, בחסידות ובהגותם של המהר"ל והרב קוק. זו היכולת להתייצב מול המתח שבין אחדות לריבוי, מול האמת שבפרדוקס. בניגוד לדיכוטומיות של הפילוסופיה המערבית, שמפרידות בין גוף לנפש, התפיסה הזו רואה בחיים עצמם מארג פרדוקסלי, כאשר תפקיד האדם הוא להאזין למציאות הזו ברוב קשב ולמצוא בה את קולו של א־לוהים. בֶּנוֹ היה עוד קול חשוב במסורת הזו, שלצערי טרם זכתה להכרה מספקת".

לצד זאת, הרבנית סליי מספרת כי גרוס זכה להערכה גם מלב חוגי מרכז הרב. "הרב יהושע צוקרמן למשל העריך אותו מאוד – גם בעקבות העמל המשותף שלהם בהעלאת יהודי צרפת ובלגיה, וגם בשל עומק הבנתו בכתבי המהר"ל". יצוין גם כי גרוס קיבל באופן אישי רשות מהרב חיים דרוקמן, שהחזיק בידיו את הזכויות על הספר "אורות התשובה", לתרגם אותו לצרפתית.

למרות היותו חוקר ואיש אקדמיה, הוא שימש עבור רבים בתפקיד של מורה רוחני.

"זה לא 'למרות', מבחינתו לא הייתה כאן שום סתירה. הוא לא ראה את עצמו כרב ולא הסכים שיקראו לו ככה, אבל מבחינתי הוא לגמרי היה הרב פרופ' גרוס. העולם המחקרי שלו היה מלא יראת שמיים ואמונה. לא משנה מה למדנו, זה תמיד התחבר איכשהו לפרשת השבוע".

לפני כארבעה חודשים נערך בהיכל שלמה בירושלים כנס לציון עשור לפטירתו של גרוס ומאה שנים להולדתו. במענה לשאלה שעלתה שם מה היה אביו אומר על מצבה של היהדות כיום, השיב ד"ר מיכאל גרוס: "הוא היה אומר שמבחינה כמותית לימוד התורה מעולם לא היה במצב טוב יותר, ומצד שני הוא היה מודאג קצת מהרוח שנוטה ל'יהדות מסורתית', שבמובנים רבים היא רדודה ונתפסת לרבדים חיצוניים יותר של הזהות היהודית. הוא פעל כל חייו מתוך מחויבות לתוכן עמוק יותר, שיורד לייעוד התורה בכללותה".

הדימוי של דקארט

בנימין (בֶּנוֹ) גרוס נולד בשנת 1925 בשטרסבורג שבחבל אלזס, למשפחת מהגרים אורתודוקסית, שהייתה "דלת אמצעים ולא אינטלקטואלית באופייה", כדברי בנו מיכאל. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה והסיפוח הגרמני של אלזס, פונו כל יהודי החבל לדרום צרפת, לאזור שנשלט בידי ממשל וישי; בדיעבד, הצעד הזה הציל אותם מציפורני הנאצים. בעוד אביו גויס לצבא הצרפתי ונפל בשבי הגרמני, בֶּנוֹ ואימו התגוררו בעיר ליון, אימצו זהות בדויה וחיו בצל סכנת הגירוש. דווקא בתוך המציאות הזו חלה נקודת המפנה שעיצבה את עולמו, כאשר הוא פגש שתי דמויות מכוננות: הרב אברהם דויטש, ופרופסור אנדרה נהר.

דויטש, מנהיג עז רוח שהציל מאות יהודים בשואה, שיקם את יהדות אלזס וכיהן לימים כרבה של שטרסבורג, זיהה את הפוטנציאל בנער שלמד בבית ספר מקצועי של אורט, ומשך אותו משם אל מסגרת מחתרתית ששילבה בגרות צרפתית עם לימודי קודש. "עבור אבא זה היה המפגש הראשון עם יהדות שהיא לא רק מערכת של 'מצוות אנשים מלומדה'", מספר מיכאל. "במקביל, פרופ' נהר פתח את עיניו לחיבור בין ההלכה לפילוסופיה הכללית".

מתוך תודעה זו ניגש גרוס, עם תום המלחמה, למשימת השיקום של יהדות צרפת. בעודם רווקים צעירים חוללו גרוס וחבריו, תיאודור דרייפוס וברנארד פיקאר, תנועה שהתמסרה לחינוך היהודי בצרפת. בעוד חבריו מקימים מוסדות חינוכיים בפריז, גרוס, בן 23 בלבד, הקים בשטרסבורג בשנת 1948 את בית הספר "עקיבא". שמו של המוסד לא היה רק מחווה לתנא הגדול, אלא הצהרת כוונות חברתית־רוחנית: כפי שרבי עקיבא שיקם את עולם התורה מבין חורבות ירושלים, כך ביקש גרוס לזקוף מחדש את קומתה של יהדות צרפת אחרי השואה.

המוסד, שהחל עם שלושים תלמידים בלבד, צמח תחת ניהולו ל־450 תלמידים לאחר 25 שנים. גרוס הטמיע בתלמידיו את רוח "תורה עם דרך ארץ" מבית מדרשו של רבי שמשון רפאל הירש, תוך שהוא קולט ומשלב בבית הספר גם בנים ובנות למשפחות מהגרים מצפון אפריקה.

באותם ימים סוערים שלאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, גרוס היה מצוי בעצמו בתהליכי בירור וגיבוש של זהותו היהודית. לקראת נישואיו, ב־1950, שלח לרעייתו לעתיד מרים (כיום בת 97), מכתב שבו נתן ביטוי לתהליכי בירור הזהות שעברו עליו: "התמוגגתי לקרוא את מה שכתבת לי על הטבע ועל הדת", כתב, "אני עדיין חושב כי אין באמת 'דת יהודית'. קיים אורח חיים יהודי, ואין זה אותו הדבר. תכופות שאלתי את עצמי אם אין בגישה הדתית משום פחדנות ודחייה – דחיית האדם שבך... אני אוהב חיים חופשיים יותר שאין בהם כפייה, אך מצד שני אני יודע שאין להרחיק לכת יותר מדי".

באותו מכתב אימץ גרוס דימוי ששאל מהפילוסוף דקארט: "אדם תועה ביער. הוא הולך ימינה, שמאלה, צפונה, דרומה, בקיצור הוא מתבלבל ואינו מצליח לצאת. עליך לבחור כיוון ולהתמיד בו, וגם אם אינו מוביל למקום שאליו אתה רוצה להגיע, מובטח לך שיום אחד תצא מן היער. אינני סבור שאדם יתחרט על כך שהוא התגבר על הפיתוי, שכן בעצם המאמץ להתגבר יש משום סיפוק... אני זקוק לזמן נוסף של הרהורים", שיתף את כלתו, אך הבהיר את כוונותיו: "אכיר לך תודה מקרב לבי אם הודות לך לא יהיו כל ספקות בהתנהלות ביתנו: יהיה זה בית יהודי לכל דבר".

"התהליך שהוא מדבר עליו באיגרת היה יותר אינטלקטואלי ומחשבתי", מבהיר בנו מיכאל. "שמירת שבת וקיום מצוות תמיד היו, אבל רואים אצלו את הרצון להעמיק מעבר לשמירת מצוות, ללבן תובנות תרבותיות והיסטוריות, להעז לשאול שאלות גדולות".

התשובה אל הציונות

בשנת 1969, כאשר הקריירה שלו בצרפת נמצאת בשיאה, בחר גרוס לעלות ארצה. ההחלטה הזו נבעה מהדחף המשיחי שעוררה אצלו מלחמת ששת הימים, ומתחושה עמוקה ש"ההיסטוריה היהודית מתרחשת כעת בארץ ישראל", כדברי מיכאל. הוא השתלב כמרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן, ולימים מונה לדיקן הפקולטה למדעי הרוח. בבר־אילן הפך לדמות מרכזית ב"חבורה הצרפתית", שכללה גם את הפרופסורים תאודור דרייפוס ואליענה אמדו לוי־ולנסי, ודגלה בשילוב של פילוסופיה יהודית וכללית מתוך רוחב דעת.

מניטו מתאר את עלייתו לארץ באופן דרמטי, איך בן־לילה כל התורה שלו השתנתה בעקבות מפגש עם הרב צבי יהודה קוק. אצל אביך זה נשמע תהליך קצת שונה.

"בתחילת דרכו, אבא שלי לא התחבר לרב צבי יהודה. אימא שלי הייתה ציונית, אבל אבא שלי לא היה ציוני בשלב הזה – לא הרצליאני ולא קוקניק. בחיבור שלו על 'נצח ישראל' למהר"ל, לא תמצא ציונות. נדמה לי שבמערכת הבחירות הראשונה שלו כאן הוא הצביע לאגודת ישראל, לא למפד"ל. הוא ייחס חשיבות ל'דעת תורה', וסבר שגדולי ישראל לא יכולים לטעות. את ההגות של הרב קוק האב הוא גילה בשלב מאוחר יחסית, דרך הספרים 'אורות התשובה' ו'אורות הקודש'. בעיקר דיברה אליו התפיסה של 'תורת חיים', שלתורה יש דינמיות והיא מתפתחת, משתנה, פושטת ולובשת צורות חדשות לאורך ההיסטוריה. אבי מצא אצל הרב קוק יהדות שונה מהתפיסה החרדית שגורסת כי התורה כבר סגורה ומוגמרת, ואתה צריך רק להתאים את עצמך אליה. לאט לאט הוא נפתח לרעיונות הללו. הוא ומניטו גם עבדו יחד פה בארץ, כשמניטו הקים את תוכנית 'מעיינות' לסטודנטים מצרפת, ואבא לימד שם".

דמותו הייחודית של גרוס, מפעליו החינוכיים ותרגומיו לספרות יהודית הפכו אותו למנהיג רוחני של האורתודוקסיה הצרפתית, אך את שורשי השפעתו יש לחפש גם בעומק הגותו. במאמר שפורסם במקור ראשון לאחר פטירתו לפני כעשור, עמד פרופ' דב שוורץ, תלמיד ועמית של גרוס במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר־אילן, על הייחודיות של גרוס בנוף האקדמי. על פי שוורץ, גרוס "סירב להיכנע ולהצטמצם לאמות המידה הפילולוגיות והנוקדניות של מחקר מחשבת ישראל בדורות האחרונים", ועסק בה מתוך "פרספקטיבה רחבה של תולדות הרעיונות".

את יסודות המבט הזה הניח גרוס כבר בעבודת הדוקטורט שלו, שנכתבה בהנחייתו של פרופ' אנדרה נהר, על הספר "נצח ישראל" למהר"ל מפראג. גרוס חשף אצל המהר"ל "חוקיות וסדר במאורעות המשיחיים", והציע תפיסה היסטוריוסופית שביקשה לשבץ את הגאולה בתוך תולדות הרעיונות של האדם המודרני. תפיסתו ההיסטוריוסופית שרטטה "עולם בתהליך" והיסטוריה שנעה בין חירות לאחריות, ללא דטרמיניזם סיבתי מכאן אך גם ללא מקריות כאוטית.

התשוקה לדינמיות ולתנועה היסטורית ליוותה את גרוס גם במחקריו על רעיון התשובה. בספרו "תשובה וגאולה", המלווה את תרגומו ל"אורות התשובה" של הראי"ה קוק, סלל גרוס נתיב רעיוני רחב־יריעה שבו התשובה היא אבן הראשה ש"קדמה לעולם", עיקרון מטפיזי קוסמי שמוטבע בבריאה, תנועת חיים ושיבה אל העצמי שלא בהכרח קשורה לחטא. הוא שרטט את התפתחות מושג התשובה מהמקרא וספרות חז"ל, דרך ההגות של ימי הביניים וחסידי אשכנז, ועד הציונות הדתית בת ימינו. בהמשך לכך הוא ראה בציונות החילונית "תשובה לאומית", תנועה של שיבה למקור ולזהות.

התעקש ללמד בעברית

כדי להנכיח את התובנות הללו בעולם דובר הצרפתית, הפך גרוס למתרגם פורה. הוא התמודד עם טקסטים מורכבים כשתרגם לצרפתית חיבורים כמו "איש ההלכה" של הרב סולובייצ'יק ו"אורות התשובה" של הרב קוק, ואפילו ספרים קלאסיים כמו "נפש החיים" ו"רוח חיים" של רבי חיים מוולוז'ין.

לדברי פרופ' רוזנק, התרגומים של גרוס חרגו מעבר להנגשה הלשונית. תרגומו ל"אורות התשובה", אומר רוזנק, "מחלץ את הרב קוק ממעמד של מיסטיקה עמומה והופך אותו לשפה מושגית. הדגשת התשובה כעיקרון אונטולוגי ולא רק רגש דתי, ממקמת את הרב קוק בתוך תולדות הפילוסופיה תוך עמידה על מושגי חירות, אחריות וגאולה. דרך בנו גרוס, הרב קוק הפך לרב שפותח פתח לפילוסופיה של משמעות בתוך ההיסטוריה".

בשנותיו האחרונות פנה גרוס לחקור את הקיום האנושי דרך פריזמת השפה. בספרו "ברית הלשון: הרפתקת הדיבור במחשבת היהדות" - שראה אור בהוצאת ראובן מס, כמו שאר ספריו - ניתח גרוס את הדיבור כמאפיין הקיומי המרכזי של האדם. לצד המישור הבלשני שילב גרוס תובנות קיומיות והסביר כי הלשון היא ש"משחררת" את האנושיות החבויה באדם ומאפשרת את הדיאלוג עם הא־לוהי, כמו גם את היציאה מן העצמי אל הזולת.

גם מירושלים המשיך גרוס לשמש גשר חי ליהדות צרפת; הוא הופיע בטלוויזיה הצרפתית, ונסע ללמד בתוכניות מנהיגות יהודית בפריז. עם זאת, בשיעוריו בארץ לקהל דובר צרפתית, התעקש ללמד בעברית כחלק מתפיסת התחייה הלאומית.

לבני הזוג גרוס נולדו חמישה ילדים. ביום העצמאות של שנת 2006 פקד את המשפחה אסון: בנם הבכור, יואל, נהרג בתאונת דרכים בגיל 54, כאשר רכב על אופניו ומכונית פגעה בו. "אבי היה אז בן שישים. זאת הייתה חתיכת מכה, אף פעם לא מתגברים", אומר מיכאל.

הרבנית דנה סליי זוכרת את התקופה הזו כתלמידתו של גרוס. "מצד אחד היה אפשר ממש לראות את הכאב העצום, זה היה קורע לב, ויחד עם זאת, גם את ה'ובחרת בחיים' שלו. הוא היה אדם שמח גם אחר כך, הוא מעולם לא הפסיק לשמוח. הוא היה יקה אירופי כזה, אבל הרגשת תמיד שאתה עומד מול אדם עם מבט אופטימי על המציאות. הוא נהג לומר שאומנם יש אפשרות לצער ועצב, אבל כעמדה נפשית - 'יהודי מאמין לא יכול להיות אדם בדיכאון'. לדעתו זה חוסר אמונה. מי שלומד תורה, רואה את השפע של ה'. הוא נהג לומר שהטרגדיה היוונית היא אנטיתזה לעולמה של תורת ישראל".

בספרו האחרון, "עולם לא מושלם" (2008), דן גרוס במושג ה"חירות האחראית" ובמתח המתמיד שבין החירות האישית ובין המחויבות לאורח חיים יהודי מלא – מתח שהעסיק אותו מגיל צעיר, כפי שבא לידי ביטוי במכתביו לכלתו שציטטנו. לאחר פטירתו יצא לאור אוסף מחקריו ומסותיו, תחת השם "לבחור בחיים: היהדות במבחן העמידה מול העולם".

אזור נוחות

עשור לאחר פטירתו, מורשתו של גרוס מצויה בתחייה מחודשת. מול גלי האנטישמיות הגואים באירופה, והטלטלה העזה שטבח שבעה באוקטובר חולל בקרב יהדות העולם, שמו של המורה וההוגה משטרסבורג נקשר שוב במוסד חינוכי המבקש להעניק זהות יהודית למחפשי דרך – הפעם בלב תל־אביב. "חוג בנו גרוס", שמתקיים במסגרת "המקום", מרכז לתרבות יהודית, פונה לעולים צעירים דוברי צרפתית ומספק להם תוכנית הכוללת מפגשים חברתיים, סיורים בארץ, ולימוד מחשבת ישראל ברוח תורתו של גרוס. את המיזם מוביל, לצד משפחת גרוס, הרב גבריאל לוי, מנהל ארגון "שופר", הפועל להפצת תורה בקרב עולי צרפת.

"זכיתי לפגוש את פרופ' בנו גרוס כמה פעמים", אומר לוי. "הייתי בן 23 ורציתי להקים בית מדרש לסטודנטים בצרפת. הלכתי אליו לבקש עצות, וקצת התנצלתי שאני מנסה להוביל מהלך כזה בגילי הצעיר. הוא חייך ואמר לי, 'אתה לא יודע מה אני עשיתי בגיל 23'. הוא היה נטול גינונים ודיסטנס, ועודד אותי מאוד לפעילות".

כאשר אני שואל על עתידה של יהדות צרפת נוכח האנטישמיות הגואה, לוי מציע לראות את הדברים באופן מורכב יותר. "רוב רובה של יהדות צרפת היא בעלת רגש חם לישראל, אבל כשמדברים על עלייה, מדובר בעקירה מהסביבה המוכרת והנוחה. גם כיום, ועם כל האנטישמיות מסביב, בצרפת עצמה עדיין ניתן לחיות חיים נוחים מאוד באזורים מסוימים. התקשורת בצרפת מציגה את החיים בארץ באופן לא פשוט. מנגד, ברובע ה־16 או ה־17 בפריז אתה מרגיש ב'גן עדן יהודי' – מסעדות כשרות בכל רחוב, בתי ספר מפוארים. ולמרות הכול, בסופו של דבר זה גטו".

הבועה הזו, אומר לוי, נסדקת כאשר יוצאים מהמרחב הקהילתי אל האוניברסיטה או לעבודה. "במשרד בפריז הקולגה שלך יכול להיות פרו־פלסטיני קיצוני, ופתאום אתה כבר לא יכול לדבר בחופשיות על הרבה נושאים. תחושת הזרות הזו דוחקת באנשים לחשב את העתיד שלהם. הבועה הזו ספגה טלטלה עזה באירועי 7 באוקטובר, שחוללו אצל הצעירים מהפכה תודעתית. אנחנו רואים אותה עם התעניינות בתכנים סביב ישראל ברשתות, ולגבי עלייה לארץ".

מסלולו האישי של לוי משקף את המתח הזה. הוא גדל בצרפת להורים שהתקרבו ליהדות בהשראת מניטו ולוינס. אף שסומן כתלמיד מצטיין במסלול מדעי יוקרתי, "הסקרנות המטאפיזית" כלשונו הביאה אותו לישראל. לאחר עשור בעולם הישיבות הציוני הוא הגיע למסקנה שיהדות צרפת לא נחשפה לתורה מהסוג שהוא פגש בארץ. מאז הוא מקדיש את מרצו ל"הנגשת תורה ציונית ורלוונטית לדוברי צרפתית".

"בחוג בנו גרוס אנחנו מתמקדים בעולים בגיל 20 עד 35, אקדמאים ואנשי מקצוע שמוצאים את עצמם די בודדים, באתגר של בניית החיים מחדש", הוא מספר. "הצורך הראשוני הוא חברתי, איפה נמצאים בשבת ואיך מכירים בני זוג, אבל מעבר לזה מדובר באנשים ברמה גבוהה שמחפשים זהות יהודית בעלת תוכן. לפעמים מישהו מגיע וחושב שהוא יקבל רב מצחיק שיספר בדיחות על זוגיות, ומגלה שלומדים כאן מחשבת ישראל ותנ"ך ברמה גבוהה. ההיענות גדולה. אנחנו מארגנים שבתות בירושלים ובתל־אביב, ובכל שבת משתתפים כמאה צעירים איכותיים".

לוי משוכנע שאפשר להביא ארצה עוד עשרות אלפי יהודים מצרפת, ומותח בהקשר זה ביקורת חריפה על המנהיגות הרבנית בצרפת. "זו תורה שאין בה היסטוריה, אין בה 'חזרה לציון', מעין תחושה ששום דבר משמעותי לא קרה בהוויה היהודית כשעם ישראל חוזר לארצו. אי אפשר לחנך ליהדות מבלי שהחזרה לארץ תהיה במוקד".

כיצד נראה העולם הרוחני של יהדות צרפת כיום?

"קשה לצמצם אותו להגדרה אחת, בכל זאת מדובר בקהילה של כ־400 אלף איש. הרבה הרפורמית דלפין הורווילר הפכה לדמות המזוהה ביותר עם היהדות במרחב הציבורי בצרפת. היא מתראיינת ב'לה מונד', כותבת ספרים ונתפסת כדמות נאורה, למרות שהיא לא באמת מייצגת את הקהילה האורתודוקסית. רוב יהדות צרפת היא מסורתית, יוצאת צפון אפריקה, והמרחק בינה ובין הרפורמה עדיין גדול מאוד.

"בתוך העולם האורתודוקסי, אין ספק שהתודעה הציונית נחלשה בהשוואה לאנשי 'אסכולת פריז'. רוב רבני הקהילות היום קרובים יותר ברוחם לש"ס או לחב"ד. בתווך נמצאים רבני ה'קונסיסטואר', המודל הממסדי שקיים עוד מימי נפוליאון. הרב הראשי, חיים קורסיה, מדבר במונחים של 'אנחנו בשר מבשרה של צרפת'. יש להם מסר דתי פרטיקולרי, אבל הם רואים את עצמם חלק מהגורל הצרפתי. ישראל היא עבורם מקום נחמד לחופשה במזרח התיכון, לא מוקד של זהות לאומית שבה מתגשם חזון הנביאים. בית הספר שבנו גרוס הקים בשטרסבורג, 'עקיבא', נחשב עד היום למוסד חשוב, אם כי בהחלט לא מספיק ציוני.

"בפועל, התורה של מניטו או של דמויות כמו הרב אורי שרקי והרב שלמה אבינר, כמעט אינה מוכרת בצרפת של היום. השם 'מניטו' נישא כסמל של גאווה במוסדות יהודיים, אבל זו גאווה תיאורטית בלבד. מניטו היה ראש תנועת 'הצופים היהודים', תנועת הנוער היהודית הגדולה ביותר בצרפת שאחרי השואה. הממסד מתהדר במורשת שלו, אבל כשבוחנים את התוכן הממשי בשטח, הוא פשוט לא קיים. אם תאתגר את האנשים ותשאל: 'אתם רואים בעצמכם המשך של הדרך הזו, אבל מה מהגותו אתם לומדים?' – תגלה ואקום. בסופו של דבר, יהדות צריך להחיות בדמותו של הרב בבית הכנסת או המחנך בכיתה. כרגע, הכוחות האינטלקטואליים האלו פשוט לא נוכחים שם, כי רוב מי שהושפע מהם עלה לארץ".

מתי בעיניך חל ביהדות צרפת השינוי לכיוון יותר חרדי?

"זה קשור במידה רבה באחת הדמויות הדומיננטיות ביותר ביהדות צרפת בדור האחרון, הרב יוסף סיטרוק ז"ל. הוא היה נואם בחסד ובעל כריזמה אדירה, והוא קירב יהודים רבים לזהותם. יחד עם זאת, הוא העמיד במרכז את המודל של היהדות הישיבתית, והמקום של ארץ ישראל נדחק. אנחנו מנסים להחזיר את הקול הזה ולהפוך אותו לאלטרנטיבה חיה".