המשוררת שעלתה על גדותיה: פרידה מחדוה הרכבי

"זָרַקְתִּי אֶת הַמַּפְתְּחוֹת / וְהִשְׁאַרְתִּי דֶּלֶת פְּתוּחָה" ("ציפור שבפנים עומדת בחוץ", עמ' 143). התיאור הקצר הזה, שמסיים את אחד ממחזורי השירים של המשוררת חדוה הרכבי, יכול לתאר במידה רבה את שירתה ואת חייה: פתיחות רגשית חסרת מעצורים, כנה, שוצפת ופרוצה לרוחות שחצו את סף ביתה באבו־תור. היא הלכה לעולמה בבוקר יום ראשון השבוע, חודש לפני יום הולדתה ה־85, מותירה אחריה טביעת אצבע יפהפייה וחד־פעמית על השירה העברית.

הרכבי, שנולדה וגדלה בדגניה ב', הגיעה לירושלים כדי ללמוד אמנות בבצלאל, נשארה בעיר כל חייה ופעלה בה כציירת מחוננת ומשוררת גדולה. את תחילת דרכה בעולם השירה היא פילסה בעזרתה של לאה גולדברג, שבאותן שנים התגוררה אף היא בירושלים. יום אחד, סיפרה לימים הרכבי, היא אזרה עוז לצלצל מהטלפון הציבורי לביתה של גולדברג. זו ענתה לה בנזיפה על ההפרעה בין שתיים לארבע. הרכבי, קיבוצניקית עד לא מזמן, נבהלה והתנצלה, וגולדברג הזמינה אותה להראות לה את שיריה.

מאז ששיריה החלו להתפרסם בעיתונות הם התקבלו בהערכה רבה בעולם השירה. לאורך חייה היא הוציאה לאור תשעה ספרי שירה; האחרון שבהם, "הֵלִית, הֵלִית" (הקיבוץ המאוחד), יצא לאור בשנה האחרונה. שירתה של הרכבי זכתה בפרסים רבים, בהם פרס היצירה לסופרים ומשוררים ע"ש לוי אשכול, פרס אקו"ם על מפעל חיים בתחום הספרות, פרס יהודה עמיחי, פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג ועוד.

הרכבי הייתה גם ציירת שהציגה בתערוכות רבות, בהן כמה תערוכות יחיד, ואף אצרה תערוכות אחדות. ציורה המופשטים מאופיינים באותה עודפות והתפשטות של השירה שלה.

מותה של הרכבי הוא שלב נוסף בדעיכתו הארוכה של עולם השירה הירושלמי, שתסס במחצית השנייה של המאה העשרים, בייחוד בחבורה הקטנה שכללה את המשורר יהודה עמיחי, המשורר והמתרגם אריה זקס, המשורר ואיש הבובות מאבו־תור דניס סילק, וייבדל לחיים המשורר הרולד שימל, ששמר על חברות קרובה עם חדוה עד יומה האחרון, ושהיא מזכירה אותו גם בספרה החדש.

מי שהתגורר בדרום ירושלים פגש כנראה בחדוה – אישה קטנה עם רעמת תלתלים, חוצה את העיר במהירות, מרוכזת לחלוטין במחשבותיה. גם מי שנכח בעולם התרבות והשירה זכה כנראה לפגוש ולשמוע אותה מקריאה שירים על במות שונות, עם אותו טון מכושף שבו קראה כל שיר, של אחרים או שלה, במונוטוניות מאגית, חזרתית, אובססיבית, כזו שתואמת את הכתיבה שלה באופן מטריד ומרגש גם יחד.

של מי הכלבים האדומים

את שיריה של הרכבי אפשר לזהות מיד. יש לה קול ייחודי, חד־פעמי, ממכר. במאי 1971 פרסמה הרכבי שיר בעיתון "דבר", ובו השורות "וְרָאִיתִי תְּרָנִים צְהֻבִּים כְּעָשָׁן / וּכְלָבִים אֲדֻמִּים נִצָּבִים עַל יָדָם". בעקבות הפרסום צלצלה אליה המשוררת יונה וולך וטענה שהרכבי גנבה ממנה את "הכלבים האדומים". החזירי לי את הכלבים האדומים שגנבת ממני, דרשה. ואכן, נדמה שמשהו בשירתה של הרכבי קרוב לשורש נשמתה הפואטי של וולך. שתיהן כותבות שירה חשופה, רליגיוזית, לא מתנצלת, לא מהודקת ולא נכנעת לתכתיבים חיצוניים. אבל הרכבי המשיכה משם למחוזות נוספים, מחפשת ומוצאת את קולה האישי.

ככל ששירתה של הרכבי התפתחה, היא גם התארכה. אפשר לזהות כיצד משיר לשיר ומספר לספר, משהו נפתח ומשתחרר. משירים קטנים ומהודקים היא מגיעה למחוזות של שירה חזרתית שאין בה התחלה וסוף, שכל שיר בה הוא המשך של השיחה מן השיר הקודם. "תְּנִי לִי לָבוֹא / תְּנִי לָגֶשֶׁת / תְּנִי לִי לְהַגִּיד לָךְ / אֲנִי רוֹצָה רַק לְהַגִּיד לָךְ / לְהַגִּיד לָךְ לְהַגִּיד לָךְ / לְהַגִּיד וּלְהַגִּיד וּלְהַגִּיד" ("ציפור שבפנים עומדת בחוץ", 207). השירה של הרכבי היא שירה מדברת, שירה שמתחננת לקשב, שעולה על גדותיה, שתלויה כולה באפשרות השיחה עם האחר. שלושה מספריה נקראים בשמותיהם או בכינוייהם של הנמענים שלהם, וגם לאחרים יש נמענים; בכלל, לרוב שיריה יש נמען, לרוב נמענת.

הספר האחרון של הרכבי, שהנמענת שלו היא הלית ישורון, בתו של המשורר אבות ישורון שהיה המודל הפואטי הגדול והנערץ ביותר על הרכבי, הוא ברובו פנייה נרגשת, נואשת כמעט, אל הנמענת, הלית: "אֲנִי רוֹצָה לְהוֹדוֹת לָךְ שֶׁהִבְחַנְתְּ בִּי בְּדַרְכֵּךְ / שֶׁשַּׂמְתְּ לֵב אֵלַי / שֶׁהִבַּטְתְּ לַכִּוּוּן שֶׁלִּי / שֶׁקָּרָאת לִי בִּשְׁמִי". כך פותחת הרכבי את הספר, שאין בו כמעט שירים נפרדים, והוא מחולק לחלקים שביניהם שיר אחד ארוך ומתמשך, מעמוד לעמוד, בלי הפוגה, כולו רגש והיאחזות בקשר: "כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְשׂוֹחֲחוֹת, אֲנִי קְרוֹבָה כָּל כָּךְ / לָאֱנוֹשׁוּת. / אֲנִי מְאֻשֶּׁרֶת" (עמ' 52).

כשמביטים על החיבור בין הרכבי לישורון, אי אפשר להתעלם מן המשותף ביניהן. מעבר לדמות האב המשותפת, אבות ישורון, שתיהן אימהות שכולות. הרכבי איבדה את בנה, אלישע, בתאונת ירי כשהיה בן 27. היא כינתה אותו "מִיגוֹ", קיצור של "אמיגו", חבר, והוא היה כל עולמה. הקשר שבין אימא ובן, הייתה אומרת, הוא קשר חזק יותר מדת, מכל דת: "אֱלִישָׁע לְצִדִּי / וַאֲנִי לְצִדּוֹ / וְכָל הָאֵלִים / כּוֹרְעִים בִּתְפִלָּה / בַּעֲדִי, בַּעֲדוֹ..." ("ציפור שבפנים עומדת בחוץ", עמ' 133). אלישע מת בשנת 2003, ושנים בודדות לאחר מכן היא פרסמה את הספר "ציפור שבפנים עומדת בחוץ", ובו שירים מספרים קודמים ושירים חדשים. שם, לראשונה, הופיע מחזור השירים "מיגו", שלאחר מכן יהפוך לספר שלם שיעסוק כולו באובדן בנה.

מחזור השירים מכיל שורות קורעות לב על אהבה ועל אובדן: "הִשְׁתַּגַּעְתִּי בְּנַעַר מֻכֵּה יֹפִי שֶׁצִּמְרֵר אֶת הָאֲדָמָה, וְשׁוֹתֵק / הִשְׁתַּגַּעְתִּי בַּזִּיפִים הַשְּׁחַרְחָרִים שֶׁנֶּעֶרְמוּ כַּעֲשָׂבִים עַל לְחָיָיו / וְשׁוֹתְקִים" (עמ' 384). שירת השכול של הרכבי נעה בין כאב חשוף, פשוט ובועט - "הָשִׁיבוּ לִי אֶת מִיגוֹ שֶׁלִּי / הָשִׁיבוּ לִי אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שֶׁלִּי / הָשִׁיבוּ לִי אֶת הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים שֶׁלִּי / הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד הַיְפֵהפֶה שֶׁל הַנֶּצַח שֶׁלִּי" - ובין הטלת ספק בגבולות שבין שכול לשכול, בין החיים והמתים, בין שמיים וארץ: "מְחַבֶּקֶת אֶת הָרוּחַ / מִתְכַּנֶּסֶת אֶל תּוֹךְ הֲזָיָה אֲרֻכָּה" (הלית הלית, 57).

בלי טיפת זיוף

לפני שנה וחצי הוצאתי לאור את ספר השירה הראשון שלי. השירה הנשית, המתפרצת והמוזיקלית של הרכבי הייתה אחד המודלים שלי, ורציתי מאוד שהיא תקרא בערב ההשקה של הספר את אחד משיריי בטון המכושף שלה. התקשרתי, היא הזמינה אותי ואת נדב בן זוגי לבוא אליה. "נדבר, נכיר ואז נראה", אמרה. באנו. הבית שלה באבו־תור, מוקף בגינה ירוקה, היה מסודר ובהיר, שונה ממה שדמיינתי בעקבות שירתה הפרועה.

שלוש שעות שוחחנו איתה, על שירה, על פילוסופיה של השירה, על ירושלים ועל חיי הנפש. היא הייתה נעימה מאוד, כמעט חסרת ביטחון, אבל בלי טיפת זיוף. לא היה מקום למניירות, לנימוסים ריקים, רק לשיחה כנה, רק למה שמעורר ניצוץ בעיניים. ולה היה ניצוץ כזה. אישה בת יותר משמונים, שעוצמת חוויית החיים שלה לא הזדקנה לרגע. אישה שבגיל 84 מוציאה ספר אהבה לחברה כמעט בת גילה, וכותבת שם יותר מפעם אחת "אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל תְּשׁוּקָה", והתשוקה שלה מקבלת פנים שונות. זו התשוקה לקרבת האדם האחר, התשוקה "לְנַעֵר אֶת הַמָּוֶת", וגם: "הַתְּשׁוּקָה לְשֶׁקֶט לְאַחַר הֶחֳרָבוֹת. הַתְּשׁוּקָה לְהַקְשִׁיב לִזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל הֶחֳרָבוֹת // שִׁיר הוּא זְרִיחָה מֵעַל הֶחֳרָבוֹת" (הלית הלית, 167).

במחזור השירים "מיגו" כתבה הרכבי: "מֵאָז הִטְמִינוּ אֶת גּוּפְךָ בָּהָר / יוֹם יוֹם אֲנִי קְבוּרָה עִמְּךָ בָּהָר" (עמ' 370). השבוע הדימוי הזה הפך לממשי. הרכבי נקברה לצד בנה, על ההר הירושלמי, מלווה בקומץ חברים, בני משפחה, ובאנשי ונשות ספרות שבאו להעניק לה כבוד אחרון. אם היו משכילים להעניק לה את פרס ישראל, שהייתה ראויה לו, ייתכן שמותה היה מעורר הדים רחבים יותר, אך בעולמם של אוהבי השירה, חדוה הרכבי הייתה ועודנה משוררת עם מעריצות ומעריצים, תלמידות ותלמידים, מי שהראתה לנו איך אפשר לחיות עם דלת פתוחה, ולהכניס לשירה העברית טון נשי, מוזיקלי ואקסטטי שעולה על גדותיו ומציף את הכול ב"אָנַרְכִיָּה שֶׁל הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים" (הלית הלית, עמ' 149).

נועה שורק היא כותבת תוכן בבית אבי חי. ספר שיריה, "הרצון", ראה אור בהוצאת פרדס