"כבר אי אפשר בלי המוזיקה שלנו": האיש שהביא את התרבות המרוקאית למרכז

באמצע שנות השמונים נכנס למתנ"ס "תקוותנו" באשדוד יהודי לבוש חליפת שלושה חלקים, שהתעקש להיפגש עם מנהל המקום. המנהל, מוטי מלכא, הופתע לגלות שהאיש שנכנס למשרדו הוא לא אחר מהפייטן החשוב רבי מאיר עמר, שהגיש לו מודעה אודות חידוש מנהג "שירת הבקשות" בעיר. מלכא הופתע עוד יותר לגלות שהוא עצמו חתום על המודעה החגיגית.

"רבי עמר עלה לארץ ב־1964, וכבר בשבת השנייה לעלייתו ארצה הצליח לחדש את שירת הבקשות ולהקים את עמותת 'חברת דוד המלך'", מספר מלכא בהתפעלות. "כשהוא הגיע אליי באותו יום, שנים אחרי שהמנהג הזה פסק מלהתקיים בעירנו בעקבות מלחמות היהודים בין הפייטנים, ניסיתי להבין איך אני חתום על המודעה לצד העמותה שלו. אבל השאלה הגדולה באמת הייתה איך נצליח להביא את הפייטנים האחרים נוכח הסכסוך ביניהם, כשרבי עמר מוצג כפייטן הראשי באירוע. רבי עמר לא התרגש. הוא חייך והזכיר ש'מותר לשנות מפני השלום'. אם מישהו ירים גבה, אמר, הוא יגיד להם שמחדשים את המנהג בעיר כי לא נעים לסרב למלכא".

כך התחדשה שירת הבקשות בעיר אשדוד, מנהג עתיק יומין שמתקיים ברוב עדות המזרח באשמורת הבוקר במשך עשרים שבתות ברציפות – משבת בראשית, מיד לאחר שמחת תורה, ועד שבת זכור, השבת הקודמת לפורים. יהודי חלב נוהגים להמשיך את המנהג המוזיקלי עד שבת הגדול, השבת שלפני ליל הסדר.

"מדובר בחוויה רוחנית מהדרגה הגבוהה ביותר, עם מסורת של שנים ארוכות", מתאר מלכא. "בצפת הקבלית, הפייטנים נהגו לעבור בשבתות הללו ברחוב הראשי ולשיר בקולי קולות. במרוקו ובסוריה שרו את הנוסח הירושלמי, ואלה היו שבתות שיא של הקהילות שם. חידשנו את המנהג באשדוד בשבת חורפית במיוחד. ארבע לפנות בוקר, גשם זלעפות, אשתי אמרה לי 'אף אחד לא יבוא'. אני מגיע למתנ"ס, והאולם מלא עד אפס מקום".

לקראת שבת זכור של אותה שנה קיימו ב"תקוותנו" את מסיבת הסיום לשירת הבקשות השנתית ברוב הדר ועם שפע מעדני מלך, כלשונו של מלכא. "היו שם כל הפייטנים, טנורים וכנרים אגדיים ממקומות שונים בארץ, ואולם מלא בקהל. אבל אז התחילו לשיר, וההגברה חורקת. בשיא ההתעלות הרוחנית מפסיקים את השירה כדי 'למכור מצווה', לכיסוי הוצאות האירוע. יצאתי משם בהרגשה מעורבת. מצד אחד יש לנו כאן עושר תרבותי מאין כמוהו, ויש לזה דרישה. מצד שני, ההפקה חובבנית ומוגבלת באמצעים".

באותו רגע נזכר מלכא במורה שלו מהתיכון, יצחק בלנקשטיין מבארות־יצחק. "המחנך הדגול, האהוב והאוהב שלנו, לימד אותנו היסטוריה, וכשהגענו לפרק על יהדות ארצות ערב הוא אמר לנו לדלג על זה", מספר מלכא. "קפצתי ושאלתי: איך זה שיש לנו ארבעה־חמישה שיעורים על יהדות מזרח אירופה, וכשמגיעים לפרקים על יהדות ארצות ערב אנחנו מדלגים על זה? בלנקשטיין ענה: 'טוב ששאלת, אני מקווה שיבוא יום ואתם תכתבו את הפרק של יהדות ארצות ערב, כי בעליבות שזה כתוב כאן, זה לא ראוי ללימוד'. ואז הוא לקח את הספר וקרע את שלושת העמודים של הפרק. זה היה רגע מכונן בחיי. שנים רבות אחרי, בדרך חזרה מאותה מסיבת סיום של שירת הבקשות, הכול התחבר לי. הבנתי מה הייעוד שלי בחיים".

המסע שמלכא יצא אליו הביא אותו ליזום ולהקים שורת מפעלים לקידום המוזיקה האנדלוסית והפיוט היהודי. בשנת 2021 הוא הקים את "מטרוז – המרכז למוזיקה אנדלוסית ולפיוט בישראל", המהווה אבן דרך בפועלו. לאחרונה קיבל את עיטור נשיא המדינה לשנת 2025, הניתן לאישים שתרמו תרומה ייחודית למדינת ישראל. "מוטי מלכא פרץ חומות תרבותיות בתוככי החברה הישראלית, גיוון, שינה והעמיק את פס הקול הישראלי", נכתב בנימוקים למתן העיטור.

הכפר של משפחת אבוחצירא

מוטי מלכא (67) נולד במקנס שבמרוקו. סיפור ההיכרות יוצא הדופן של הוריו הביא לכך שמגיל צעיר הוא נחשף לסוגי מוזיקה שונים ומרתקים. "אימא גדלה בגוּרַאמָה, הכפר של שושלת אבוחצירא. סוף העולם שמאלה", הוא אומר בחיוך. "המוזיקה שם ברברית (של תושביה הקדומים של צפון אפריקה, לפני הכיבוש הערבי; א"ג), מוזיקה של מדבר עם דומיננטיות של תופים. ליהודים שם היה ערך מוסף מוזיקלי – הקובץ 'יגל יעקב' של רבי יעקב אבוחצירא, ראש השושלת של משפחת אלבז, כפי שנקראה במקור. זו סוגה פיוטית ומוזיקלית מיוחדת, טקסט ולחן ברמה גבוהה מאוד. יהודי המקום שילבו בין הדברים".

המוזיקה המדברית הייתה רק צד אחד של ההשפעות המוזיקליות שעיצבו את טעמו ובהמשך גם את מפעל חייו של מלכא. "אימא הייתה אלמנה צעירה עם תינוקת כשהאחים שלה הכירו לה את אבא, שגר במקנס", הוא מספר. "הם היו אנשי עסקים שעבדו על הציר שבין פאס למקנס, ושם הם הכירו אותו. אמרו לה שיש יהודי נחמד ומכובד בשם יעקב מלכא, יצרן נעליים וחזן בבית כנסת, אלמן עם שניים־שלושה ילדים. אבא הגיע עם חליפה, מזוודה ו'קאדו' – הרבה מתנות לכלה. אחרי שבועיים היא אמרה שהוא נחמד והסכימה לשידוך. אחרי שנישאו, אימא שלי הגיעה עם אחותי סימונה לשכונת היהודים במקנס בעקבות אבי".

מספר הילדים המעורפל שנמסר לכלה, רוחמה לבית שטרית, היה עמום במתכוון. "בבית שלו חיכו לה ארבעה ילדים לבושים יפה, מטופלים על ידי אוֹפּר. אימא אמרה לעצמה 'לא נורא, שיהיו ארבעה'. כעבור ארבעה חודשים גילתה שגם זו לא כל האמת. שכנה אמרה לה: יעקב בן אדם טוב, ובכל זאת כל הכבוד לך, בחורה צעירה ויפה כמוך, שהתחתנת עם אדם מבוגר עם שבעה ילדים".

רוחמה ההמומה עלתה עם בתה על המשאית הראשונה שיצאה ממקנס וברחה לבית הוריה. במשאית הבאה הגיע יעקב והתחנן על נפשו. אחרי שלושה שבועות, שכללו שיחות הרגעה מצד האם, סעודת מצווה נוספת ומתנות נוספות, רוחמה החלה לחוש שמדובר בשליחות אמיתית. ככלות הכול, מדובר בילדים טובים ומחונכים. "אימא חזרה עם אבא למקנס, ונולדו להם עוד שישה ילדים. אני הראשון שבהם. יחד אנחנו 14 אחים, ששומרים על קשרים אמיצים.

"גדלתי בבית עם מנעד רחב של עושר מוזיקלי, כי הדודים שלי משני הצדדים היו מוזיקאים גדולים", מספר מלכא. "בזמנים ההם לא גדלנו רק במשפחה הגרעינית; ההשפעות היו של המשפחה הרחבה. המוזיקה העירונית של מקנס הייתה עולם אחר מהמוזיקה המדברית של גוראמה. זו מוזיקה אנדלוסית קלאסית, עם השפעה צרפתית בולטת. בעבר קראו לה מוזיקה ערבית־מזרחית, כעת מצאו לה מינוח תקין פוליטית – מוזיקה ירושלמית", מחייך מלכא. "המוסלמים מבצעים את אותה מוזיקה עם שירה ערבית, ואנחנו עם שירת קודש. היהודים כתבו פיוטים על אותם לחנים".

ב־1963 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בפרדס־חנה. "העלייה ממרוקו היא עלייה ציונית עוד לפני הציונות", הוא אומר. "גדלנו על 'ותחזינה עינינו', כך שהשאלה לא הייתה אם לעלות לישראל אלא מתי. הערגה לציון הייתה תמיד. הציונות העכשווית, של מאה השנים האחרונות, היא ציונות ממסדית, אבל צריך לזכור שהיו משפחות שהגיעו ארצה לפני הקונגרס הציוני הראשון. את תל־אביב הקימו משפחות שלוש ומויאל. זו היסטוריה שטרם נלמדה כראוי".

מפרדס־חנה הוא זוכר מגורים בווילה מקסימה, ואת חנות הנעליים שפתח אביו, "המילה האחרונה בתחום, שהוא הביא מיפו. לקח לו זמן להבין שנתנו לו חנות באחורי המושבה, זבוב לא עבר שם. אז הוא חזר לייצר נעליים, הפעם אורתופדיות, לנכים. אימא שלי לא ידעה קרוא וכתוב, אבל הייתה מוכשרת בצורה שקשה לתאר. היא שיחקה בשבעה סרטי קולנוע בלי לקרוא תסריט. היא הסבתא ב'אל עצמי', אחת הדודות ב'שבעה', ועוד ועוד. הייתה לה תעוזה שקשה למצוא".

מלכא עצמו היה בן חמש כשהגיע ארצה, אבל הוא זוכר היטב את השכונה היהודית במקנס, ומעיד כי תלמוד־התורה שם השפיע משמעותית על התאקלמותו פה. "שמו אותי בגן ילדים בפרדס־חנה, אבל אחרי זמן קצר הגננת אומרת לאימא שלי: בן פורת יוסף, הילד יודע את כל האותיות והמספרים – הוא יודע את 'אדון עולם', 'שמע ישראל', 'ברוך שאמר', הכול בעל פה. אז העבירו אותי לצריף של בית הכנסת הפרסי, שם למדו תלמידי כיתה א'. תוך כמה שבועות המורה החדשה אמרה לה את אותו הדבר. למחרת אימא שלי שמה אותי בבית הכנסת המרוקאי, שם למדו תלמידי כיתה ב'. יצא שבאותה שנה הייתי בגן חובה ובכיתות א' וב'.

"זה לא שהייתי גאון, ממש לא", מדגיש מלכא. "כל הילדים במקנס למדו קרוא וכתוב כבר בגיל שלוש, ובגיל שלוש וחצי כבר ידעו את כל התפילות, קריאה וכתיבה. כשאתה גדל על ברכי התנ"ך מגיל צעיר כל־כך, יש לך עושר לשוני מדהים. בשבת, סביב פרשת השבוע, ההפטרה והתפילות – העברית הייתה נוכחת מאוד. כך שכשעלינו לארץ כולנו כבר ידענו עברית, גם הבנות. היו להן מסגרות משלהן בבתי ספר של אליאנס. האחים הגדולים ממני הם דוברי צרפתית. בבית דיברו מערבולת של צרפתית ומרוקאית".

יותר מפרנק סינטרה

חמש שנים אחרי העלייה עברה המשפחה לאשדוד, שבה מתגורר מלכא עד היום. "גרנו ברחוב משמר הירדן המיתולוגי, כולם סביבנו במשפחות של שישה ועשרה וארבעה־עשר ילדים. היו שם קהילה פרסית, קהילה אספניולית קטנה, קהילה רומנית, תוניסאית, והדומיננטית מכולן – הקהילה המרוקאית. 'זרע אברהם' היה בית הכנסת המרכזי בעיר, ורבי מאיר עמר היה הפייטן המיתולוגי שם. הוא היה קרוב לפייטן הדגול רבי דוד בוזגלו, והיה מביא אותו לבית הכנסת. היה לנו בשכונה תלמוד תורה ברמה גבוהה, בסגנון שהיה לנו במרוקו".

אחרי שירותו הצבאי למד מלכא מדעי המדינה וכלכלה באוניברסיטת בר־אילן, ובהמשך עבד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". בתפקידו הבכיר והאחרון שם היה מנהל הפנימייה. "מחזור פ"ז שלנו עשה דבר חסר תקדים בישראל והקים יישוב על הר טרשים וסלעים, בלי שום גב של תנועה מיישבת", הוא אומר בגאווה. "החניכים שלי היום הם כבר סבים וסבתות, אבל ביוזמת חיים פרי, שגם קיבל את עיטור הנשיא, וחברי פנחס בוסקילה, מנהל אורד, הקמנו עם החניכים שלי ושלו את הושעיה שבגליל. זה דבר מדהים".

"כששולמית אלוני הייתה שרת החינוך והתרבות קיבלנו תשובות שליליות לכל תקציב שנדרש לנו. הלך המחשבה היה: אם ניתן לכם תקציב, מה יקרה אם פתאום עולים מאפגניסטן או מהודו יחליטו גם להקים תזמורת? למדתי שרבים מממי שזועקים עצמם לדעת בסוגיית זכויות האדם, רוממות השוויון בגרונם אך אי־שוויון במעשיהם"

אחרי שפרש מעבודתו במקווה ישראל חזר לעירו אשדוד, וניהל את המתנ"ס העירוני "תקוותנו" עד שנת 1999. "היו לנו שם אנרגיות חיובית ופעילות ברמה גבוהה, אבל גם מאבקים תמידיים. ב־1988 הקמנו את 'המרכז לפיוט ושירה' יחד עם סגן ראש עיריית אשדוד, אלי בן־חמו ז"ל, בעצמו חזן ופייטן דגול. הגשנו את תוכנית העבודה לראש העיר אז, אריה אזולאי, שנהג איתנו בנדיבות והכניס את המרכז לספר התקציב. אזולאי ביקש שאשלב שם את סמי אלמגריבי. צריך להבין, בעולם של צפון אפריקה – יהודים ושאינם יהודים – אלמגריבי זה כישרון שהוא קצת יותר מפרנק סינטרה. פתחנו קורסים לשירת בקשות ולפיוט, הרמנו הופעות של חזנות ספרדית וקונצרט שנתי. רבי עמר היה מופקד על שירת הבקשות עם רבי דוד אדרי, שהפך בעצמו לשם דבר".

הם החלו לקיים קונצרט קבוע באשדוד, ובהמשך התרחבו וקיימו עשרה קונצרטים שנתיים ברחבי הארץ. "הבנו שיש לזה קהל ושיש לנו נגנים מצוינים ומקצוענים, אז התחלנו להניע את עניין התזמורת כגוף נפרד מהמקהלות והקורסים, והקמנו את מה שנקרא היום 'התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד'. אלמגריבי שר וניגן כמעט בכל הקונצרטים. הוא באמת יותר גדול מפרנק סינטרה, מוזיקאי ברמות־על, אבל גם לו זה היה קשה. גם זובין מהטה לא מנצח על כל הקונצרטים של הפילהרמונית".

העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר סיפקה לתזמורת תוספת רעננה. "ראיתי בין העולים מורים למוזיקה – צ'לו, כינור, מנדולינה. אלמגריבי ביקש שאצרף אותם, אבל בניגוד לנגנים שלנו, הם מנגנים רק לפי תווים וזו בעיה. אלמגריבי אמר לי: אל תדאג, אני אכתוב להם תווים. כך היו לנו בתזמורת 11 נגנים בלי תווים לצד 11 נגנים מבריה"מ עם תווים. אלמגריבי היה פרפקציוניסט, ערך 12 חזרות לכל קונצרט. אין חיה כזו, בדרך כלל עושים גג ארבע חזרות. לימים הוא עבר לקנדה ונפטר שם ב־2008. זכיתי להביא את עצמותיו לאשדוד. היום יש גרסאות כיסוי לביצועים שלו מלפני שמונים שנה".

ניסיונותיו של מלכא לקבל תמיכה ממשלתית עבור התזמורת נתקלו במחסומים ובדעות קדומות. "לממסד היה קשה עם זה מאוד", הוא אומר. "מבחינתם, הדמויות סביבי ב'מרכז הפיוט והשירה' היו דמויות של האתמול. כששולמית אלוני הייתה שרת החינוך והתרבות, קיבלנו תשובות שליליות לכל תקציב שנדרש לנו. כמה היה קשה מולה כשניסינו להקים את התזמורת האנדלוסית. כל הסביבה שלה הייתה עם אותו הלך מחשבה: אם ניתן לכם תקציב, מה יקרה אם פתאום עולים מאפגניסטן או מהודו יחליטו גם להקים תזמורת? התקציב הראשון שקיבלנו היה מלווה במכתב בכתב ידה: 'שמחים להודיעך על 10,000 שקלים מתקציב הפרויקטים' – כלומר תקציב חד־פעמי, לעג לרש. שם למדתי שהרבה ממי שזועקים עצמם לדעת בסוגיית זכויות האדם, רוממות השוויון בגרונם אך אי־שוויון במעשיהם. כתבתי מכתב לתנועה לזכויות האזרח, מיסודה של אלוני עצמה. הם ענו שהם מטפלים בפניות פרטיות בלבד, עניתי שאני אדם פרטי. אני רוצה להקפיד על 'אחרי מות קדושים אמור', אבל קשה לי".

השינוי הגיע במהלך כהונתו של הרב יצחק לוי כשר החינוך והתרבות. "הוא הציל את התזמורת", אומר מלכא. "את המהפכה האמיתית הביאה השרה מירי רגב, שמגיעות לה כל הברכות. היום השר מיקי זוהר מעצים את מה שרגב התחילה, ומסדיר תקציבים ראויים לכל התרבויות, ללא יוצא מהכלל. הדבר הכי משמעותי הוא שהיום אי אפשר להרוג את הילד הזה. זכיתי לא רק להפוך את המוזיקה הזו לנחלת הכלל, אלא שזה תפס אחיזה והכרה. היום זה חלק מרכזי מהמנעד הרחב של התרבות בישראל, שכבר אי אפשר בלעדיו. גם אם יבוא פקיד או שר עוין, הוא כבר לא יוכל לו. כמו ששר שלא אוהב מוזיקה קלאסית מערבית לא יוכל לשבש את התקציבים שהיא מקבלת, כך כעת עם המוזיקה שהביאו יהודי צפון אפריקה וארצות המזרח. כך ראוי; המדינה שלנו היא הבית של כל תפוצות ישראל, וכל קהילה צריכה להביא את אוצרות התרבות שלה, כדי שכולם ייהנו מהאוצרות הללו. כמו שקרה בתחום האוכל – אין רק גפילטע פיש אלא מאכלים מכל התפוצות, וכולם נהנים מטעמים של תרבויות שונות – כך גם במוזיקה".

ב־1994 צירף מלכא לניהול התזמורת כמה חברים צעירים, בהם חבר ילדותו ד"ר יחיאל לסרי, היום ראש העיר אשדוד, שהיה יו"ר התזמורת. "חתרנו למיסוד התזמורת כמוסד מוזיקלי עצמאית, כמו כל תזמורת". וכך התזמורת האנדלוסית, שהחלה את דרכה בצניעות בשנות השמונים, הפכה לאייקון ישראלי ובשנת 2006 זכתה בפרס ישראל. "ליחיאל לסרי ולי הייתה הזכות לקבל את הפרס בשם התזמורת", מציין מלכא. "זו הייתה הפעם הראשונה שמקבלי הפרס על מפעל חיים היו עדיין עם שיער שחור", הוא מחייך. בהמשך זכה מלכא גם בפרס מפעל חיים מטעם אמ"י, ארגון אמני ישראל, לשנת 2019, ובפרס גאון, המוענק לחוקרי ומקדמי תרבות יהדות ספרד בישראל, לשנת 2018.

המאמן אינו שחקן

הזכייה בפרס ישראל לא גרמה למלכא לנוח על זרי הדפנה. "למחרת הזכייה, כשכולם סביבי עדיין באופוריה הבנתי שיש לי ייעוד גדול יותר", הוא אומר. "התחלתי לכתוב תוכנית להקמת 18 פרויקטים לשימור המורשת והתרבות היהודית מארצות ערב. מאז אני במסע הנפלא והמאתגר הזה, וברוך ה' יש גם הרבה הצלחות. רגע אחד אנחנו בהופעת ענק של התזמורת האנדלוסית בסנטרל פארק בניו־יורק, וארבעה ימים אחר כך מופיעים מול שמונים איש בירוחם".

לצד הקמת התזמורת האנדלוסית ייסד וניהל מלכא את הפסטיבלים "מדיטרנה" ו"אושפיזין מוזיקלי", וכן את ה"אשדודשירה"; תחת מטריית מרכז מטרוז הוא כונן את פרס "תור הזהב", המוענק על תרומה יוצאת דופן לקידום המורשת והתרבות היהודית, את תחרות הקמנצ'ה והכינור המזרחי על שם המוזיקאי ישועה אזולאי, ואת תחרות העוד הבינלאומית על שם סמי אלמגריבי. כמו כן הקים את אנסמבל פייטני מטרוז ואת התזמורת האנדלוסית הישראלית אשקלון. בימים אלה מונה למנהל התזמורת בני וקנין, שהיה ראש העיר אשקלון בשנות התשעים.

"ההופעות המוזיקליות כרוכות בעלויות גבוהות, ואחד הדברים שביקשתי לעשות בהקמת מטרוז זה להצליח להוציא אותן לפועל. אנחנו מקיימים יותר מתשעים קונצרטים בשנה ברחבי הארץ בבתי כנסת", מספר מלכא, ומבהיר כי "בנוסף להיותם מרכזי תפילה, שזה הכי חשוב, בתי הכנסת הם גם מרכזים תרבותיים". פירוש המילה מטרוז הוא רקמה, אריגה: "ביקשתי לעשות מעשה רקמה בתוך החברה הישראלית – בין אשכנזים לספרדים, בין הדור הישן לדור הצעיר, בין דתות ותרבויות, גברים ונשים. ברוך ה' זה מצליח מאוד".

אחד המוסדות שהוקמו במסגרת מטרוז היא הסדנה האנדלוסית לוד־אסווירא, המתקיימת מדי שנה לסירוגין – בעיר לוד ובעיר הציורית אסווירא שבמרוקו. "12 זמרים מוסלמים משם, עם 12 פייטנים שלנו, מופיעים יחד. באחד הפסטיבלים באסווירא, הקונצרט נמשך מחצות עד שלוש לפנות בוקר. זה היה בשבת, ומתוך כבוד אלינו הם הופיעו בלי הגברה. בפברואר האחרון ההרכב המיוחד הזה הופיע בארץ, בראשות רבי דוד אדרי האגדי, ובליווי אנסמבל נגני האנדלוסית הישראלית אשקלון. השבוע הם הופיעו בדימונה, בטקס הנעילה החגיגי של תחרות הקמנצ'ה והכינור המזרחי. בתחילת ינואר תתקיים תחרות העוד הבינלאומית – אירוע הדגל של מוזיקת המגרב והמוזיקה האנדלוסית בישראל. יומיים של תחרות במכללה האקדמית אשקלון, עם טובי הנגנים מרחבי הארץ, ואנחנו מאוד מתרגשים לקראתה. מופע הסיום יתקיים בהיכל התרבות בעיר".

מלכא חי את הנושא בכל נימי נפשו. הוא בקי בשמות פייטנים וענקי תרבות שונים, מזכיר אותם בזה אחר זה, בהערכה ובאהבה. במהלך שיחתנו הוא שולף את הספר "שיר ידידות", המרכז את פיוטי שירת הבקשות, מדפדף בו ואומר: "תראי איזה עושר תרבותי יש פה, זו הנוּבָּה האנדלוסית, כל נובה מתארת חלק אחר ביממה. בחתונות הראשונות של הילדים שלי הייתי קונה ספר פיוטים קיים ומכניס בתוכו מקאם מיוחד לחתן ולכלה. בחתונה האחרונה תפרנו עם הפיוטים שירים מהתרבות הישראלית כולה. השיטה היא להכניס בתוך הפיוט שיר אחר מאותו מקאם – מבנה מוזיקלי בשירה המזרחית – וככה תפרנו באמצע פיוט, באותו סולם מוזיקלי, ניגון חסידי, שיר ים־תיכוני או שיר ארץ־ישראלי".

אתה חי את המוזיקה הזו מינקות, איפה אתה עצמך בתוך זה?

"לצערי אני זייפן", עונה מלכא בחיוך. "המקסימום שאני יכול זה להצטרף לשירת רבים. פיוט זה אמנות, מקצוע. אני כנראה כמו דור המאמנים הקודם בספורט, שהיו מאמנים טובים אף שהיו שחקנים כושלים. עם הזמן למדתי גם לשבת בקהל ולא להסתובב עוד מאחורי הקלעים. יש מנהל במה, הכול בסדר".

הפרויקט החדש מבית מטרוז הוא "כולנו פייטנים", שרץ במערכת החינוך ברחבי הארץ. "בכל מפגש כזה מגיעים נגנים ופייטנים למוסד החינוכי ומלמדים שורה של פיוטים. ארבעה זוגות של נגן ופייטן מלמדים במקביל בארבע כיתות במשך שעתיים, ובשעה השלישית כל הכיתות מתכנסות לשירת רבים של מה שהם למדו".

אפשר לומר שהצלחתם להחזיר את עטרת התרבות של יהדות ארצות ערב?

"הקהל מצביע ברגליים", עונה מלכא, שכתובת ביתו באשדוד, אגב, היא רחוב ג'ו עמר פינת סמי אלמגריבי. "לפני כחודש הופיעה התזמורת הישראלית אשקלון בהיכל התרבות בתל־אביב עם 26 נגנים. זה דור חדש, וגם אלה שמנגנים עם תווים הם כבר צעירים שנולדו בארץ. יחד הם ניגנו את המוזיקה האנדלוסית הקלאסית בחדווה ובשמחת חיים. היה תענוג לראות את זה. הפתיחות מצד הקהל מרגשת. כפר גלובלי אמיתי. עדיין יש לצערנו תאים של דעות קדומות, זה לא ייעלם, אבל זה הולך וקטן. יש לנו בקהל ציבורים מכל קהילות ישראל, אפשר רק לברך על זה".