חמשת העקרונות של האיש שסירב לפשרות עם רודנים

לישראלי המתבונן מבחוץ על התנועה השמרנית באמריקה לא חסרות סיבות לדאגה. נכון, בבית הלבן יושב מי שבצדק נכון לכנותו כנשיא האמריקני האוהד ביותר שידעה מדינת ישראל, ולא זה המקום למנות את רשימת הצעדים הפרו־ישראליים שנקט ממשל טראמפ. קשה גם להכחיש כי רמת שיתוף הפעולה המוסדית והצבאית בין המדינות קרובה, הדוקה ומיטיבה, באופן חסר תקדים במובנים רבים. ואולם מעל פני השטח מתחוללים שינויים רדיקליים ומסוכנים. קולות של בדלנות מחמירה נמצאים בנסיקה, ולצידם רוחות של אנטישמיות בולטת וארסית נושבות בגלוי, ללא חשש ומורא. אלה מאיימים על הקשר המיוחד עם מדינת ישראל ולמעשה על חוסנו של הסדר הבינלאומי כולו.

במידה לא מבוטלת, השינוי החד והמהיר שהימין האמריקני חווה בשנים האחרונות הוא תגובת־נגד לרדיקליזם של השמאל האמריקני. ככל שהשמאל הפרוגרסיבי הלך והקצין, כך הימין האמריקני החל מושך בתגובה לקצה השני. באש נלחמים באש, ורדיקליזם פוליטי אחד מעמתים עם רדיקליזם פוליטי אחר. ואולם, תהיה זו טעות לחשוב שהימין הפופוליסטי אינו אלא תגובה לשמאל. למעשה, הימין הפופוליסטי החדש מבטא בראש ובראשונה מרידה דווקא בצורה מסוימת של שמרנות, או ליתר דיוק ניאו־שמרנות (Neoconservatism), תפיסה שעיצבה והובילה את מחנה הימין באמריקה לאורך המלחמה הקרה.

מי שמילא תפקיד מוביל בתנועה זו הוא מבקר הספרות, העורך והאינטלקטואל הציבורי היהודי נורמן פודהורץ, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 95. פודהורץ נולד בשנת 1930 למשפחה של יהודים שהיגרו לחופה המזרחי של אמריקה. רובע בראונסווייל בברוקלין, שבו גדל, היה אזור יהודי תוסס מבחינה תרבותית ופוליטית, כאשר רבים מהיהודים החזיקו בעמדות שמאל סוציאליסטיות. הזדהותם המסורתית של היהודים עם השמאל האמריקני "הישן", זה שבסיס כוחו נבע ממעמד הפועלים והמפלגה הדמוקרטית, עתידה הייתה להעסיק את פודהורץ שנים קדימה, במיוחד לאחר שחצה את הקווים, אימץ את השמרנות האמריקנית ותמך במפלגה הרפובליקנית תחת הובלתו של רונלד רייגן. נטישת השמאל הייתה אולי האירוע המרכזי ביותר בחייו של פודהורץ, בדומה ללא מעט אינטלקטואלים אחרים במהלך המאה העשרים. בשנת 2004 היה זה נשיא רפובליקני, ג'ורג' בוש הבן, שהעניק לו את מדליית החירות הנשיאותית.

בשלב מוקדם מאוד בחייו התאהב פודהורץ בשפה האנגלית והחליט להניח את האידיש מאחור, אף שלכל אורך חייו גילה בקיאות מרשימה, הזדהות עמוקה ואהבה חמה לעולם התוכן היהודי. פודהורץ החליט לעשות שימוש ביכולותיו הלשוניות ובכישרונו לנסח ביקורות חודרות ונוקבות, כדי לעצב באמצעותן את האקלים האינטלקטואלי. בהשפעתו של מבקר הספרות היהודי מאוניברסיטת קולומוביה, ליונל טרילינג, הפך גם פודהורץ למבקר חד־אבחנה. איכויותיו כמבקר ופרשן באו לידי ביטוי מלא כאשר הפך לעורך הראשי של כתב העת "קומנטרי", משרה שהחזיק בה לא פחות משלושים וחמש שנים, מ־1960 ועד אמצע שנות התשעים.

תחת הובלתו של פודהורץ הפך "קומנטרי" לאחת הבמות המשפיעות ביותר על הזירה הפוליטית והאינטלקטואלית של אמריקה. לצד כתב העת "נשיונל ריוויו", הפך קומנטרי לבמה של מחשבה שמרנית מעמיקה, יצירתית ומאתגרת. קומנטרי היה אחד מאותם כתבי עת בודדים שסטודנטים קראו בהיחבא, כחיסון־נגד להבלים הפרוגרסיביים ששטפו את האקדמיה. קומנטרי הציג משנה שמרנית רהוטה, עמוקה, משכנעת ומשפיעה, וזאת הודות לשכל הישר של פודהורץ.

לצד עבודתו כעורך, פרסם פודהורץ רשימה ארוכה ומכובדת של ספרים וביקורות, שרבות מהן רלוונטיות היום לא פחות משהיו רלוונטיות במועד פרסומן. רצונו של פודהורץ להשפיע, לשנות ולעצב את אמריקה ניכר מכל אחד ואחד מכתביו. שנינות ואף בוטות היו חלק מהעניין, כמו גם היעדר מורא לתקוף "תותחים" כבדים ולגעת בסוגיות נפיצות. כך, למשל, תקף פודהורץ את הפילוסופית חנה ארנדט שתיארה את הרוע של אייכמן כ"בנאלי": "קשה לחלוק על הברק שבטיפולה של מיס ארנדט בדמותו של אייכמן בעיני כל קורא בלתי־משוחד", ציין פודהורץ, "ואולם בה בעת, קשה למצוא דוגמה מאלפת יותר לאותה פרברסיה אינטלקטואלית העלולה לצמוח מן הרדיפה אחר הברקה — כאשר תודעה המוקסמת מזריזותה שלה ומתאהבת בגמישותה מבקשת לייצר אפקט מסנוור”.

פודהורץ לא חסך שבטו גם מיהודי ארצות הברית שאת דבקותם בליברליזם כינה "דת חדשה", "סכלות מפעימה" ונאיביות יהודית טיפוסית. בעיני פודהורץ, הליברליזם לא היה מסוגל לספק תפיסה מורכבת דיה של המציאות. הליברליזם, לשיטתו, היה "צירוף של עמדות המתאימות אך ורק לתמימים, לחסרי ניסיון ולפזיזים — בקיצור, לבלתי־בשלים. הליברליזם הוא פילוסופיה חסרת כבוד עצמי, ואף מסוכנת לאימוץ עבור האומה המובילה במערב". פדוהורץ לא היסס לבקר גם את רונלד רייגן, על מה שזיהה כמדיניות הססנית ופייסנית מדי כלפי ברית המועצות. בהמשך הוא דחה את צווי התקינות הפוליטית והכריז שהמערב נמצא בעיצומה של מלחמת עולם רביעית - מול האסלאם הרדיקלי. המלחמה הקרה הייתה לדידו מלחמת עולם שלישית, שבה ניצחה ארצות הברית. 

אין פשרות עם רודנים

מה הייתה אפוא תפיסת העולם הפוליטית־שמרנית של פודהורץ? מהי בעצם אותה ניאו־שמרנות שהוא היה ממנסחיה הבולטים? וחשוב לא פחות: האם הניאו־שמרנות עודנה רלוונטית בימים של עלייה נמרצת של פופוליזם?

חמישה הם מאפייניה של הניאו־שמרנות, שאותה ניסח פודהורץ אולי יותר מכל אחד אחר: המאפיין הראשון הוא אהבה עזה לארצות הברית של אמריקה. בעוד שאינטלקטואלים ליברלים מובילים ראו את תפקידם כמבקריה המיומנים של החברה, התרבות, הכלכלה והפוליטיקה האמריקנית, ניאו־שמרנים מסוגו של פודהורץ שמו לעצמם למטרה להגן על אמריקה מפני מבקריה. פודהורץ חשב שארצות הברית היא האומה המופלאה ביותר שידעה האנושות, ניסוי מפואר בחירוּת שיש לשמרו, לחקותו ולהעבירו לדורות הבאים. היכן שאחרים מצאו דיכוי, נישול, הדרה, גזענות ואימפריאליזם, פודהורץ זיהה חופש, הזדמנות, דמוקרטיה, חוק־וסדר וממשל מיטיב. הניאו־שמרנים היו בראש ובראשונה אינטלקטואלים שביקשו לבקר לא את אמריקה אלא את מבקריה צרי־המוחין של אמריקה, שהתגלו פעם אחר פעם כאידיוטים השימושיים של אויבי הציוויליזציה המערבית.

המאפיין השני של הניאו־שמרנות היה התנגדות עזה, עקבית ובלתי מתפשרת לרודנות, ובפרט לאיום הטוטליטרי הקומוניסטי. פודהורץ ראה בברית המועצות משטר מפלצתי, מאיים, מסוכן והרסני, "אימפריית הרשע" בלשונו של רונלד רייגן. שלא כמו השמאל האמריקני, שהפנה אצבע מאשימה למעשיה של ארצות הברית, ולהבדיל משמרנים מסוגם של הנרי קיסינג'ר וריצ'רד ניקסון שביקשו למסד "דו־קיום בשלום" עם מוסקבה, פודהורץ והמחנה הניאו־שמרני שאפו להכרעה במלחמה הקרה. משטרים טוטליטריים, טענו הניאו־שמרנים, משולים לגידול סרטני במישור הבינלאומי, כלומר בעלי נטייה להתפשט. הברירה אפוא היא אחת: לבלום את התפשטותם בכל מקום ובכל זירה, או להפסיד בקרב עימם. המלחמה הקרה יצקה בפודהורץ את ההבחנה בין טובים ורעים שתלווה אותו לכל חייו. הוא מעולם לא התפשר על בהירות מוסרית.

המאפיין השלישי של הניאו־שמרנות היה מאבק תרבותי חסר פשרות במהפכת התרבות שחולל השמאל החדש. פודהורץ ביקר את הניהליזם המוסרי של השמאל החדש. החירות האמריקנית, טען, נשענה על מסד מוצק של תרבות בורגנית שכללה משפחות מונוגמיות יציבות, אתיקה של עבודה קשה וחסכנות, וכן אדיקות דתית ויראת שמיים. השמאל החדש אולי לא היה סטליניסטי ולא מסונף לברית המועצות, אך הוא היה רדיקלי והרסני לא פחות בשדה התרבות, הערכים והנורמות. כאשר השמאל החדש והליברליזם הרדיקלי החל להיות עוין כלפי אמריקה, פודהורץ החל להיות עוין כלפי השמאל והרדיקליזם הליברלי שזה הוליד.

המאפיין הרביעי שהבדיל את הניאו־שמרנים מאחרים היה עמדתם כלפי הקפיטליזם. הניאו־שמרנים מעולם לא היו ליברטריאנים קנאים (הם חשו בנוח עם רפורמות ה"ניו־דיל" של רוזוולט), אך מצד שני הם הפכו לספקנים גמורים כלפי יומרותיה המופרזות של המדינה בכל הנוגע לאסדרת המשק והחברה. הם ראו בקפיטליזם ובחירות הכלכלית שהייתה מנת חלקו, רכיב מהותי ויקר־ערך בניסוי האמריקני.

המאפיין החמישי והאחרון של התנועה הניאו־שמרנית היה אהדה ותמיכה בלתי מסויגת במדינת ישראל. פודהורץ ראה בתמיכה זו עניין של שכל ישר, ביטוי ספציפי להבחנה שכל אדם הגון צריך להיות מסוגל לעשות בין ידיד לאויב, בין טוב לרע, בין בעלי ברית ובין כוחות עוינים. הוא וחבריו ראו במדינת ישראל שותף אמין של אמריקה בעידן של מלחמות גלובליות ואינטרסים עולמיים, דמוקרטיה המעניקה חירות נרחבת לאזרחיה ומבקשת להגשים ערכים מערביים בחבל ארץ שהוליד את הציוויליזציה המערבית.

מוצפים בטינה

מה נותר מניאו־שמרנות זו כיום? היכן עומד מפעל חייו האינטלקטואלי של פודהורץ ביחס לימין האמריקני בן־זמננו? ההבדלים ניכרים, ורוחות השינוי לא בהכרח חיוביות.

בעוד השמרנות של פודהורץ הייתה אופטימית, ובבסיסה עמד רגש עז של אהבה והוקרת תודה לאמריקה, הימין הפופוליסטי בן ימינו מוצף בטינה, זעם ופסימיות, והוא רואה באמריקה אומה שוקעת, מעין רומא לפני נפילתה. פודהורץ היה אסיר תודה לאמריקה על מה שהעניקה לו; שמרנים צעירים כיום חשים נבגדים על ידי אותה אמריקה.

בשעה שפודהורץ ביקש שאמריקה תשליט בעולם הגמוניה ליברלית, הכוללת נכונות להפעיל כוח מוחץ מעבר לים, שכן החלופה להגמוניה אמריקנית היא כאוס גלובלי, הימין האמריקני מבקש להתבדל ולהתכנס פנימה. השמרנות האמריקנית בת־הזמן נרתעת ממעורבות צבאית מעבר לים, כמו אש ממים צוננים. בוש הבן, עם נחישותו לקדם דמוקרטיה בעולם, היה בעיני פודהורץ הנשיא האידיאלי, בעוד שטראמפ היה בבחינת החלופה הפחות גרועה שעמדה על מדף האפשרויות. בדלנות מחמירה בסגנונו של ג'יי־די ואנס הייתה נתפסת בעיניו של פודהורץ כטירוף מוחלט.

מה בנוגע לכלכלה? פודהורץ היה מבטל בבוז את המדיניות הפרוטקציוניסטית שרבים בימין דוגלים בה. הנסיגה משווקים חופשיים ודחיית הליברליזציה הכלכלית הייתה נתפסת בעיניו כצעד שגוי ומטופש.

התחום היחיד שבו היה פודהורץ רווה נחת מכיוון ההתקדמות של אמריקה הוא מלחמת התרבות והמלחמה בנעורות השמאלנית. בדומה לניאו־שמרנים, השמרנים בני זמננו מתייחסים לחשיבותה של התרבות ברצינות תהומית, ואין ספק כי פודהורץ היה מהמבקרים הראשונים והמוצלחים ביותר של השמאל האמריקני בהקשר הזה.

לבסוף, פודהורץ היה מביט בשאט נפש בעלייתה של האנטישמיות החדשה, ובעיקר בז לשטחיות הקונספירטיבית שמאפיינת אותה. עם זאת, בעוד שאחרים הופתעו אולי מעלייתה של אנטישמיות בימין, פודהורץ היה ריאליסט, וככזה ידע ששנאת יהודים הייתה מאז ומעולם נחלתם של שני המחנות הפוליטיים. לכל אורך הקריירה שלו עמד באומץ נגד אנטישמיות שהגיעה משמאל, ולא היסס לתקוף אנטישמים שהגיעו מימין. לו פודהורץ הצעיר היה פעיל היום, הוא היה מגייס את כל יכולותיו האינטלקטואליות להגנה על השמרנות מפני מהרסיה האנטישמיים.

פודהורץ מעולם לא חשש מעימותים; הוא עשה מהם קריירה. הוא היה אחד מהאינטלקטואלים הישרים והאמיצים ביותר שידעה ארצות הברית של אמריקה, ואומץ ויושרה הם משאב נדיר מאוד בימינו כשם שהיו בימיו. ארצות הברית זקוקה נואשות לדור חדש של פודהורצים, שיצביעו על הכיוון הנכון שאליו יש לנווט את האומה.